כללי, כתיבה יוצרת, סיפורים קצרים

עובדות החיים

כשהיו בני שמונה עשרה,
לפעמים שמונה עשרה ויום
הייתה לוקחת אותם לאיזה בית קפה קטן באיזה מקום
מזמינה איתם קערת גלידה עצומה
שוקו בכוס גדולה, חגיגה של מתיקות נעימה

ורק אחרי שאכלו ואחרי שטעמו מכל המתוק הזה
הייתה נשענת לאחור ופותחת בנאום השמור ליום הזה
ואומרת –

ילדי האהוב, או ילדתי במקרה של הבנות
הגיע הזמן שלכם לצאת לעולם, להכיר בעובדות
והעובדה החשובה ביותר שחכיתי עד היום לשתף
היא עובדה שהשתדלתי עד היום לטשטש

אתה זוכר כשהייתם קטנים ילדי גן
והייתם חוזרים הביתה ומספרים לי שרן
הוא חטף ולקח והרביץ ושרט
והגננת לא אמרה לו כלום אפילו שהוא עשה את זה פעם ועוד אחת

ואחר כך בבית הספר הייתם חוזרים לפעמים אפילו בוכים
ואומרים שזה לא פייר ושאתם לא מבינים
למה זה ככה ולמה דווקא הילדים השחצנים
למה להם יש המון חברים וכולם סביבם מקרקרים
ומותר להם לעשות מה שבא להם אפילו לדבר לא יפה
ואף אחד לא מעז לצאת נגדם לפתוח את הפה

ובתיכון אותו דבר הייתם בקול בוגר קצת יותר אומרים
חוזרים הביתה לעיתים בדמעות לפעמים קצת סמוקים
ואורמים שהחיים נו הם לא פריים שככה זה לא צריך להיות
שאם אתם משקיעים אז אתם אמורים לראות פירות

ואם אתם נחמדים אתם אמורים להצליח
ואם אתם טובים לאחרים זה אמור להוכיח
את עצמו ואת עצמכם ולעשות את החיים שלכם
לטובים יותר מאלה שעושים מה שבא להם בלי להתסכל
לצדדים, קדימה אחורה ולשאר הכיוונים
עושים דברים לא יפים, לא נכונים, לא הוגנים

ובכל פעם ילד שלי, ילדתי שלי היפה
אתם זוכרים איך הייתי מעבירה על ראשכם לטיפה
ואומרת שזה בסדר, שיהיה בסדר, שתמשיכו בדרך הזו
שתהיו אנשים הוגנים והחיים יגמלו לכם באותו אופן שבו
אתם מתחייסים אליהם, בטוב לב, בחיוך בדרכי נועם ושלום
וזה בסוף יביא אתכם למקום שבו תרצו להיות, להגשים כל חלום

אז היום, בגיל שמונה עשרה, אולי שמונה עשרה ויום
אני רוצה לומר לך ילד שלי, לך ילדתי שעד היום
נו, אולי שיקרתי, אולי קצת סיפרתי סיפורים
אולי רציתי שתמשיך להאמין בזה קצת גם בשבילנו הבוגרים

אבל עכשיו אין לי ברירה ותיכף אתה יוצא אל העולם
ואני חייבת, הערב, אחרי הגלידה והשוקו המתוק והחם
לומר לך את האמת ולצערי לשתף אותך בעובדות החיים
שהם הרבה פעמים, לא פעם, לא פעמיים ובעצם הרבה יותר פעמים
לא פיריים, לא הוגנים, לא גומלים לנו על התנהגות טובה ועל מאור פנים
ואפילו להיפך יש מצבים שאנחנו אוכלים קש וכמעט נחנקים

אבל
בכל זאת, ביום ההולדת הזה אחרי עובדת החיים העצובה הזאת
אני רוצה לבקש ממך ילד שלי, שלמרות הכל ובכל זאת
תמשיך להיות ככה, לפעמים אפילו תושיט את הלחי השנייה
ורק אל תצפה שהעולם והחיים לא ינסו בכל זאת להעיף לך סטירה.

סיפורים קצרים

הפונפון הורוד של החיים

באמת, באמת, באמת
שעדיף לא לשבת לידי באוטובוס,
סיפורון קצרצר בהשראת הבוקר הזה:
"היא ישבה בצידו השני של הספסל האחורי הארוך
היה בה משהו מסודר במיוחד
נערה צעירה, בת שמונה עשרה אולי מעט יותר,
מדים מגוהצים, מונחים בצורה הנכונה במדוייק
שיער בהיר אסוף לאחור בהידוק, איפור מהוקצע, עדין אבל נוכח
לרגליה נעליים שחורות, תיקניות אני משערת, סגורות, נטולות עקבים
גם הישיבה שלה הייתה נורא אסופה
כל הדרך
יושבת ישר, לא נמרחת לכיוונים
כמו רובנו, יושבי האוטובוס המנמנמים חליפות
שולפת בשלב כל שהוא של הנסיעה
מתוך תיקה השחור והמסודר, אני יכולה רק לנחש
ספר קריאה צהוב עטיפה
פותחת בעמוד המסומן בסימנייה ירוקה
שוקעת בעולמות רחוקים כנראה, ממשיכה כך לקרוא עד שהגיעה תורה
עד שצריכה הייתה לרדת בתחנה המרכזית עמוסת האנשים המתרוצצים
והיא סגרה את הספר, הכניסה אותו לתא המתאים במדוייק
קמה על רגליה
פונה אל המעבר ומשם אל הדלת האחורית
חולפת על פני מאפשרת לי להציץ בה עוד רגע מרחוק
ולחייך חיוך מרוצה, חיוך של שביעות רצון
של שמחה אמיתית שהנה גם אצל אחת כזו, מהמגוהצים בפינות
חייב להופיע המשהו הזה, הרגע שבו היא מניחה מעט בצד את החומות, את הנהלים והגבולות
פסיקה לרגע אחד להיות היא, העומדת על המשמר
ותולה על התיק השחור והמסודר, בצידו האחורי, על ידית הריצרץ הארוך
פונפון ורוד ולבן, גדול מימדים, מתנועע בעליזות
ואני די בטוחה, או לפחות כך זה היה נראה מבעד לקורי השינה העוטפים אותי בנסיעות הבוקר המוקדמות
שהוא הביט בי, הפונפון הורדרד, ואפילו חייך וקרץ מבעד לקבוצת השערות המתנופפת
ואולי אף הגדיל לעשות ולחש לי "זה בסדר, אני על זה, אני עובד על לרכך אותה, לפחות קצת, להוסיף קצת פונפונים וצבעים לחיים המסודרים
שהיא חושבת שהייתה רוצה לעצמה,"ואת יודעת למה?" נדמה היה לי לרגע שהוא אפילו שואל. "בגלל שבלי קצת פונפונים ורודים, שמים כחולים וציפורים בראש,
האמת היא, שמאד משעמם לחיות"
הסוף.

כללי, סיפורים קצרים

דון קישוטית

דון קישוט, זכר צדיק לברכה, לו היה חי ולו היו נפגשים בוודאי היה מתגאה בה,
"שירי" הוא היה אומר, מניח יד מוצקה על כתפה העייפה, "תמשיכי ככה, אל תתני להן לנצח, לטחנות הרוח
הן סתם, הן שום דבר, רק רוח ורעש וצלצולים באזניים, זה הכל, אנחנו הלוחמים העקשנים, אלה שמסרבים לקבל
את המציאות, אנחנו הדבר האמיתי, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ואנחנו צריכים להמשיך ולעשות בדיוק את זה"
ככה הוא היה אומר
וכך גם הייתה אומרת לעצמה לא אחת
בנימה קצת אחרת, בלי הפאטוס המתלווה, ובכל זאת
מעודדת את עצמה, מסבירה לעצמה במילים נחרצות שהנה אוטוטו זה מסתדר
ואוטוטו היא מכניעה את הטחנה, מסבירה לאחרים עד כמה היא צודקת, כמה לא נכון הם מתנהלים
כמה אחרת צריך לנהל את מקום העבודה בו עבדה, כמה אחרת צריך לעשות דברים, כמה היא צודקת והם טועים
uהיא בטוחה שהם תיכף יבינו אם רק יקשיבו לה באוזניים ועיניים
פקוחות
וכן הלאה והלאה
כך ניהלה את חייה
מאבק אחר מאבק
מנסה לשנות אחרים, לתקון את כל מה שנראה לה מעוות
את כל מה שנתפס בעיניה כחסר תכלית, חסר הבנה, חסר כיוון, או פונה לכיוון הלא נכון
"אבל את יודעת שלא תמיד את צודקת"
גילי, אחותה הגדולה, הגדולה ממנה בשנים רבות, כמעט בשנות דור, מנסה להסביר לאחותה בת השלושים וחמש
וחצי, שלא תמיד זה אפשרי, שלא הכל אנחנו יכולים לתקן, ולפעמים באופן פלאי מבחינת הצד השני
הוא בכלל לא צריך תיקון ואין טעם במלחמה הזו בטחנת הרוח המסתובבת,
"כי היא תמיד תנצח ותמיד תתיש אותך, כמו מערבולת באמצעו של ים שקט" ניסתה מדי פעם גילי להחדיר קצת שלוות נפש
באחותה הקטנה, קצת אורך רוח, קצת פחות מלחמתיות.
"אני יודעת שככה את חושבת," הייתה עונה לה בקצרה, "אבל אני חושבת אחרת" מוסיפה ודוממת.
מוותרת על הויכוח המיותר, בטוחה בצדקתה, כמו שהיה עד אותו היום וכמו שהיה בכל הימים שיבואו אחר כך.
עד שיופיע אבישי.
עד שיצוק בחייה יום אחד, בנסיעת אוטובוס ארוכה, יפטפט איתה קלות ואחר כך ארוכות ואחר כך יציע
שיצאו מתי שהוא לאיזו כוס קפה. והם יצאו ויצאו שוב ועוד פעם ועוד אחת והיא תחליט שזהו זה, מבחינתה
זה הוא זה. הוא האיש שלה. והיא גם תאמר לו באותה נחרצות אופיינית וגם תצפה ממנו לאותה תגובה
ותופתע כשיאמר לה שהוא עוד לא שם והוא עוד לא מרגיש ככה והוא לא יודע עדיין.
"אני אשכנע אותו" אמרה לגילי ולעצמה באותו ערב, מנגבת את הדמעות, מחליטה שוב לצאת למלחמה
הפעם לאחת חשובה במיוחד, המלחמה על הבית, צחקה בינה לבין עצמה על המינוחים הפוליטיים שחדרו פתאום
ללשונה.
והיא תסביר לו פעם אחת
ושוב
ושוב
ובכל פגישה ובכל ערב ובכל בוקר כשהיו קמים יחד, כשכבר היה נשאר מדי פעם לישון
והיה קם מחייך ומיד היו קודרות פניו כששוב הייתה אומרת לו שהוא צריך להחליט ושהיא ממתינה
ושהיא לא תוותר עליו ולא תוותר לו
"את מתישה אותי" יגיד לה אחרי שיחלפו עוד כמה שבועות "אבל לא במובן החיובי, לא במובן של טחנות הרוח
ההן שאת כל כך אוהבת לחפש ולצאת את מולם ברוח נחרצת. את מתישה אותי אחרת, מתישה אותי ככה
שאני כבר לא רוצה, שאני עייף, שאני לא רוצה להיות כאן יותר." והוא יגיד את זה פעם ופעמיים ושלוש
והיא לא תהיה מסוגלת להפסיק, כי רק ככה חשבה שתוכל להשיג את מובקשבה
רק במאבק, רק בריצה אל מול הרוח
והוא יקום וילך
והיא תלמד, אולי בפעם הראשונה בחייה, שלפעמים, אולי אפילו פעמים רבות, צריך להניח לחיים, להניח להם
להיות, לקחת אויר כשהדברים לא מסתדרים בדיוק כמו שרצתה, בזמן שרצתה ואופן שבו קיוותה
להתיישב בצילה של טחנת הרוח, להנות מהבריזה הנעימה
ולקוות לטוב….

windmill-1227838-639x852.jpg

סיפורים קצרים

שיחת סיכום

הקרון היה ריק יחסית,
הדרך לתל אביב התקדמה כהרגלה בעצלתיים של בוקר,
איש איש וטלפונו, איש איש וענייניו
ורק הוא, לבוש בחליפה מהודקת, מנהל שיחה ערה, ערה במיוחד לשעת בוקר מוקדמת זו, משוחח עם עורך הדין שלו, כך מסתבר
שואל תחילה לשלומו במסגרת הנימוס הנדרש וניגש מיד לעניין שלשמו התקשר
"הצוואה שלי, אתה שומע שאול?" הוא עוצר לרגע לבדוק שעורך הדין מצידו השני של הקו ערני מספיק לצורך השיחה שעמדו לנהל
"בכל מקרה" הוא ממשיך, כנראה מקבל את אישורו של עורך הדין לכך שהוא מאזין ברמת הקשב הנדרשת.
"הכי חשובה לי רבקה שלי, הכי חשוב לי שיהיה לה ממה לחיות, שהיא לא תשאר ככה, אתה יודע, בלי שיהיה לה כל מה שהיא צריכה ואוהבת ורגילה לקבל"
עורך הדין כנראה ממשיך ומאשר את הנאמר אבל האיש בחליפה השחורה לא מרפה
"הכל אני רוצה שיהיה לה בדיוק כמו שהיא רגילה, שהיא תוכל ללכת לתאטרון, לסדר ציפורניים, לשתות קפה עם חברות" הוא נאנח קלות ממשיך מיד לפרט
את כל מה שאוהבת לעשות רבקה שלו, "אני רוצה שהיא תוכל לקנות מתנות יפות נכדים כמוש היא רגילה, לנסוע לחוץ לארץ כמו שהיא רגילה, לקנות לעצמה תכשיט יפה
כמו שהיא רגילה לקבל ממני בכל יום הולדת ויום נישואים ולפעמים סתם בימים שמתחשק לי להזכיר לה כמה אני אוהב אותה".
עורך הדין המנומנם בוודאי הנהנן בצידו השני של הקו, מרגיע אותו כנראה, מבטיח שכך יהיה
שרבקה שלו תמשיך לחיות בדיוק כמו שהיא רגילה, שהכל יהיה לה, תכשיטים ונסיעות לחו"ל ובילויים עם חברות
הוא שאל עוד כמה שאלות מעשיות, סיים את השיחה בתודה ועוד נדבר על זה ושקע בחזרה בעיתון שהיה מונח בחיקו
אבל אני
לא יכולתי שלא לחשוב
שלרבקה שלו, גם אם יהיה לה את כל מה שהיא אוהבת ורוצה ורגילה לקבל
את העיקר לא יהיה לה
לא יהיה לה אותו

16649095_10211963038569569_5888533758965255325_n

כללי, כתיבה יוצרת, סיפורים קצרים

שיחה ממתינה

השיחה כולה הייתה כתובה אצלה בראש, מתחילתה ועד סופה.

היא ידעה בדיוק מה יגיד, מתי יחייך ומתי יתקדרו פניו.
ניחשה כי בסופה של אותה שיחה מתוכננת, בוודאי תבכה אבל גם תצא מחוזקת, והוא יביט בה, יגיד שככה זה, שאנחנו אנשים מאמינים, מאמינים שככה זה.

"מה זה הסיפור הזה ביניכם אורנה'לה? אני לא מצליחה להבין", אורה, החברה הטובה עם אותו השם 'רק בלי הנ' כמו נודניקית, כמו שהיו צוחקות לפעמים, שהכירה גם אותה וגם אותו עוד מאז, הייתה שואלת את אותה השאלה, בכל פעם שהייתה מזכירה את שמו ואורנה הייתה מתכווצת.

"שום סיפור, אמרתי לך כבר. הוא פגע בי מאד,
זה היה מזמן וזהו. די, מת. לא מדברים על זה."

ככה הייתה עונה, ואורה מצידה הייתה אומרת שהיא דווקא כן מדברת על זה, ואפילו לא מעט, ומרגיזה אותה שוב.

וזה גם לא היה נכון, אולי רק לפעמים, לעיתים מאד רחוקות. ובכלל אין לה ולא הייתה לה כוונה לדבר עליו או אליו. מבחינתה זה סיפור סגור, סגור בלי סוף ובכל זאת סגור. אף פעם גם לא הייתה מהסוג שמחפש לפתור דברים, שמחפש תשובות באופן חזיתי. הדם הפולני ותכונות האופי הנלוות אליו, היו מונחים עליה בנוחות יחסית. לא מציקים בקצוות, לא מפריעים בתפרים שבין הגוף לנשמה, מאפשרים לה להשאיר מעגלים פתוחים, חשבונות לא סגורים, קטעי חיים פרומים. וגם אתו לא התכוונה לדבר, רק בינה לבין עצמה ניהלה את השיחה הידועה מראש, יודעת אותה בעל פה כמעט. יודעת מה תאמר, מתי יענה, סתם כך למקרה שיקרה במקרה והיא תפגוש אותו ברחוב והוא יהיה זה שיציע לדבר, יזמין לכוס קפה, ישאל לשלומה. רק במקרה הזה תסכים לשוחח, תאמר לו את האמת. לא תצליח לשתוק, כך ידעה.

"אבל מה הסיכוי שזה יקרה אורנה'לה?", שוב אורה והריאליזם המיותר, הבלתי נדרש.

"תמיד יש סיכוי ואם לא אז לא. אני יכולה להמשיך לחיות גם ככה. הוא לא הראשון ולא האחרון שהתנהג אלי ככה. היו מאז עוד כמה, גרועים לא פחות".

"נכון, באמת היו, ואפילו גרועים יותר, אבל רק אותו אהבת באמת," שוב אורה שיודעת יותר מדי.

"אולי, לא יודעת, וזה גם לא משנה," חזרה להתחמק, מבינה ששיתפה את אורה בעבר במחשבות שהיום לא הייתה מוכנה לחשוף אפילו בפני עצמה.

וכך הייתה ממשיכה. נזכרת בו מדי פעם, משתפת את אורה בעלבון שעדיין צרב. ממשיכה לחפש מישהו אחר, כזה שיאהב אותה בדיוק ככה, בדיוק כמוהו, רק בלי להפסיק.

********

"אורנה? זו את?" דווקא עכשיו, לא מוכנה כלל, עמד שם מולה, בחנות הבגדים בה הייתה קונה לבנות אחותה שמלות ורודות לימי ההולדת. דווקא שם מצא אותה, אוחזת בשמלת מלמלות קטנה ומתנפנפת, מחייכת לעצמה במחשבה על ליהיא והשמלה החדשה שהיא עומדת לקבל. והיא עצמה הייתה לבושה מכנסי ג'ינס דהויים, חולצת גולף ירוקה ומעיל שחור וארוך, בגדי אחר הצהריים כך הייתה קוראת לתלבושות האלה, שהיו סבירות ומתאימות ליציאה לסידורים אבל בוודאי לא הולמות את המעמד הנוכחי, את המפגש האקראי שתכננה בראשה במשך עשור שלם.

"דודי?" הסתכלה בו כאילו ראתה רוח רפאים, מטר תשעים כהרגלו, שער שחור ומדולדל וכרס קטנה משתפלת, מנחשת במחשבה לאחור שלו הייתה נתקלת ברוח רפאים אמתית הייתה בוודאי מבוהלת פחות.

"כן, זה אני," ענה לה משועשע מעט מהבהלה שניכרה בפניה, "טוב לראות אותך אורנה" הוסיף מיד. מנסה להרגיע אותה במעט.

אחר כך שאל לשלומה, רוכן לעברה מגובה קומתו, מתעניין עבור מי היא קונה את השמלה הורדרדה. מהנהן בהקלה נכרת כשהבין כי מדובר במתנה עבור בת אחותה ולא עבור אחת מילדותיה שלה. הוא עצמו, כך הסביר מבלי שנשאל, בא לקנות מתנה לעוד תינוקת של חברים ששוב ילדו ילדה בלי לשאול אותו מראש אם התקציב החודשי שלו יכול לעמוד במספר מתנות החתונות והלידות שהוא נאלץ לחלק בשנים האחרונות.

"כשאתה מגיע לגיל שלושים וחמש ואחרים מסביבך מתחתנים ומתרבים, זה המצב. אתה צריך להבין שבסעיף ההוצאות החודשי שלך תצטרך להוסיף – 'שמחות של אחרים', " המשיך לפטפט מולה, מתלונן בהומור, משתף אותה באחת ממצוקות חיי הרווקות המאוחרת שבוודאי מוכרת גם לה.

והיא חייכה, הנהנה, ובעיקר עמדה שם, אוחזת בידה האחת בשמלת המלמלה המסתובבת, נשענת בשנייה על ערמת בגדים לא מקופלים, מסדרת כאילו בלי משים את שערה הבהיר והארוך, מקשיבה לו ומבינה פתאום שזה הרגע. שזה עכשיו או לעולם לא. שעכשיו היא צריכה לנהל אתו את השיחה הממתינה שלה. השיחה שהמתינה לרגע הזה. שאולי לא הייתה מתנהלת לעולם אם לא היה מגיע מעצמו.

"רוצה לשתות קפה?" שמעה את עצמה יוזמת בקול צורמני.

"בטח." ענה לה כמי שרק חיכה לשאלה שתישאל.

"יופי", השיבה את מה שיכולה הייתה להשיב, בקיצור, בלי דרמות, בלי אנחת הקלה.

אחר כך רכשה במהירות את מתנת יום ההולדת של ליהיא עוטפת אותה בעטיפה ורודה כתמיד. הוא מצדו רכש את מתנת החברים התורנית, ויחד יצאו אל הקור הירושלמי של תחילת נובמבר, פוסעים במשותף לעבר בית קפה קטן, אחד מאותם כמה המוכרים להם בוודאי מדייטים אין סופיים, כזה הממוקם באחד ברחובותיה העמוסים של גבעת שאול, הולכים זה לצד זו בקלילות, בנוחות, כאילו מעולם לא נפרדו, כאילו גם לאורך עשר השנים שחלפו צעדו כך יום יום, זה לצד זו. והיא כל הזמן מזכירה לעצמה שזו היא וזה הוא והם צועדים יחד באחר הצהריים החורפי הזה, ברחובות ירושלים.

אחר כך התיישבו בקומה השנייה של בית הקפה. היא הזמינה שוקו חם ועמוס שוקולד, והוא ביקש את אחת מחליטות התה שעליהן המליצה המלצרית הזריזה, שהניחה מולם את כוסות השתייה עוד לפני שהספיקו לחוש במבוכה הנוצרת בין שני זרים שהיו פעם קרובים. עוד לפני שהספיקה להבין מה עומד לקרות, מה היא עומדת לעשות.

"דודי, יש משהו שאני רוצה לומר לך", לקחה נשימה עמוקה מאד והמשפט הראשון יצא אל אויר העולם. משפט מהסוג שאין ממנו דרך חזרה. מביטה בו מעל חליטת התה הירוקה, רואה את החשש גם בעיניו.

"אוקי. אני מקשיב", אמר, רוכן מעט לעברה, מבין שהוא עומד לשמוע דברים שנאספו לאורך שנים.

"אני רוצה לומר לך שאהבתי אותך מאד, שהייתי בטוחה שאני ואתה זה לכל החיים. שכמעט ולא הצלחתי להרים את עצמי על הרגליים בחזרה אחרי שעזבת אותי. ימים שלמים, שבועות ארוכים לא מצאתי רגע של שלווה. לא אכלתי ולא חייכתי ובקושי נשמתי. אני רוצה שתדע את זה דודי. רציתי לומר לך את זה כבר אז אבל פחדתי שלא אוכל לעמוד בכאב שתסב לי שיחה כזו איתך באותם ימים. אז לא אמרתי. והתגברתי וחזרתי לחייך, וחזרתי לאכול, ועברה שנה ועוד אחת ועוד אחת. ופתאום עברו עשר. ואני בכל זאת עדיין, מדי פעם, רוצה נורא לומר לך את זה, לומר לך שאהבתי אותך יותר מכל אחד אחר, ושאהבה הזו שלי איתך הייתה מהסוג שאמור לשרוד חיים שלמים".

זהו. סיימה. אמרה את שרצתה. עכשיו, על פי התסריט שכתבה לעצמה מראש אמור היה לחייך לרגע, לומר לה שהוא מצטער שהוא באמת לא היה בסדר, אולי להניח יד רכה על כף ידה המכווצת ולבקש את סליחתה. כשיקומו וילכו כל אחד לדרכו יחבק אותה חזק ויגיד לה שגם הוא אהב אותה אבל הדברים התגלגלו כמו שהתגלגלו, והוא מצא אהבה אחרת. אחר כך תוכל ללכת משם, רגועה מעט יותר. שלמה ושמחה שאמרה לו עוד בחיים האלה, את מה שרצתה לומר.

אבל תוכניות לחוד ותוכניות של דודי לחוד. כי הוא, בניגוד לתסריט שצילמה בראשה, לא הראה סימנים של מי שמתכוון לקחת חלק ולמלמל את הטקסטים שנכתבו עבורו מראש. הוא לא חייך ולא אמר שמצא אהבה אחרת וכשהסתכלה בו שוב הבחינה שהגבר הזה, שהיה פעם שלה, יושב מולה ובוכה.

"דודי?" שאלה בלי מילים נוספות, מכבידות.

"אורנה", ענה לה, מנגב את קצוות עיניו המאדימות. "לא ידעתי. לא ידעתי שככה הרגשת. את הרי אמרת לי ללכת. ללכת אליה. אמרת לי שאת לא אוהבת אותי יותר. את לא זוכרת?", שאל, מנגב את עיניו המאדימות.

"זוכרת מצוין, אמרתי לך ללכת אליה כי זה מה שאתה רצית. היא הרי הגיעה אלי באותו יום אחר הצהריים, נכנסה עם כל ההופעה והפה שהגיע ביחד עם העטיפה המצועצעת, ואמרה לי שאתה אוהב אותה, שלא נעים לך לעזוב אותי כי אני כזו שברירית ותלותית ושאתה לא יודע מה לעשות".

דודי הביט בה המום. "זה מה שהיא אמרה לך?!" שאל, מרים מעט את קולו, מגיב כאילו השיחה בינה לבין נורית התקיימה באותו יום ולא פני עשר שנים.

"כן, זה מה שהיא אמרה, הייתי בטוחה שאתה יודע. ואז כשבאת הביתה אמרתי לך שמצדי אתה יכול ללכת אליה ושאני לא רוצה לראות אותך יותר". הוסיפה, מבחינה בתיפוף העצבני של אצבעותיו על שולחן העץ הקטן, עליו היו מונחות כוס השוקו הגדולה וכוס התה השקופה והרחבה.

"אוי אורנה'לה". נאנח, "ואני לא הבנתי. חשבתי שנמאס לך ממני, שאת לא רוצה אותי יותר. נעלבתי כל כך כששלחת אותי לזרועותיה של מישהי אחרת. לא הבנתי מה קרה לך פתאום. מה גרם לך לשלוח אותי ממך אליה. אבל עכשיו אני מבין, מבין ובעיקר שמח שיצא לנו להיפגש כך, במקרה".

"שמח על מה?" היא דווקא לא הצליחה להבין את השמחה המשונה, "על זה שנפרדנו נערה שאהבת שנים לפני והיא שיקרה לי ולך וגרמה לנו לאבד זו את זה? או אולי על זה שלקח לנו כל כך הרבה שנים לדבר על זה? על מה בדיוק אתה שמח?" ניסתה לעצור את הדמעות שעכשיו החלו לטפס בגרונה, גולשות אל מחוץ לעיניה הירוקות, חזקות ושוצפות, גועשות מכדי להיעצר.

"לא, לא על זה", עכשיו כבר הרגיש בנח, מושיט יד אל מעבר לשולחן. מניח את יד על ידה הרועדת.

"על כל זה אני מצטער בדיוק כמוך אורנה" אמר בזמן שליטף את ידה. "אני רק שמח שסוף סוף אנחנו מדברים, שמח לגלות שלא נמאס לך ממני אז ושלא רצית שאלך ועוד יותר שמח לדעת שאהבת אותי כמו שאני אהבתי אותך. כי גם את היית בשבילי אהבה גדולה, גם אני הרגשתי שאנחנו מהסוג שקורה פעם פעמיים אולי שלוש פעמים בחיים, לבני המזל המיוחדים" נאנח והמשיך, "על זה אני שמח אורנה. רק על זה".

 

 

סיפורים קצרים

יד ביד

יד ביד, בני שמונים, אולי תשעים.
פוסעים לפניה במרכז המדרכה המתפוררת.
והיא דווקא מיהרה קודם, אל הפגישה השנייה עם המגשר.
ההוא שסוף סוף הצליחו שניהם להסכים לגביו.

אבל מרגע שנתקלה בהם, צועדים לאיטם, לא הצליחה להתנתק.
נשארה כך, צועדת שני צעדים מאחור, מתבוננת בתנועות הגוף המתואמות, באחיזת הידיים האיתנה, למרות החולשה שניכרה באבריהם האחרים.

הוא, לבוש בחולצה אלגנטית תכולה, מכנסי בד מגוהצים, גבוה למרות גבו הכפוף, עטור רעמת שיער לבנה, מרשימה.  מביט בזוגתו מדי פעם, בוחן את פניה, לצד הליכתם הזהירה.

היא, לבושה בשמלה פרחונית, לא אופיינית לגילה, כזו שהיית מצפה לראות על גופה של נערה מתרוצצת, או אפילו ילדת תלתלים חייכנית, שתבדוק מדי פעם עד כמה היא "מסתובבת" כשמסתובבים.

וכך הם צועדים, והיא אחריהם.
האישה מדברת, מספרת משהו על הנכדים, על הבכור של הבכור, שחזר לגרמניה כי לא הסתדר כאן, על השלישית שעושה חייל בעבודה ולא מבינה איך אח שלה בחר לעזוב, על הבכורה של השנייה, שניסתה להסביר לה, שהם דור אחר, שהם רוצים דברים אחרים, שלכן עזב.
וקצת גם על הילדים, האבא של המתגורר בגרמניה, האמא של הבכורה השנייה.

והיא, צועדת אחריהם, שומעת אותה בברור, בחצי אוזן כרויה, מנסה לשמוע גם אותו, צווחני פחות, עמום ומרוחק יותר.

והוא אומר משהו כמו "אלה החיים יקירתי, אנחנו בחרנו בשביל עצמנו והם, מה לעשות, הם צריכים לבחור בשבילם" והיא עונה לו, אומרת שהיא יודעת ובכל זאת, נו, לא כך חשבה, לא כך רצתה שיהיה. לא בשביל זה עזבו את גרמניה צעירים כל כך, ברחו משם עוד לפני שהכול קרה.

וכך הם ממשיכים לצעוד, מניחים רגל אחת לפני רעותה, מובילים זו את זה.

"אבל את יודעת מה העיקר?" הוא שואל פתאום.

"מה?" גם אשתו מופתעת מהשאלה, עונה בקולה הצווחני.

"העיקר שאנחנו עדיין יחד", ככה פתאום משום מקום, מתוך השיחה על הנכדים ובחירות החיים שלהם.

"זה נכון, זה העיקר" אשתו משיבה לו, ונדמה כאילו עכשיו אוחזת בידו בחוזקה רבה עוד יותר.

"ואתה יודע למה אנחנו עדיין יחד?" אשתו ממשיכה, מנמיכה מעט את קולה, מקשה על הקהל הלא מוזמן בדמות אישה אחת צעירה, הצועד שני צעדים מאחוריהם, לשמוע את העיקר. את סוד הזוגיות הזו, היציבה, ארוכת השנים, שצועדת לפניה.

"כי בחרנו ביחד, אבל נתנו גם זה לזו לבחור. לעשות טעויות, אולי, אבל לבחור. ובגלל זה המשכנו גם לבחור זה בזו יקירי. זה נשמע מעט אבל זה הרבה מאד".  אשתו עונה, והוא מהנהן, וגם היא, שצועדת  אחריהם, מהנהנת, דומעת לרגע, מבינה איפה טעתה.

זוג מבוגר

סיפורים קצרים

שקט משקר

"בתעודות הזהות שלנו, לצד הלאום, תאריך הלידה והמצב המשפחתי צריך היה להוסיף 'רמת עמידות, ככה בדיוק, או אולי מנוסח אחרת, אבל זה באמת לא משנה. העיקר הכוונה. ואז מיד אחר כך היו צריכים להוסיף מספר. סתם, פשוט. מאחד עד עשר. והם לא היו צריכים לנסות לנחש או לבדוק או להבין, רק לשאול. ואנשים היו אומרים. אנשים יודעים את זה על עצמם. אני, אני למשל שלוש. ביום טוב. ויש ימים פחות טובים, אפילו ימים של שתיים, או אחת וחצי. באמת. נו, אני לא מגזימה, לא אומרת אפס סתם בשביל שישמו לב עלי, אני אומרת את האמת, קוראים לי רוית ואני שלוש."

כמו בכל בוקר מצאה את עצמה נואמת, מפטפטת, מנצלת את אוזניו הקשובות של יורי, שהיה מתיישב לצידה על הספסל הקבוע שלהם בחלקו האחורי של קו 105, בצדו השמאלי. עולה שתי תחנות אחריה, מהנהן, שואל לשלומה.

והיא, היא הייתה מספרת. מה היה אתמול ומה התוכנית להיום וכמה שהיא מקווה שסימה, נו, ההיא מהנהלת חשבונות, לא תשגע אותה היום עם השאלות הקבועות על איך ולמה, ושתבדוק שוב.

והוא היה מרגיע ואומר שסימה בסך הכל בחורה נחמדה שגם כן רק עושה את העבודה שלה, ושזה רק עבודה ושהיא צריכה לקחת ללב פחות. וככה כל בוקר. שש חצי, קו 105, תל אביב רחובות ובחזרה. והיא כבר ידעה שהוא מכיר אותה טוב יותר מרוב האנשים שנחשבו אצלה לחברים טובים, חברי ילדות, חברי אוניברסיטה, חברי נפש. ויורי, הוא והיא לו היו נפגשים במקום אחר, בנסיבות אחרות, סביר להניח שכלל לא היו משוחחים, אפילו לא משתדלים להכיר, בוודאי לא מכירים היטב. אבל כאן, יחד, בנסיעות היומיות, לעבודה המשותפת, עם כוס הקפה שלו, והפה הגדול שלה, זה היה מתבקש, וקל כל כך, והוא היה קשוב כמו שרק גבר טוב יודע להקשיב. והיא דיברה.

סיפרה על הבחורים, על הפגישות המשמימות, בסופן הייתה חוזרת הביתה לבד, מתחייבת לא לעשות את זה שוב, רק כדי לעשות את זה שוב שבוע אחר כך, כי אימא שלה לוחצת, כי גם היא מבינה שצריך. סיפרה על בעל הבית, זה  שכל חצי שנה מאיים להעלות את שכר הדירה השערורייתי גם כך, משאיר לה הודעה טלפונית על הכוונה שלו להעלות את הסכום, מסביר שאין לו ברירה והוא חייב ,והילדים והאישה, והלחץ הכלכלי. ואיך בכל פעם היא עולה אליו, שתי קומות ברגל, מסבירה שגם לה קשה, שהיא לבד, והמשכורת לא מי יודע מה, מבקשת שיחכה עוד קצת, מבטיחה שתבקש העלאה, מחייכת את אחד החיוכים שלה, זה שהולך עם העברת היד בשיער, זה שהיא יודעת שהם לא יכולים לעמוד בפניו, הם, שהיו בדיוק כמוהו, בני ארבעים, משועממים, מחכים רק לרגע שבו מישהי כמוה תחייך אליהם לרגע, תעביר יד בשערה, תתחנן.

לפעמים הייתה מספרת גם על ירמי, ירמי שלה. היחיד שאי פעם היה שלה. איך נפגשו בלימודים, על מדשאות הקמפוס, מהנהנים לשלום, אחר כך מפטפטים ובסוף צמודים זה לזו כמעט כמו אדם אחד, כמו ישות אחת בעלת ארבע רגלים. "וכמה היו צוחקים עלינו, כולם, החברים שלי, החברים לו, על היצור הדו ראשי, על זה שגם לשירותים אנחנו בטח הולכים ביחד, על נייר הדבק שעוטף אותנו, לא מאפשר לנו להיפרד." סיפרה לו בוקר אפרורי אחד. "וכמה הם טעו", הוסיפה בחיוך צחור שיניים עגום.

והוא, יורי, גם אז הנהן. אפשר לה להיזכר בכל זה לצדו. לדמוע כשרצתה, לצחוק כשבחרה. מקשיב, ורק לעיתים רחוקות, מדי פעם, מביע את דעתו, מייעץ, מתערב. כמו בפעם ההיא כששוב דיברה על ירמי ועל הדרך בה עזב אותה יום אחד לטובת איזו חברה מהעבר, "איזו ליטל מכיתה י' ארבע או משהו, לא רציתי אפילו לשמוע את הפרטים. ליטל. מאז אסור לומר לידי את השם הזה ובכל פעם שאני פוגשת בטעות איזו אחת שעונה לשם האסור, אני מתחמקת, ממציאה תירוצים, מסתייגת. כי איזה טוב יכול לצמוח לי ממישהי שקוראים לה כמו המישהי ההיא שלקחה ממני את אהבת חיי? אה? אני לא צודקת יורי?", שאלה.

"לא", ענה לה במקום שלא ציפתה כלל לתשובה. "את טועה רוית, אני חושב שזה לא נכון לעשות ככה ומה אשמה מישהי שבסך הכול קוראים לה בשם של מישהי אחרת שעשתה לך משהו מאד לא יפה", ככה, משפט שלם, רהוט, נחרץ.

"באמת?" לא הצליחה להסתיר את ההפתעה, את הפליאה נוכח תגובתו הברורה, מציינת לעצמה שאולי נכון יהיה לקבל את עצתו ולהתחבר עם איזו ליטל אחת רק כדי לבדוק מי משניהם צודק.

אבל הפעמים האלה, בהם אמר לה "לא", יצא כנגדה, הן היו בודדות, בדרך כלל, כמו בבוקר הקייצי הזה, היה עולה אל הקו המשותף שלהם, מתיישב לצידה, כוס קפה בידו. אחר כך, כתמיד, הייתה מדברת, והוא היה מקשיב, מהנהן, מדי פעם מצדיק אותה, לעיתים אפילו נראה כמי שאינו מקשיב. כמו עכשיו כשדיברה על כמה מפחיד זה נהיה לחיות כאן ואיך לדעתה יש כאלה, כמוה למשל שלא צריכים בכלל לחיות כאן, שצריכים היו להיוולד להם באיזו מדינה שלווה, עם מרחבים ירוקים, שכנים שקטים ושלווים ודאגות על איזה בגד ללבוש הבוקר לעבודה כדי שהבחור ההוא מהמחשוב סוף סוף ישים לב אליהן.

"ככה הייתי צריכה לחיות, לא בתוך הבלגן הזה, סיר הלחץ הבלתי אפשרי. אני אומרת לך יורי, יש מקומות כאלה בעולם, ובשביל מה צריך את כל זה?" המשיכה להסביר, לשתף אותו ברמות החרדה הגואות, בקושי לעלות על האוטובוס הזה שלהם בכל בוקר, בתחושה שאולי הגיע הזמן לעזוב.

"לעזוב?" שוב כמו בפעם ההיא, כמו בסיפור על ליטל, הפתיע אותה פתאום, מביט בה במבט כועס, אפילו נעלב. "לעזוב לאן רוית? איפה היית רוצה לחיות? איפה את חושבת שיהיה לך טוב יותר מאשר במקום שאליו את שייכת? אה?".

"במקום שבו יהיה לי שקט", ענתה לו בשקט, מנסה להסות אותו בתנועות ידיים מנמיכות.

"ואיפה זה בדיוק רוית? ומה זה השקט הזה שאת מדברת עליו?", סרב להירגע.

"שקט בלב, שקט לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לחיות חיים רגילים", עכשיו גם היא הגבירה את עוצמת קולה. מבינה שנגעה אולי לראשונה בעצב פתוח, בציפור נפש של האיש הזה שמעולם לא סיפר לה על חייו הקודמים, במקומות אחרים.

"אז אני אספר לך משהו רוית על ה'שקט' הזה שאת כל כך מחפשת", עכשיו כבר דיבר  בשקט יחסי, ביציבות, מביט בה במבט נוקב, מבקש את תשומת ליבה המוחלטת. "השקט הזה גם אם הוא אמיתי, גם אם באמת בוחרים להתעלם מכל הזרמים ש'מתחת לפני השקט', גם אם מצליחים בכל בוקר לקום לעבודה, לבחור ללבוש סגול בשביל הבחור מהמחשוב, לחזור הביתה ולקום שוב למחרת, גם אם כל זה עובד כמו שצריך, עדיין השקט הזה שעליו את מדברת, הוא 'שקט מדומה', הוא לא אמיתי רוית, הוא 'שקט משקר'." יורי נאנח והיא הרגישה דחף להניח את ידה על ידו, להרגיע מעט את הסערה שנשבה מפניו ומדבריו.

"ואת יודעת למה הוא משקר רוית?" שאל אותה, מאפשר לה לנחם, להרגיע.

"למה?" שאלה.

"כי אנשים, את עצמם, הם לא יכולים לשקר, ואם הם יודעים שכל זה, כל השקט הזה הוא לא אמיתי ושהם צריכים בכלל להיות במקום אחר, רועש יותר, מסובך הרבה יותר, כזה שבו יצטרכו להתמודד עם חיים אחרים, אם הם מבינים שזה מה שהם צריכים לעשות, לא יהיה להם שקט, לא שקט אמיתי, רק שקט משקר".  יורי סיים, אוחז עכשיו חזק בידה שהונחה על זו, מביט לתוך עיניה. משתהה. "את מבינה רוית?" שאל ישירות. "את מבינה אותי רוית?" שאל שוב.

"אני מבינה אותך יורי, סוף סוף אני מבינה", מלמלה, מבינה ברגע אחד. מבינה שאולי מצאה שקט.