מאמרים, תמיד היית כזאת

מסגור מחדש

ערב שבת
ואני משתדלת, לקראת השבוע המתקרב
לעשות שימוש באחד הכלים המחשבתיים החביבים עלי – מסגור מחדש
או בלעז – reframing
כי הוא מתאים במיוחד לאנשים רגישים מאד, ועוד יותר לאנשים רגישים מאד
דקה לפני שהם חייבים לשבת לשולחן הסדר עם דודה צילה מנתניה שהקושייה העיקרית שהיא מתעקשת לשאול אותך בכלל שנה,
היא למה את לא מתחתנת ולענות בו זמנית שאת בררנית מדי לטעמה.
אז רגע לפני החוויה המשכרת חושים הזו, על ארבעת כוסותיה
אני "מדברת לעצמי" לא מעט
ומשתדלת למסגר מחדש את החוויה המתקרבת.
למשל להתייחס לדברים הנהדרים שצפויים חוץ מדודה צילה
לילדים הלבושים חגיגי
לבית המסודר באופן הזה רק פעם בשנה
לחופשה מהעבודה
ליכולת אולי לגנוב זמן לכתיבה
לכל אלה
שעושים לי מסגור מחדש, שמים את דודה צילה בפרופורציות שבהן היא צריכה להיות
בפינת השולחן, על כיסא הפלסטיק הכי לא נח שיש
ומאפשרים לי לתפוס את התמונה כולה, בתוך מסגרת חדשה, ורודה ונעימה הרבה יותר
שבת שלום ואוטוטו חג שמח!

flower-frame-1170568

כללי, מאמרים

ממקום אחר

מוצאי פורים משפחתי, שמח ומבדח
ואני עדיין בראש עם אסתר והמגילה שלה והעניין העיקרי שלשמו התכנסו בחג הזה
לתחושתי הסובייקטיבית
העניין הזה עם הפור הוא הגורל הוא המשהו הזה שמתנהל סביב החיים של כל אחד מאיתנו
מדי פעם מרים ראש, מפגין נוכחות מופגנות
ואחר כך חוזר ונעלם מאחורי פרטי היום יום והתחושה שלנו שאנחנו "על זה"
שאנחנו מנהלים את העסק, שאנחנו במו ידינו קובעים מה יהיה, מה יהיה אחר כך ומה אחורי זה.

וזה מה שאומר לתחושתי החג הזה ועוד יותר המגילה המגניבה שלו
שבטח, והכי בקול ברור אומרת שחשוב שנמשיך ונעשה ולא נשב ונחכה שיושיטו לנו שרביט
שיזיזו לנו את הגבינה, שיתנו לנו אישור
ובטח ובטח שאנחנו קובעים את גורלנו ויש לנו בחירה
ואנחנו בוחרים להכניס את המן אלינו הביתה למשתה פעמיים, כי זה מה שנכון
וזה מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות.

ואנחנו גם בוחרים לא להשתחוות לפעמים
כי גם זו בחירה לגיטימית וגם שם אנחנו עושים את זה מתוך
חשיבה ומתוך החלטה ולא על פי איזה צו גורל, גלגול קודם, אות מלמעלה שאומר לנו
שזה מה שצריך לעשות.

אבל אז, אחרי ש"הרשות נתונה" אחרי שבחרנו, אחרי שנדמה לנו שאנחנו מנווטים
אז מגיע לנו מהצד, מלמעלה, או מכל הכיוונים
המשהו הזה שאנחנו לא יודעים להסביר,
הפור, הגורל, הרווח והצלה ממקום אחר,
ומזכיר לנו שלמרות הכל, למרות שאנחנו בוחרים ומחליטים
למרות שאנחנו אדונים לגורלנו, למרות שאנחנו לא צריכים לשבת ולחכות שמישהו אחר
יזיז לנו את הגבינה
למרות הכל, איפה שהוא במקביל, בחיים שלנו, מתנהל לו קו דק, לעיתים בלתי נראה,
חוזר והולך ובא ונעלם ומזכיר לנו גם "שהכל צפוי" שבסוף לא משנה מה נעשה, ואיך,
וכמה ואפילו למה
בסוף הפור יפול, המלך יגיד את דברו, ואנחנו בתקווה נהיה בצד של הששון ושמחה.

dice-1186164

מאמרים

הילד חזר

כלומר החייל. הקרבי. ונפגשנו בקניון. והוא היה נראה שוב כאילו לא נתנו לו לאכול כלום בצבא שלושה שבועות. והיינו מוקפים מזון מהיר וטעים. אז קנינו. ואחר כך עוד משהו.
ואז איפה שהוא בין הדוכנים הבחנתי במשהו קצת שונה.
שמתי לב שאנשים מחייכים.
אלינו. אמא וילד. טוב נו חייל. קרבי. עייף ומאובק כמו שחייל כזה צריך להיות.
והם מסתכלים עליו ומחייכים. ולא מאיצים בו להזמין. ולא מאיצים בנו לצאת מהחנייה שהם רוצים. ולא מתנהגים נו איך לומר. כרגיל.
ואני מבינה את זה וככה גם מסתכלת על חיילים של אחרים. מאז ומתמיד. אבל פתאום לרגע חוויתי את זה גם מהצד השני. ואז הבנתי.
שני דברים:
שאנחנו באמת אסירי תודה לילדים האלה שאוכלים חול כי אנחנו בקשנו.
וגם. ואפילו יותר חשוב. שאנחנו דווקא כן יכולים להיות נחמדים. אחד לשני.
אם אנחנו רק רוצים.

מאמרים

גיל המעבר

חמש עשרה ומעלה – זה פשוט.
מבחינתי הם מבוגרים, כמעט לכל דבר ועניין.
חוץ מאולי שניים שלושה עניינים.
אבל בגדול, זהו. הם חצו את הקוים, עברו לעולם הזה שלנו שכולל בהתחלה רשיון נהיגה, אחר כך צו ראשון, שני
גיוס ומי יודע מה עוד.

שלוש עשרה ומטה גם יחסית פשוט.
מבחינתי הם ילדים.
ילדים שצריכים שיתייחסו אליהם כילדים, שיטפלו בהם כילדים, שיציבו להם גבולות כילדים
(החלק הקשה לאימהות מפנק יתר).

השטח האפור, החלק המורכב הוא עם הגיל הזה של האוטוטו יהיה, או ממש עכשיו היה – בר מצווה.
ולא סתם כנראה היהדות הלכה על זה כקו התפר.
דווקא עם הגיל הזה שבו לא ברור לנו אם לקנות להם בגדים קצת קטנים בחנויות ילדים או קצת גדולים בחנות מבוגרים.
שם ממש, צפונה או דרומה מעט, עובר הקו.

ואת יכולה ממש להרגיש את זה קורה לך מול העיניים.
את המבוגר המנסה להגיח, כמו בסרט ההוא עם המסכה הירוקה,
הולך וחוזר. מתחרט, אומר לעצמו שבנתיים אולי בכל זאת עדיף שלא.
עדיף להישאר ילד. כי ככה יותר כיף.
ומצד שני רוצה נורא להיות מבוגר, כי ככה יותר מעניין.
וחוזר חלילה.

ואת? מה התפקיד שלך?
לנסות לזהות מי מדבר אליך בכל רגע נתון – הילד או המבוגר בהתהוות.
להגיב בהתאם, ורוב הזמן לעמוד מהצד, לתת לו להוריד לבד את המסכה.
ולבנתיים להקשיב לקול המתחלף.

מאמרים

האח הגדול

אתמול אחר הצהריים במהלך הריצה היומית (טוב נו, הליכה, 6.5) חיפשתי מוסיקה שתעביר לי את הזמן. חיפשתי בדרך הרגילה שבה אני מחפשת שירים ביוטיוב – כרונולוגית. דפדפתי אחורה בחיפושים של החודשים האחרונים שכללו  משהו פעם בשבוע שיר לשבת בסגנון אהוד בנאי, שירי ספורט, שירי הליכה יותר איטית, שירי ימי ירושלים וחגים אחרים  ובחודשי החורף  שירי דיכאון מגוונים.

בעודי מנסה לאתר שיר קצבי שיתאים להליכה (בכל זאת 6.5….), הבנתי כי למעשה מה שאני רואה מול עיני הוא פס הקול המוסיקלי שבחרתי לשמוע בשבועות האחרונים, מבינה שבעצם כזו רשימה בדיוק  של השנים האחרונות אודותיי מצויה אי שם במחשבי הענק של האחים הגדולים שיודעים הכל.

הם יודעים מתי הרגשתי לא טוב וחיפשתי רופא לרפואה, מתי חיפשתי בית חדש, עבודה, או סתם תמונות נחמדות של תינוקות לשלב במצגת. וזה עוד טוב, אנחנו בני דור 'המשהו באמצע', עוד יש לנו קצת מזל והאחים הגדולים עם הזיכרון האדיר לא התערבו בחיינו בשנות הילדות והנערות ותעדו כל תנועה שלנו.

אילו היו קיימים כבר נשחר ילדותנו, בדיוק כמו שקורה לילדים שלנו היום, בוודאי היה שמור אצלם תיעוד שלי מחפשת בכיתה גימל עבודה מוכנה על  "עונת החורף בצפון הארץ", אחר כך טיפים כמו 'איך נפרדים ממישהו בלי להשאיר עקבות' ומאוחר יותר המלצות על מוסיקת חתונות. פתאום חשבתי, שאם כבר יש להם את כל המידע הזה, ואם הם כבר שומרים, יכול היה להיות יפה מצידם לו היו טורחים לשלוח לנו לצד הפרסומות שתואמות את מה שאנחנו מחפשים ברשת, פעם בשנה, באימייל מסודר – סיכום שנתי של החיפושים שלנו. משהו כמו: השנה חיפשת בינואר – כאבי גב, משרות באזור המרכז, דירות זולות בתל אביב, בפברואר– ריהוט יד שנייה, שותף לא מעשן, איך מתחילים להתאמן לטריאתלון, כאבי ברכיים וריצה האם קשור? וכך לגבי שאר החודשים.

ככה לפחות תצא לנו איזה מזכרת מהשנה האחרונה ולפחות גם אנחנו נדע – את מה שהם יודעים עלינו ולא רוצים שאנחנו נדע.

picjumbo.com_HNCK4034