מאמרים, תמיד היית כזאת

מסגור מחדש

ערב שבת
ואני משתדלת, לקראת השבוע המתקרב
לעשות שימוש באחד הכלים המחשבתיים החביבים עלי – מסגור מחדש
או בלעז – reframing
כי הוא מתאים במיוחד לאנשים רגישים מאד, ועוד יותר לאנשים רגישים מאד
דקה לפני שהם חייבים לשבת לשולחן הסדר עם דודה צילה מנתניה שהקושייה העיקרית שהיא מתעקשת לשאול אותך בכלל שנה,
היא למה את לא מתחתנת ולענות בו זמנית שאת בררנית מדי לטעמה.
אז רגע לפני החוויה המשכרת חושים הזו, על ארבעת כוסותיה
אני "מדברת לעצמי" לא מעט
ומשתדלת למסגר מחדש את החוויה המתקרבת.
למשל להתייחס לדברים הנהדרים שצפויים חוץ מדודה צילה
לילדים הלבושים חגיגי
לבית המסודר באופן הזה רק פעם בשנה
לחופשה מהעבודה
ליכולת אולי לגנוב זמן לכתיבה
לכל אלה
שעושים לי מסגור מחדש, שמים את דודה צילה בפרופורציות שבהן היא צריכה להיות
בפינת השולחן, על כיסא הפלסטיק הכי לא נח שיש
ומאפשרים לי לתפוס את התמונה כולה, בתוך מסגרת חדשה, ורודה ונעימה הרבה יותר
שבת שלום ואוטוטו חג שמח!

flower-frame-1170568

תמיד היית כזאת

חג גדול (לא לכל) הילדים

במיוחד לפורים – פרק שני בפודקאסט שלי בנושא "אנשים רגישים מאד"

והפעם על ילדים רגישים (וקצת גם על מבוגרים רגישים) והקושי שלהם עם החג הזה של הרעשנים והתחפושות. מוזמנים להאזין:

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=534382&cid=534600

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

כללי, תמיד היית כזאת

איך זה מרגיש להיות רגיש

פודקאסט – מכירים?

סוג של תכנית רדיו עצמאית

 

במקרה שלי – על אנשים רגישים מאד
במקרה שלי – פרק בשבועיים 

מתוך כוונה לשתף ולענות לשאלות המרגשות שמגיעות אלי
בעקבות הספר האחרון

אז זה עמוד ה"תכנית" – הפודקאסט:

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=534382

וזה הקישור ישירות לפרק הראשון שעלה היום – 'איך זה מרגיש להיות רגיש':
 

סיפורים קצרים

שיחת סיכום

הקרון היה ריק יחסית,
הדרך לתל אביב התקדמה כהרגלה בעצלתיים של בוקר,
איש איש וטלפונו, איש איש וענייניו
ורק הוא, לבוש בחליפה מהודקת, מנהל שיחה ערה, ערה במיוחד לשעת בוקר מוקדמת זו, משוחח עם עורך הדין שלו, כך מסתבר
שואל תחילה לשלומו במסגרת הנימוס הנדרש וניגש מיד לעניין שלשמו התקשר
"הצוואה שלי, אתה שומע שאול?" הוא עוצר לרגע לבדוק שעורך הדין מצידו השני של הקו ערני מספיק לצורך השיחה שעמדו לנהל
"בכל מקרה" הוא ממשיך, כנראה מקבל את אישורו של עורך הדין לכך שהוא מאזין ברמת הקשב הנדרשת.
"הכי חשובה לי רבקה שלי, הכי חשוב לי שיהיה לה ממה לחיות, שהיא לא תשאר ככה, אתה יודע, בלי שיהיה לה כל מה שהיא צריכה ואוהבת ורגילה לקבל"
עורך הדין כנראה ממשיך ומאשר את הנאמר אבל האיש בחליפה השחורה לא מרפה
"הכל אני רוצה שיהיה לה בדיוק כמו שהיא רגילה, שהיא תוכל ללכת לתאטרון, לסדר ציפורניים, לשתות קפה עם חברות" הוא נאנח קלות ממשיך מיד לפרט
את כל מה שאוהבת לעשות רבקה שלו, "אני רוצה שהיא תוכל לקנות מתנות יפות נכדים כמוש היא רגילה, לנסוע לחוץ לארץ כמו שהיא רגילה, לקנות לעצמה תכשיט יפה
כמו שהיא רגילה לקבל ממני בכל יום הולדת ויום נישואים ולפעמים סתם בימים שמתחשק לי להזכיר לה כמה אני אוהב אותה".
עורך הדין המנומנם בוודאי הנהנן בצידו השני של הקו, מרגיע אותו כנראה, מבטיח שכך יהיה
שרבקה שלו תמשיך לחיות בדיוק כמו שהיא רגילה, שהכל יהיה לה, תכשיטים ונסיעות לחו"ל ובילויים עם חברות
הוא שאל עוד כמה שאלות מעשיות, סיים את השיחה בתודה ועוד נדבר על זה ושקע בחזרה בעיתון שהיה מונח בחיקו
אבל אני
לא יכולתי שלא לחשוב
שלרבקה שלו, גם אם יהיה לה את כל מה שהיא אוהבת ורוצה ורגילה לקבל
את העיקר לא יהיה לה
לא יהיה לה אותו

16649095_10211963038569569_5888533758965255325_n

כללי, כתיבה יוצרת, סיפורים קצרים

שיחה ממתינה

השיחה כולה הייתה כתובה אצלה בראש, מתחילתה ועד סופה.

היא ידעה בדיוק מה יגיד, מתי יחייך ומתי יתקדרו פניו.
ניחשה כי בסופה של אותה שיחה מתוכננת, בוודאי תבכה אבל גם תצא מחוזקת, והוא יביט בה, יגיד שככה זה, שאנחנו אנשים מאמינים, מאמינים שככה זה.

"מה זה הסיפור הזה ביניכם אורנה'לה? אני לא מצליחה להבין", אורה, החברה הטובה עם אותו השם 'רק בלי הנ' כמו נודניקית, כמו שהיו צוחקות לפעמים, שהכירה גם אותה וגם אותו עוד מאז, הייתה שואלת את אותה השאלה, בכל פעם שהייתה מזכירה את שמו ואורנה הייתה מתכווצת.

"שום סיפור, אמרתי לך כבר. הוא פגע בי מאד,
זה היה מזמן וזהו. די, מת. לא מדברים על זה."

ככה הייתה עונה, ואורה מצידה הייתה אומרת שהיא דווקא כן מדברת על זה, ואפילו לא מעט, ומרגיזה אותה שוב.

וזה גם לא היה נכון, אולי רק לפעמים, לעיתים מאד רחוקות. ובכלל אין לה ולא הייתה לה כוונה לדבר עליו או אליו. מבחינתה זה סיפור סגור, סגור בלי סוף ובכל זאת סגור. אף פעם גם לא הייתה מהסוג שמחפש לפתור דברים, שמחפש תשובות באופן חזיתי. הדם הפולני ותכונות האופי הנלוות אליו, היו מונחים עליה בנוחות יחסית. לא מציקים בקצוות, לא מפריעים בתפרים שבין הגוף לנשמה, מאפשרים לה להשאיר מעגלים פתוחים, חשבונות לא סגורים, קטעי חיים פרומים. וגם אתו לא התכוונה לדבר, רק בינה לבין עצמה ניהלה את השיחה הידועה מראש, יודעת אותה בעל פה כמעט. יודעת מה תאמר, מתי יענה, סתם כך למקרה שיקרה במקרה והיא תפגוש אותו ברחוב והוא יהיה זה שיציע לדבר, יזמין לכוס קפה, ישאל לשלומה. רק במקרה הזה תסכים לשוחח, תאמר לו את האמת. לא תצליח לשתוק, כך ידעה.

"אבל מה הסיכוי שזה יקרה אורנה'לה?", שוב אורה והריאליזם המיותר, הבלתי נדרש.

"תמיד יש סיכוי ואם לא אז לא. אני יכולה להמשיך לחיות גם ככה. הוא לא הראשון ולא האחרון שהתנהג אלי ככה. היו מאז עוד כמה, גרועים לא פחות".

"נכון, באמת היו, ואפילו גרועים יותר, אבל רק אותו אהבת באמת," שוב אורה שיודעת יותר מדי.

"אולי, לא יודעת, וזה גם לא משנה," חזרה להתחמק, מבינה ששיתפה את אורה בעבר במחשבות שהיום לא הייתה מוכנה לחשוף אפילו בפני עצמה.

וכך הייתה ממשיכה. נזכרת בו מדי פעם, משתפת את אורה בעלבון שעדיין צרב. ממשיכה לחפש מישהו אחר, כזה שיאהב אותה בדיוק ככה, בדיוק כמוהו, רק בלי להפסיק.

********

"אורנה? זו את?" דווקא עכשיו, לא מוכנה כלל, עמד שם מולה, בחנות הבגדים בה הייתה קונה לבנות אחותה שמלות ורודות לימי ההולדת. דווקא שם מצא אותה, אוחזת בשמלת מלמלות קטנה ומתנפנפת, מחייכת לעצמה במחשבה על ליהיא והשמלה החדשה שהיא עומדת לקבל. והיא עצמה הייתה לבושה מכנסי ג'ינס דהויים, חולצת גולף ירוקה ומעיל שחור וארוך, בגדי אחר הצהריים כך הייתה קוראת לתלבושות האלה, שהיו סבירות ומתאימות ליציאה לסידורים אבל בוודאי לא הולמות את המעמד הנוכחי, את המפגש האקראי שתכננה בראשה במשך עשור שלם.

"דודי?" הסתכלה בו כאילו ראתה רוח רפאים, מטר תשעים כהרגלו, שער שחור ומדולדל וכרס קטנה משתפלת, מנחשת במחשבה לאחור שלו הייתה נתקלת ברוח רפאים אמתית הייתה בוודאי מבוהלת פחות.

"כן, זה אני," ענה לה משועשע מעט מהבהלה שניכרה בפניה, "טוב לראות אותך אורנה" הוסיף מיד. מנסה להרגיע אותה במעט.

אחר כך שאל לשלומה, רוכן לעברה מגובה קומתו, מתעניין עבור מי היא קונה את השמלה הורדרדה. מהנהן בהקלה נכרת כשהבין כי מדובר במתנה עבור בת אחותה ולא עבור אחת מילדותיה שלה. הוא עצמו, כך הסביר מבלי שנשאל, בא לקנות מתנה לעוד תינוקת של חברים ששוב ילדו ילדה בלי לשאול אותו מראש אם התקציב החודשי שלו יכול לעמוד במספר מתנות החתונות והלידות שהוא נאלץ לחלק בשנים האחרונות.

"כשאתה מגיע לגיל שלושים וחמש ואחרים מסביבך מתחתנים ומתרבים, זה המצב. אתה צריך להבין שבסעיף ההוצאות החודשי שלך תצטרך להוסיף – 'שמחות של אחרים', " המשיך לפטפט מולה, מתלונן בהומור, משתף אותה באחת ממצוקות חיי הרווקות המאוחרת שבוודאי מוכרת גם לה.

והיא חייכה, הנהנה, ובעיקר עמדה שם, אוחזת בידה האחת בשמלת המלמלה המסתובבת, נשענת בשנייה על ערמת בגדים לא מקופלים, מסדרת כאילו בלי משים את שערה הבהיר והארוך, מקשיבה לו ומבינה פתאום שזה הרגע. שזה עכשיו או לעולם לא. שעכשיו היא צריכה לנהל אתו את השיחה הממתינה שלה. השיחה שהמתינה לרגע הזה. שאולי לא הייתה מתנהלת לעולם אם לא היה מגיע מעצמו.

"רוצה לשתות קפה?" שמעה את עצמה יוזמת בקול צורמני.

"בטח." ענה לה כמי שרק חיכה לשאלה שתישאל.

"יופי", השיבה את מה שיכולה הייתה להשיב, בקיצור, בלי דרמות, בלי אנחת הקלה.

אחר כך רכשה במהירות את מתנת יום ההולדת של ליהיא עוטפת אותה בעטיפה ורודה כתמיד. הוא מצדו רכש את מתנת החברים התורנית, ויחד יצאו אל הקור הירושלמי של תחילת נובמבר, פוסעים במשותף לעבר בית קפה קטן, אחד מאותם כמה המוכרים להם בוודאי מדייטים אין סופיים, כזה הממוקם באחד ברחובותיה העמוסים של גבעת שאול, הולכים זה לצד זו בקלילות, בנוחות, כאילו מעולם לא נפרדו, כאילו גם לאורך עשר השנים שחלפו צעדו כך יום יום, זה לצד זו. והיא כל הזמן מזכירה לעצמה שזו היא וזה הוא והם צועדים יחד באחר הצהריים החורפי הזה, ברחובות ירושלים.

אחר כך התיישבו בקומה השנייה של בית הקפה. היא הזמינה שוקו חם ועמוס שוקולד, והוא ביקש את אחת מחליטות התה שעליהן המליצה המלצרית הזריזה, שהניחה מולם את כוסות השתייה עוד לפני שהספיקו לחוש במבוכה הנוצרת בין שני זרים שהיו פעם קרובים. עוד לפני שהספיקה להבין מה עומד לקרות, מה היא עומדת לעשות.

"דודי, יש משהו שאני רוצה לומר לך", לקחה נשימה עמוקה מאד והמשפט הראשון יצא אל אויר העולם. משפט מהסוג שאין ממנו דרך חזרה. מביטה בו מעל חליטת התה הירוקה, רואה את החשש גם בעיניו.

"אוקי. אני מקשיב", אמר, רוכן מעט לעברה, מבין שהוא עומד לשמוע דברים שנאספו לאורך שנים.

"אני רוצה לומר לך שאהבתי אותך מאד, שהייתי בטוחה שאני ואתה זה לכל החיים. שכמעט ולא הצלחתי להרים את עצמי על הרגליים בחזרה אחרי שעזבת אותי. ימים שלמים, שבועות ארוכים לא מצאתי רגע של שלווה. לא אכלתי ולא חייכתי ובקושי נשמתי. אני רוצה שתדע את זה דודי. רציתי לומר לך את זה כבר אז אבל פחדתי שלא אוכל לעמוד בכאב שתסב לי שיחה כזו איתך באותם ימים. אז לא אמרתי. והתגברתי וחזרתי לחייך, וחזרתי לאכול, ועברה שנה ועוד אחת ועוד אחת. ופתאום עברו עשר. ואני בכל זאת עדיין, מדי פעם, רוצה נורא לומר לך את זה, לומר לך שאהבתי אותך יותר מכל אחד אחר, ושאהבה הזו שלי איתך הייתה מהסוג שאמור לשרוד חיים שלמים".

זהו. סיימה. אמרה את שרצתה. עכשיו, על פי התסריט שכתבה לעצמה מראש אמור היה לחייך לרגע, לומר לה שהוא מצטער שהוא באמת לא היה בסדר, אולי להניח יד רכה על כף ידה המכווצת ולבקש את סליחתה. כשיקומו וילכו כל אחד לדרכו יחבק אותה חזק ויגיד לה שגם הוא אהב אותה אבל הדברים התגלגלו כמו שהתגלגלו, והוא מצא אהבה אחרת. אחר כך תוכל ללכת משם, רגועה מעט יותר. שלמה ושמחה שאמרה לו עוד בחיים האלה, את מה שרצתה לומר.

אבל תוכניות לחוד ותוכניות של דודי לחוד. כי הוא, בניגוד לתסריט שצילמה בראשה, לא הראה סימנים של מי שמתכוון לקחת חלק ולמלמל את הטקסטים שנכתבו עבורו מראש. הוא לא חייך ולא אמר שמצא אהבה אחרת וכשהסתכלה בו שוב הבחינה שהגבר הזה, שהיה פעם שלה, יושב מולה ובוכה.

"דודי?" שאלה בלי מילים נוספות, מכבידות.

"אורנה", ענה לה, מנגב את קצוות עיניו המאדימות. "לא ידעתי. לא ידעתי שככה הרגשת. את הרי אמרת לי ללכת. ללכת אליה. אמרת לי שאת לא אוהבת אותי יותר. את לא זוכרת?", שאל, מנגב את עיניו המאדימות.

"זוכרת מצוין, אמרתי לך ללכת אליה כי זה מה שאתה רצית. היא הרי הגיעה אלי באותו יום אחר הצהריים, נכנסה עם כל ההופעה והפה שהגיע ביחד עם העטיפה המצועצעת, ואמרה לי שאתה אוהב אותה, שלא נעים לך לעזוב אותי כי אני כזו שברירית ותלותית ושאתה לא יודע מה לעשות".

דודי הביט בה המום. "זה מה שהיא אמרה לך?!" שאל, מרים מעט את קולו, מגיב כאילו השיחה בינה לבין נורית התקיימה באותו יום ולא פני עשר שנים.

"כן, זה מה שהיא אמרה, הייתי בטוחה שאתה יודע. ואז כשבאת הביתה אמרתי לך שמצדי אתה יכול ללכת אליה ושאני לא רוצה לראות אותך יותר". הוסיפה, מבחינה בתיפוף העצבני של אצבעותיו על שולחן העץ הקטן, עליו היו מונחות כוס השוקו הגדולה וכוס התה השקופה והרחבה.

"אוי אורנה'לה". נאנח, "ואני לא הבנתי. חשבתי שנמאס לך ממני, שאת לא רוצה אותי יותר. נעלבתי כל כך כששלחת אותי לזרועותיה של מישהי אחרת. לא הבנתי מה קרה לך פתאום. מה גרם לך לשלוח אותי ממך אליה. אבל עכשיו אני מבין, מבין ובעיקר שמח שיצא לנו להיפגש כך, במקרה".

"שמח על מה?" היא דווקא לא הצליחה להבין את השמחה המשונה, "על זה שנפרדנו נערה שאהבת שנים לפני והיא שיקרה לי ולך וגרמה לנו לאבד זו את זה? או אולי על זה שלקח לנו כל כך הרבה שנים לדבר על זה? על מה בדיוק אתה שמח?" ניסתה לעצור את הדמעות שעכשיו החלו לטפס בגרונה, גולשות אל מחוץ לעיניה הירוקות, חזקות ושוצפות, גועשות מכדי להיעצר.

"לא, לא על זה", עכשיו כבר הרגיש בנח, מושיט יד אל מעבר לשולחן. מניח את יד על ידה הרועדת.

"על כל זה אני מצטער בדיוק כמוך אורנה" אמר בזמן שליטף את ידה. "אני רק שמח שסוף סוף אנחנו מדברים, שמח לגלות שלא נמאס לך ממני אז ושלא רצית שאלך ועוד יותר שמח לדעת שאהבת אותי כמו שאני אהבתי אותך. כי גם את היית בשבילי אהבה גדולה, גם אני הרגשתי שאנחנו מהסוג שקורה פעם פעמיים אולי שלוש פעמים בחיים, לבני המזל המיוחדים" נאנח והמשיך, "על זה אני שמח אורנה. רק על זה".

 

 

סיפורים קצרים

יד ביד

יד ביד, בני שמונים, אולי תשעים.
פוסעים לפניה במרכז המדרכה המתפוררת.
והיא דווקא מיהרה קודם, אל הפגישה השנייה עם המגשר.
ההוא שסוף סוף הצליחו שניהם להסכים לגביו.

אבל מרגע שנתקלה בהם, צועדים לאיטם, לא הצליחה להתנתק.
נשארה כך, צועדת שני צעדים מאחור, מתבוננת בתנועות הגוף המתואמות, באחיזת הידיים האיתנה, למרות החולשה שניכרה באבריהם האחרים.

הוא, לבוש בחולצה אלגנטית תכולה, מכנסי בד מגוהצים, גבוה למרות גבו הכפוף, עטור רעמת שיער לבנה, מרשימה.  מביט בזוגתו מדי פעם, בוחן את פניה, לצד הליכתם הזהירה.

היא, לבושה בשמלה פרחונית, לא אופיינית לגילה, כזו שהיית מצפה לראות על גופה של נערה מתרוצצת, או אפילו ילדת תלתלים חייכנית, שתבדוק מדי פעם עד כמה היא "מסתובבת" כשמסתובבים.

וכך הם צועדים, והיא אחריהם.
האישה מדברת, מספרת משהו על הנכדים, על הבכור של הבכור, שחזר לגרמניה כי לא הסתדר כאן, על השלישית שעושה חייל בעבודה ולא מבינה איך אח שלה בחר לעזוב, על הבכורה של השנייה, שניסתה להסביר לה, שהם דור אחר, שהם רוצים דברים אחרים, שלכן עזב.
וקצת גם על הילדים, האבא של המתגורר בגרמניה, האמא של הבכורה השנייה.

והיא, צועדת אחריהם, שומעת אותה בברור, בחצי אוזן כרויה, מנסה לשמוע גם אותו, צווחני פחות, עמום ומרוחק יותר.

והוא אומר משהו כמו "אלה החיים יקירתי, אנחנו בחרנו בשביל עצמנו והם, מה לעשות, הם צריכים לבחור בשבילם" והיא עונה לו, אומרת שהיא יודעת ובכל זאת, נו, לא כך חשבה, לא כך רצתה שיהיה. לא בשביל זה עזבו את גרמניה צעירים כל כך, ברחו משם עוד לפני שהכול קרה.

וכך הם ממשיכים לצעוד, מניחים רגל אחת לפני רעותה, מובילים זו את זה.

"אבל את יודעת מה העיקר?" הוא שואל פתאום.

"מה?" גם אשתו מופתעת מהשאלה, עונה בקולה הצווחני.

"העיקר שאנחנו עדיין יחד", ככה פתאום משום מקום, מתוך השיחה על הנכדים ובחירות החיים שלהם.

"זה נכון, זה העיקר" אשתו משיבה לו, ונדמה כאילו עכשיו אוחזת בידו בחוזקה רבה עוד יותר.

"ואתה יודע למה אנחנו עדיין יחד?" אשתו ממשיכה, מנמיכה מעט את קולה, מקשה על הקהל הלא מוזמן בדמות אישה אחת צעירה, הצועד שני צעדים מאחוריהם, לשמוע את העיקר. את סוד הזוגיות הזו, היציבה, ארוכת השנים, שצועדת לפניה.

"כי בחרנו ביחד, אבל נתנו גם זה לזו לבחור. לעשות טעויות, אולי, אבל לבחור. ובגלל זה המשכנו גם לבחור זה בזו יקירי. זה נשמע מעט אבל זה הרבה מאד".  אשתו עונה, והוא מהנהן, וגם היא, שצועדת  אחריהם, מהנהנת, דומעת לרגע, מבינה איפה טעתה.

זוג מבוגר

מאמרים

גיל המעבר

חמש עשרה ומעלה – זה פשוט.
מבחינתי הם מבוגרים, כמעט לכל דבר ועניין.
חוץ מאולי שניים שלושה עניינים.
אבל בגדול, זהו. הם חצו את הקוים, עברו לעולם הזה שלנו שכולל בהתחלה רשיון נהיגה, אחר כך צו ראשון, שני
גיוס ומי יודע מה עוד.

שלוש עשרה ומטה גם יחסית פשוט.
מבחינתי הם ילדים.
ילדים שצריכים שיתייחסו אליהם כילדים, שיטפלו בהם כילדים, שיציבו להם גבולות כילדים
(החלק הקשה לאימהות מפנק יתר).

השטח האפור, החלק המורכב הוא עם הגיל הזה של האוטוטו יהיה, או ממש עכשיו היה – בר מצווה.
ולא סתם כנראה היהדות הלכה על זה כקו התפר.
דווקא עם הגיל הזה שבו לא ברור לנו אם לקנות להם בגדים קצת קטנים בחנויות ילדים או קצת גדולים בחנות מבוגרים.
שם ממש, צפונה או דרומה מעט, עובר הקו.

ואת יכולה ממש להרגיש את זה קורה לך מול העיניים.
את המבוגר המנסה להגיח, כמו בסרט ההוא עם המסכה הירוקה,
הולך וחוזר. מתחרט, אומר לעצמו שבנתיים אולי בכל זאת עדיף שלא.
עדיף להישאר ילד. כי ככה יותר כיף.
ומצד שני רוצה נורא להיות מבוגר, כי ככה יותר מעניין.
וחוזר חלילה.

ואת? מה התפקיד שלך?
לנסות לזהות מי מדבר אליך בכל רגע נתון – הילד או המבוגר בהתהוות.
להגיב בהתאם, ורוב הזמן לעמוד מהצד, לתת לו להוריד לבד את המסכה.
ולבנתיים להקשיב לקול המתחלף.