כללי, כתיבה יוצרת, סיפורים קצרים

עובדות החיים

כשהיו בני שמונה עשרה,
לפעמים שמונה עשרה ויום
הייתה לוקחת אותם לאיזה בית קפה קטן באיזה מקום
מזמינה איתם קערת גלידה עצומה
שוקו בכוס גדולה, חגיגה של מתיקות נעימה

ורק אחרי שאכלו ואחרי שטעמו מכל המתוק הזה
הייתה נשענת לאחור ופותחת בנאום השמור ליום הזה
ואומרת –

ילדי האהוב, או ילדתי במקרה של הבנות
הגיע הזמן שלכם לצאת לעולם, להכיר בעובדות
והעובדה החשובה ביותר שחכיתי עד היום לשתף
היא עובדה שהשתדלתי עד היום לטשטש

אתה זוכר כשהייתם קטנים ילדי גן
והייתם חוזרים הביתה ומספרים לי שרן
הוא חטף ולקח והרביץ ושרט
והגננת לא אמרה לו כלום אפילו שהוא עשה את זה פעם ועוד אחת

ואחר כך בבית הספר הייתם חוזרים לפעמים אפילו בוכים
ואומרים שזה לא פייר ושאתם לא מבינים
למה זה ככה ולמה דווקא הילדים השחצנים
למה להם יש המון חברים וכולם סביבם מקרקרים
ומותר להם לעשות מה שבא להם אפילו לדבר לא יפה
ואף אחד לא מעז לצאת נגדם לפתוח את הפה

ובתיכון אותו דבר הייתם בקול בוגר קצת יותר אומרים
חוזרים הביתה לעיתים בדמעות לפעמים קצת סמוקים
ואורמים שהחיים נו הם לא פריים שככה זה לא צריך להיות
שאם אתם משקיעים אז אתם אמורים לראות פירות

ואם אתם נחמדים אתם אמורים להצליח
ואם אתם טובים לאחרים זה אמור להוכיח
את עצמו ואת עצמכם ולעשות את החיים שלכם
לטובים יותר מאלה שעושים מה שבא להם בלי להתסכל
לצדדים, קדימה אחורה ולשאר הכיוונים
עושים דברים לא יפים, לא נכונים, לא הוגנים

ובכל פעם ילד שלי, ילדתי שלי היפה
אתם זוכרים איך הייתי מעבירה על ראשכם לטיפה
ואומרת שזה בסדר, שיהיה בסדר, שתמשיכו בדרך הזו
שתהיו אנשים הוגנים והחיים יגמלו לכם באותו אופן שבו
אתם מתחייסים אליהם, בטוב לב, בחיוך בדרכי נועם ושלום
וזה בסוף יביא אתכם למקום שבו תרצו להיות, להגשים כל חלום

אז היום, בגיל שמונה עשרה, אולי שמונה עשרה ויום
אני רוצה לומר לך ילד שלי, לך ילדתי שעד היום
נו, אולי שיקרתי, אולי קצת סיפרתי סיפורים
אולי רציתי שתמשיך להאמין בזה קצת גם בשבילנו הבוגרים

אבל עכשיו אין לי ברירה ותיכף אתה יוצא אל העולם
ואני חייבת, הערב, אחרי הגלידה והשוקו המתוק והחם
לומר לך את האמת ולצערי לשתף אותך בעובדות החיים
שהם הרבה פעמים, לא פעם, לא פעמיים ובעצם הרבה יותר פעמים
לא פיריים, לא הוגנים, לא גומלים לנו על התנהגות טובה ועל מאור פנים
ואפילו להיפך יש מצבים שאנחנו אוכלים קש וכמעט נחנקים

אבל
בכל זאת, ביום ההולדת הזה אחרי עובדת החיים העצובה הזאת
אני רוצה לבקש ממך ילד שלי, שלמרות הכל ובכל זאת
תמשיך להיות ככה, לפעמים אפילו תושיט את הלחי השנייה
ורק אל תצפה שהעולם והחיים לא ינסו בכל זאת להעיף לך סטירה.

כתיבה יוצרת, תמיד היית כזאת

ילדה רגישה מאד

אז אני מסתובבת ומדברת בימים האלה בעיקר על דבר אחד – על רגישות.

על אנשים רגישים מאד, שהיו פעם ילדים רגישים מאד ונערים רגישים מאד והרבה פעמים יוצא להם גם, כי ככה זה עובד העניין הזה של גנטיקה, לגדל ילדים רגישים מאד שוב, ממש מהתחלה.

ואני מקריאה מתוך הספר החדש לי ואני והנשים המקסימות שמגיעות לדבר  על זה – משוחחות על הרגישות, על מה זה בעצם אומר ובעיקר על מה ניתן, צריך וכדאי לעשות.

ובין הסיפורים שאני מספרת, שמופיעים כולם בספר, ישנו למשל הסיפור הזה, על הנערה בת השמונה עשרה שרצתה כל כך לטוס לאמריקה הגדולה ולא הבינה בכלל מאיפה פתאום, בלי שום קשר, הגיעו כאבי הבטן, ומה פתאום עכשיו, והיא ממש בסדר הרי:

"בת שמונה עשרה הייתה כשזכתה בלוטו של משלחות הנוער ועברה את כל המבחנים הנדרשים כדי להיות אחת משישים בני נוער המתפזרים בעולם לחודשיים ומספרים לבני נוער מקומיים על ישראל מתוך העיניים הצעירות, עיני הנעורים. כדי לייצר הזדהות, אמרו להם, כדי לגרום לנער האמריקאי בניו ג'רזי להבין שכולנו רק רוצים לחיות את החיים, לקום בבוקר לבית ספר, לצאת בערב עם חברים, זה הכול. והיא התרגשה מאוד מהנסיעה ורצתה כל כך לנסוע, וגם קנתה לעצמה מזוודה סגולה חדשה, והייתה מוכנה לגמרי וגאה שבחרו בה, ואז החלו כאבי הבטן. סתם פתאום משום מקום, שבוע לפני הנסיעה, בכל בוקר הייתה מתעוררת ככה, מתפתלת, לא מבינה מאיפה הגיע כל זה, הולכת פעם ופעמיים ואפילו שלוש לרופאת המשפחה המסורה, שבהתחלה בדקה ושלחה אותה לבדיקות דם ובדקה שוב ואמרה שהכול תקין ושאלה אם יש משהו שמכניס אותה ללחץ עכשיו. והיא אמרה שלא, מה פתאום והכול בסדר ואיזה יופי שבעוד שבוע היא אמורה לטוס לארה"ב לחודשיים לייצג את המדינה.

"וזה לא מלחיץ אותך?" ד"ר אגמון שאלה.

והיא אמרה שלא ושהכול בסדר ושהיא שמחה ומחכה לזה מאוד. אבל הכאבים לא הרפו ועוד יום ועוד אחד, והיא כבר לא ידעה אם תוכל ככה לנסוע, ויומיים לפני הנסיעה דיברה עם רבקה שהייתה אחראית על המשלחת ואמרה לה שהיא מרגישה נורא לא טוב ולא יודעת מה לעשות.

"בואי נחכה לרגע האחרון ונראה," רבקה החליטה בשבילה, מקווה ביחד אתה לטוב, לבריאות תקינה מתחדשת שתאפשר לה לעלות על המטוס יחד עם כולם, ובינתיים החליטה לנסות לקחת את הטבלייה ההיא, זו שאמרה לה ד"ר אגמון לקחת, זו עם הצמחים, "שירגיעו אותך מעט אם במקרה את בכל זאת לא רגועה," כך אמרה ד"ר אגמון, והיא, שלא אהבה לבלוע דברים חדשים כי תמיד חששה מפני החדש, החליטה הפעם שאין ברירה וזה או הצמחים המרגיעים או הנסיעה כנראה, למרות שלא חשה לחוצה בכלל ורק נרגשת ומצפה מאוד.

בערב בלעה ובבוקר היא קמה כמו חדשה, אחרי שישנה מצוין כמו שלא ישנה כבר לילות, מאז שקיבלה את התשובה החיובית וידעה שהיא עומדת לנסוע, כך נזכרה.

"אז אולי באמת הייתי קצת בלחץ," אמרה לעצמה בזמן שארזה את כדורי הפלא הצמחיים בתיק כלי הרחצה השחור שכבר היה מונח במזוודה הסגולה החדשה, "אולי באמת, אבל רק ממש קצת," המשיכה לדבר אל עצמה, "רק ממש מעט."

ruthy1

 

כתיבה יוצרת, תמיד היית כזאת

תמיד היית כזאת / רותי לקס

שמחה לשתף כי ספרי השלישי – "תמיד היית כזאת" יצא לאור במהדורה מודפסת ראשונה.

הספר עוסק בהתמודדות של אסתי שלו, שבעצם אינה שלווה כלל, עם משבר תעסוקתי המוביל למשבר נפשי ובסופו של דבר מעמת את אסתי עם אחד הפחדים הגדולים ביותר שלה – החרדה.

ניתן לרכוש את הספר ישירות  כולל הקדשה,
באמצעות מייל חוזר לכתובת הזו (ruthie.lax@gmail.com)

עלות הספר המודפס – 50 ש"ח + 10 שקלים דמי משלוח במידת הצורך.

הספר ישלח אליכם בדואר או יועבר עצמאית במידה ואתם מתגוררים במודיעין והסביבה.
את התשלום ניתן לעשות באמצעות העברה בנקאית, צ'ק או מזומן.

בנוסף ניתן לרכוש את הספר הדיגיטלי והמודפס בכרטיס אשראי – בחנות הספרים אינדיבוק בקישור הבא:
http://imappy.co.il/shortlink/zsSAW

cover

כללי, כתיבה יוצרת

תמיד היית כזאת – פרק ראשון חינם

הפסנתר אותו פסנתר, הבית אותו בית, את כולם הכירה היטב, מקרוב. אמורים להשרות עליה ביטחון, מהסוג שמגיע עם הכרות קרובה וקבועה. פעמיים בשבוע ביקרה כאן, נודדת עד לסלון הזה, בשני אוטובוסים. משתדלת לא להחמיץ את הראשון כדי שהשני לא יחמוק ממנה ותאלץ להופיע בביתה של יוליה בפנים חפויות. מסבירה למורתה חמורת הסבר, ששוב האוטובוסים, ושוב רצה אחריהם, ושוב סגר הנהג את דלתות הברזל האדומות ממש על קצה אפה.

ויוליה, היא לא אהבה תירוצים. וכך גם הייתה אומרת.

"אצלי אסתי מתוקה, התירוצים האלה לא מתקבלים. השיעור שלנו מתחיל בחמש ובחמש ודקה אני כבר לא מרוצה. לא מרוצה בכלל.", כך הייתה אומרת, מנענעת מצד לצד את שערה השחור, הצבוע בגוונים בוהקים.

ובכל פעם שאחרה, אחרי נדנוד השיער השחור, הפנים הזועפות והעיניים המתכווצות, בכל זאת היו יוליה והיא מתיישבות לצד הפסנתר השחור כשערה של מורתה. מונח בפינתו המרוחקת של הסלון הקודר. זה שספותיו חומות וכהות, השטיח הפרוס לרגליהן גם הוא בגווני חום עוטף, והתמונות, ארוכות ורחבות, פזורות על פני קירות לבנים, כולן של נופים אחרים, לא מוכרים, מושלגים, רחוקים.

ושם ליד הפסנתר השחור, בפינת הסלון המוסקבאי, שם הייתה מלמדת אותה יוליה את הקסם. קסם הנגינה. תו ועוד תו, יצירה אחר יצירה. באך, בטהובן, צועדים בסח, זה אחר זה, מעלים את דרגת הקושי, את הצורך בתרגול, את ההכרח לא להיכנע, אליהם ואל ליוליה על שערה המקפץ.

"את יכולה, אני בטוחה, קצת יותר להתאמן בבית שלך אסתי, וזה יהיה לך בקלי קלות", יוליה התעקשה והיא, על צמותיה הכהות, חצאיות הג'ינס הארוכות וחולצות הטריקו הישראליות, הייתה מנידה בראשה, חוזרת הביתה בשני האוטובוסים הנדרשים, ומשתדלת כל כך. מוותרת לעיתים על סרט בקבוצת בנות צחקנית, על ביקור אצל בני הדודים, על צפייה בטלוויזיה. מתאמנת. מחכה לראות את עיניה של יוליה מאשרות. מהנהנות. נותנות את הגיבוי המיוחל.

ובסוף זה היה מגיע.

בסגנון יוליה כמובן.

"יפה אסתי מותק. ועכשיו את מוכנה למשהו יותר קשה." כך בשתי מילים, ממשיכה הלאה, לא מצליחה בכל זאת לגמרי להסוות את שביעות רצונה מהילדה בת השתיים עשרה. הקשובה, הממושמעת, שהזכירה לה כל כך ילדות משם, מהבית, מרחובותיה של מוסקבה הרחוקה.

וגם על היצירה הזו, זו שהייתה אמורה לנגן עכשיו, עבדו כך בדיוק.

יוליה ממריצה, מצליפה, נוזפת.

ואסתי משתדלת, מתאמנת, מוותרת על בילויים משפחתיים, ערב עם חברות, על הכול.

והיא ידעה לנגן אותה, את יצירתו של שופן. כמו את כף ידה הכירה את תנועות הידיים הנדרשות על פני הקלידים הלבנים והשחורים השוכנים זה לצד זה בשלום. הכירה את המקצב, את התנועתיות הנדרשת, את רכינת הגוף הכרוכה במאמץ בחלקים מסוימים של היצירה. הכל ידעה. ובאופן מושלם.

אפילו יוליה חרגה ממנהגה הפעם הזו ואמרה לה לפני בוא הקונצרט:

"אסתי את מוכנה לגמרי, ההורים שלך ושל כל תלמידים האחרים שלי יהיו המומים שככה מנגנת ילדה ישראלית", נפלט לה ליוליה, אבל אסתי הבינה שזו כנראה המחמאה הכי גדולה שתוכל לתת למי מתלמידיה.

עכשיו, בשמלה ירוקה המגיעה עד לקצה ברכיה, חושפת רגל ארוכה עטופה בגרביון לבן וחגיגי, שערה השחור אסוף לאחור, מהודק בסרט לבן, נעלי הבובה לרגליה, התיישבה אל מול הפסנתר השחור, הושיטה את ידיה לפנים מניחה אותם במקום המתאים, במרכזו של הפסנתר המוכר, מביטה לרגע סביב, תחילה מבחינה בפנים האוהבות של הוריה, נושמת נשימה עמוקה, מביטה ביוליה שישבה מאחוריה על כיסא העץ הכבד שהוזז אחר כבוד, לרגל המאורע, אל מאחוריה גבם של התלמידים, כל אלה שסיימו עוד שנת לימודים וכעת היו ישובים בסלון של יוליה, צריכים להפגין את כישוריהם ואת תמורת המזומנים הרבים ששילמו הוריהם תמורת יכולת הנגינה הנרכשת.

'זהו זה', אמרה לעצמה, 'עכשיו אני אמורה להתחיל לנגן, לתת לאצבעות לעשות את העבודה, לחבר בינן לבין המח, זה שכבר יודע כל תו וכל תנועת יד נדרשת לביצוע מושלם של היצירה הזו, בעל פה'. 'אני יכולה' המשיכה למלמל כמעט בקול, מביטה שוב סביב, מחפשת את מבטה התומך של אמה. נתקלת בדרך בעיניהן הבוחנות של כל ההורים האחרים, אלה שבאו לצפות בעצם רק בילדם שלהם ובדרך ישבו כאן עכשיו, נאלצים להאזין גם לה, בוודאי משועממים, בוודאי מחכים שתסיים והכוכב האמיתי שהגיעו לראות יקום מן הכיסא שלצדם ויפגין את כישורי הנגינה הנדירים שלו.

'ואני, אני בכלל לא יודעת לנגן', המשיכו הקולות בראשה לרפות את ידיה הממאנות לנגן. 'למה שיקשיבו לי עכשיו דקות ארוכות, חוזרת ומתקנת את עצמי, חוזרת ומנסה להפגין את יכולת הנגינה הלא קיימת', כך, זו אחר זו, המחשבות המחלישות, המרפות ידיים, המונעות ממנה להתחיל.

"אסתי מתוקה, את יכולה להתחיל", יוליה מאחוריה, מבחינה בהתמהמהות של תלמידתה המשובחת, חוששת מעט לבאות, מנסה לדחוף אותה אל מעבר לפחד, אל המקום שבו תתחיל לנגן והחששות ייעלמו כלא היו.

אבל היא, היא הייתה אחרת.

תמיד ידעה. תמיד הרגישה. תמיד היה גם מי שיאמר לה.

"כמה היא עדינה הילדה שלכם", דודים, מורים, הורים של אחרים.

"כמה עדינים פניה ונשמתה", סבים וסבתות, מכרים וחברים.

וכאן עכשיו, בסלון הקודר, יוליה מאחוריה ולפניה תהום, תהום של פחד, תהום של חשש לטעות, חשש לעשות צחוק מעצמה מול עיניהם המשועממות של הורי הילדים האחרים, כאן, ברגע הזה, לא הייתה יכולה להתגבר, על העדינות הזו, הרגישות, הפחד לטעות. הפחד להיכשל.

"אני מצטערת" שמעה את עצמה אומרת, כאילו מתוך ראשה של ילדה אחרת בשמלה ירוקה שהתיישבה לצידה, "אני לא יכולה יוליה, לא יכולה".

הדמעות כבר החלו לזלוג, והיא, איתן יחד, כבר עמדה בפתח הבית, פותחת את הדלת החומה והכבדה, יוצאת בריצה אל חדר המדרגות ומשם אל הרחוב.

"אסתי, חכי, אסתי מותק" אימא ואבא, מיד אחריה, מנסים להדביק את הקצב של הנערה הדקיקה והזריזה. מגיעים אליה בכל זאת אחרי עוד דקה של מרדף מדומה, מניחים יד, מנסים להבין.

"מה קרה יפה שלי?" אבא שלה החסון, שאינו חושש מאיש, איך תסביר לו ממה נבהלה כל כך.

"זה בסדר, זה לא נורא, יהיו עוד הזדמנויות", אימא שלה, אחריו, מנסה לעודד, מזכירה לה את מה שידעה, שממנו חששה מאז ומעולם, שיהיו עוד הזדמנויות, עוד קונצרטים בסלון של יוליה, בוודאי, אבל גם אירועים רבים אחרים, כאלה שתצטרך לעמוד מולם, להשתיק את הפחד מרפה הידיים שבראשה, להניח שתי ידיים בוטחות על קלידי החיים ולהתחיל לנגן.

כללי, כתיבה יוצרת, סיפורים קצרים

שיחה ממתינה

השיחה כולה הייתה כתובה אצלה בראש, מתחילתה ועד סופה.

היא ידעה בדיוק מה יגיד, מתי יחייך ומתי יתקדרו פניו.
ניחשה כי בסופה של אותה שיחה מתוכננת, בוודאי תבכה אבל גם תצא מחוזקת, והוא יביט בה, יגיד שככה זה, שאנחנו אנשים מאמינים, מאמינים שככה זה.

"מה זה הסיפור הזה ביניכם אורנה'לה? אני לא מצליחה להבין", אורה, החברה הטובה עם אותו השם 'רק בלי הנ' כמו נודניקית, כמו שהיו צוחקות לפעמים, שהכירה גם אותה וגם אותו עוד מאז, הייתה שואלת את אותה השאלה, בכל פעם שהייתה מזכירה את שמו ואורנה הייתה מתכווצת.

"שום סיפור, אמרתי לך כבר. הוא פגע בי מאד,
זה היה מזמן וזהו. די, מת. לא מדברים על זה."

ככה הייתה עונה, ואורה מצידה הייתה אומרת שהיא דווקא כן מדברת על זה, ואפילו לא מעט, ומרגיזה אותה שוב.

וזה גם לא היה נכון, אולי רק לפעמים, לעיתים מאד רחוקות. ובכלל אין לה ולא הייתה לה כוונה לדבר עליו או אליו. מבחינתה זה סיפור סגור, סגור בלי סוף ובכל זאת סגור. אף פעם גם לא הייתה מהסוג שמחפש לפתור דברים, שמחפש תשובות באופן חזיתי. הדם הפולני ותכונות האופי הנלוות אליו, היו מונחים עליה בנוחות יחסית. לא מציקים בקצוות, לא מפריעים בתפרים שבין הגוף לנשמה, מאפשרים לה להשאיר מעגלים פתוחים, חשבונות לא סגורים, קטעי חיים פרומים. וגם אתו לא התכוונה לדבר, רק בינה לבין עצמה ניהלה את השיחה הידועה מראש, יודעת אותה בעל פה כמעט. יודעת מה תאמר, מתי יענה, סתם כך למקרה שיקרה במקרה והיא תפגוש אותו ברחוב והוא יהיה זה שיציע לדבר, יזמין לכוס קפה, ישאל לשלומה. רק במקרה הזה תסכים לשוחח, תאמר לו את האמת. לא תצליח לשתוק, כך ידעה.

"אבל מה הסיכוי שזה יקרה אורנה'לה?", שוב אורה והריאליזם המיותר, הבלתי נדרש.

"תמיד יש סיכוי ואם לא אז לא. אני יכולה להמשיך לחיות גם ככה. הוא לא הראשון ולא האחרון שהתנהג אלי ככה. היו מאז עוד כמה, גרועים לא פחות".

"נכון, באמת היו, ואפילו גרועים יותר, אבל רק אותו אהבת באמת," שוב אורה שיודעת יותר מדי.

"אולי, לא יודעת, וזה גם לא משנה," חזרה להתחמק, מבינה ששיתפה את אורה בעבר במחשבות שהיום לא הייתה מוכנה לחשוף אפילו בפני עצמה.

וכך הייתה ממשיכה. נזכרת בו מדי פעם, משתפת את אורה בעלבון שעדיין צרב. ממשיכה לחפש מישהו אחר, כזה שיאהב אותה בדיוק ככה, בדיוק כמוהו, רק בלי להפסיק.

********

"אורנה? זו את?" דווקא עכשיו, לא מוכנה כלל, עמד שם מולה, בחנות הבגדים בה הייתה קונה לבנות אחותה שמלות ורודות לימי ההולדת. דווקא שם מצא אותה, אוחזת בשמלת מלמלות קטנה ומתנפנפת, מחייכת לעצמה במחשבה על ליהיא והשמלה החדשה שהיא עומדת לקבל. והיא עצמה הייתה לבושה מכנסי ג'ינס דהויים, חולצת גולף ירוקה ומעיל שחור וארוך, בגדי אחר הצהריים כך הייתה קוראת לתלבושות האלה, שהיו סבירות ומתאימות ליציאה לסידורים אבל בוודאי לא הולמות את המעמד הנוכחי, את המפגש האקראי שתכננה בראשה במשך עשור שלם.

"דודי?" הסתכלה בו כאילו ראתה רוח רפאים, מטר תשעים כהרגלו, שער שחור ומדולדל וכרס קטנה משתפלת, מנחשת במחשבה לאחור שלו הייתה נתקלת ברוח רפאים אמתית הייתה בוודאי מבוהלת פחות.

"כן, זה אני," ענה לה משועשע מעט מהבהלה שניכרה בפניה, "טוב לראות אותך אורנה" הוסיף מיד. מנסה להרגיע אותה במעט.

אחר כך שאל לשלומה, רוכן לעברה מגובה קומתו, מתעניין עבור מי היא קונה את השמלה הורדרדה. מהנהן בהקלה נכרת כשהבין כי מדובר במתנה עבור בת אחותה ולא עבור אחת מילדותיה שלה. הוא עצמו, כך הסביר מבלי שנשאל, בא לקנות מתנה לעוד תינוקת של חברים ששוב ילדו ילדה בלי לשאול אותו מראש אם התקציב החודשי שלו יכול לעמוד במספר מתנות החתונות והלידות שהוא נאלץ לחלק בשנים האחרונות.

"כשאתה מגיע לגיל שלושים וחמש ואחרים מסביבך מתחתנים ומתרבים, זה המצב. אתה צריך להבין שבסעיף ההוצאות החודשי שלך תצטרך להוסיף – 'שמחות של אחרים', " המשיך לפטפט מולה, מתלונן בהומור, משתף אותה באחת ממצוקות חיי הרווקות המאוחרת שבוודאי מוכרת גם לה.

והיא חייכה, הנהנה, ובעיקר עמדה שם, אוחזת בידה האחת בשמלת המלמלה המסתובבת, נשענת בשנייה על ערמת בגדים לא מקופלים, מסדרת כאילו בלי משים את שערה הבהיר והארוך, מקשיבה לו ומבינה פתאום שזה הרגע. שזה עכשיו או לעולם לא. שעכשיו היא צריכה לנהל אתו את השיחה הממתינה שלה. השיחה שהמתינה לרגע הזה. שאולי לא הייתה מתנהלת לעולם אם לא היה מגיע מעצמו.

"רוצה לשתות קפה?" שמעה את עצמה יוזמת בקול צורמני.

"בטח." ענה לה כמי שרק חיכה לשאלה שתישאל.

"יופי", השיבה את מה שיכולה הייתה להשיב, בקיצור, בלי דרמות, בלי אנחת הקלה.

אחר כך רכשה במהירות את מתנת יום ההולדת של ליהיא עוטפת אותה בעטיפה ורודה כתמיד. הוא מצדו רכש את מתנת החברים התורנית, ויחד יצאו אל הקור הירושלמי של תחילת נובמבר, פוסעים במשותף לעבר בית קפה קטן, אחד מאותם כמה המוכרים להם בוודאי מדייטים אין סופיים, כזה הממוקם באחד ברחובותיה העמוסים של גבעת שאול, הולכים זה לצד זו בקלילות, בנוחות, כאילו מעולם לא נפרדו, כאילו גם לאורך עשר השנים שחלפו צעדו כך יום יום, זה לצד זו. והיא כל הזמן מזכירה לעצמה שזו היא וזה הוא והם צועדים יחד באחר הצהריים החורפי הזה, ברחובות ירושלים.

אחר כך התיישבו בקומה השנייה של בית הקפה. היא הזמינה שוקו חם ועמוס שוקולד, והוא ביקש את אחת מחליטות התה שעליהן המליצה המלצרית הזריזה, שהניחה מולם את כוסות השתייה עוד לפני שהספיקו לחוש במבוכה הנוצרת בין שני זרים שהיו פעם קרובים. עוד לפני שהספיקה להבין מה עומד לקרות, מה היא עומדת לעשות.

"דודי, יש משהו שאני רוצה לומר לך", לקחה נשימה עמוקה מאד והמשפט הראשון יצא אל אויר העולם. משפט מהסוג שאין ממנו דרך חזרה. מביטה בו מעל חליטת התה הירוקה, רואה את החשש גם בעיניו.

"אוקי. אני מקשיב", אמר, רוכן מעט לעברה, מבין שהוא עומד לשמוע דברים שנאספו לאורך שנים.

"אני רוצה לומר לך שאהבתי אותך מאד, שהייתי בטוחה שאני ואתה זה לכל החיים. שכמעט ולא הצלחתי להרים את עצמי על הרגליים בחזרה אחרי שעזבת אותי. ימים שלמים, שבועות ארוכים לא מצאתי רגע של שלווה. לא אכלתי ולא חייכתי ובקושי נשמתי. אני רוצה שתדע את זה דודי. רציתי לומר לך את זה כבר אז אבל פחדתי שלא אוכל לעמוד בכאב שתסב לי שיחה כזו איתך באותם ימים. אז לא אמרתי. והתגברתי וחזרתי לחייך, וחזרתי לאכול, ועברה שנה ועוד אחת ועוד אחת. ופתאום עברו עשר. ואני בכל זאת עדיין, מדי פעם, רוצה נורא לומר לך את זה, לומר לך שאהבתי אותך יותר מכל אחד אחר, ושאהבה הזו שלי איתך הייתה מהסוג שאמור לשרוד חיים שלמים".

זהו. סיימה. אמרה את שרצתה. עכשיו, על פי התסריט שכתבה לעצמה מראש אמור היה לחייך לרגע, לומר לה שהוא מצטער שהוא באמת לא היה בסדר, אולי להניח יד רכה על כף ידה המכווצת ולבקש את סליחתה. כשיקומו וילכו כל אחד לדרכו יחבק אותה חזק ויגיד לה שגם הוא אהב אותה אבל הדברים התגלגלו כמו שהתגלגלו, והוא מצא אהבה אחרת. אחר כך תוכל ללכת משם, רגועה מעט יותר. שלמה ושמחה שאמרה לו עוד בחיים האלה, את מה שרצתה לומר.

אבל תוכניות לחוד ותוכניות של דודי לחוד. כי הוא, בניגוד לתסריט שצילמה בראשה, לא הראה סימנים של מי שמתכוון לקחת חלק ולמלמל את הטקסטים שנכתבו עבורו מראש. הוא לא חייך ולא אמר שמצא אהבה אחרת וכשהסתכלה בו שוב הבחינה שהגבר הזה, שהיה פעם שלה, יושב מולה ובוכה.

"דודי?" שאלה בלי מילים נוספות, מכבידות.

"אורנה", ענה לה, מנגב את קצוות עיניו המאדימות. "לא ידעתי. לא ידעתי שככה הרגשת. את הרי אמרת לי ללכת. ללכת אליה. אמרת לי שאת לא אוהבת אותי יותר. את לא זוכרת?", שאל, מנגב את עיניו המאדימות.

"זוכרת מצוין, אמרתי לך ללכת אליה כי זה מה שאתה רצית. היא הרי הגיעה אלי באותו יום אחר הצהריים, נכנסה עם כל ההופעה והפה שהגיע ביחד עם העטיפה המצועצעת, ואמרה לי שאתה אוהב אותה, שלא נעים לך לעזוב אותי כי אני כזו שברירית ותלותית ושאתה לא יודע מה לעשות".

דודי הביט בה המום. "זה מה שהיא אמרה לך?!" שאל, מרים מעט את קולו, מגיב כאילו השיחה בינה לבין נורית התקיימה באותו יום ולא פני עשר שנים.

"כן, זה מה שהיא אמרה, הייתי בטוחה שאתה יודע. ואז כשבאת הביתה אמרתי לך שמצדי אתה יכול ללכת אליה ושאני לא רוצה לראות אותך יותר". הוסיפה, מבחינה בתיפוף העצבני של אצבעותיו על שולחן העץ הקטן, עליו היו מונחות כוס השוקו הגדולה וכוס התה השקופה והרחבה.

"אוי אורנה'לה". נאנח, "ואני לא הבנתי. חשבתי שנמאס לך ממני, שאת לא רוצה אותי יותר. נעלבתי כל כך כששלחת אותי לזרועותיה של מישהי אחרת. לא הבנתי מה קרה לך פתאום. מה גרם לך לשלוח אותי ממך אליה. אבל עכשיו אני מבין, מבין ובעיקר שמח שיצא לנו להיפגש כך, במקרה".

"שמח על מה?" היא דווקא לא הצליחה להבין את השמחה המשונה, "על זה שנפרדנו נערה שאהבת שנים לפני והיא שיקרה לי ולך וגרמה לנו לאבד זו את זה? או אולי על זה שלקח לנו כל כך הרבה שנים לדבר על זה? על מה בדיוק אתה שמח?" ניסתה לעצור את הדמעות שעכשיו החלו לטפס בגרונה, גולשות אל מחוץ לעיניה הירוקות, חזקות ושוצפות, גועשות מכדי להיעצר.

"לא, לא על זה", עכשיו כבר הרגיש בנח, מושיט יד אל מעבר לשולחן. מניח את יד על ידה הרועדת.

"על כל זה אני מצטער בדיוק כמוך אורנה" אמר בזמן שליטף את ידה. "אני רק שמח שסוף סוף אנחנו מדברים, שמח לגלות שלא נמאס לך ממני אז ושלא רצית שאלך ועוד יותר שמח לדעת שאהבת אותי כמו שאני אהבתי אותך. כי גם את היית בשבילי אהבה גדולה, גם אני הרגשתי שאנחנו מהסוג שקורה פעם פעמיים אולי שלוש פעמים בחיים, לבני המזל המיוחדים" נאנח והמשיך, "על זה אני שמח אורנה. רק על זה".

 

 

כתיבה יוצרת

למה בלוג?

לרגל "מתיחת פנים" ושינוי שמו של הבלוג שלי ל'כלים, כביסה, כתיבה' – עלתה אצלי שוב השאלה הראשונית – עקרונית: למה בלוג?

אז באמת למה?
כי אחרי שמתחילים מבינים.
כי כתיבה מהסוג הזה נותנת הרבה ליכולות הכתיבה והניסוח, לאופן העברת המסרים הכתובים.
כי אין מה לעשות יש בזה גם משהו מיתוגי מבחינה מקצועית אם אתם בענייני מיתוג.
אבל לפני כל אלה, ואולי זו בעצם הסיבה העיקרית – כי זה סתם נחמד.

הטור האישי שלכם 
דבר אחד בכל זאת חשוב לומר כדי שיהיה ברור לפני שמתחילים – בלוג הוא לא יומן.
לא מדובר ב'יומני היקר', בהרהורים ביניכם לבין עצמכם, כי הרשת היא לא "עצמכם" ומישהו בכל זאת עלול לקרוא את מה שכתבתם.
איך שהוא נדמה לי שהדבר הקרוב ביותר הוא סוג של עיתון, מגזין, טורים אישיים. סוג של ידיעון פרטי שבו אתם העורכים, הכותבים והמוציאים לאור.

על מה וכמה?

והטור הזה, בעיתון הפרטי שלכם, צריך להיות קבוע.
כמה קבוע? תלוי בכם. יומי, שבועי או בכל מינון אחר – קבוע יחסית כדי שהקוראים יתרגלו לעקוב אחריכם בזמנים מוגדרים.

כדאי גם שהוא יהיה מעניין. העיתון הזה שאתם כותבים, את מי? קודם כל את עצמכם. כדאי מאד לכתוב על נושא או נושאים הקרובים ללבכם. שקל לכם לכתוב עליהם, שכיף לכם כאמור.

כי אחרת זה לא יחזיק מעמד
ואתם תוותרו
וחבל.
כי מדובר בכלי נהדר, מעורר מחשבה ו….ממש נחמד.

כתיבה יוצרת

הרומן הראשון שלי

כמו הרבה דברים, גם בעניין הזה של כתיבת ספרים, אפשר וכדאי ללמוד מניסיונם של אחרים.
אני עושה את זה כל הזמן. לאחרונה מצאתי שימושי ומלמד במיוחד את המידע הפזור ברחבי הרשת, בעיקר בבלוגים אך גם באתרי הוצאות ואתרים מקצועיים נוספים.

כזו היא למשל רשימת הטיפים מתוך בלוג של סופר בשם ג'ף גויינס. להלן לפניכם בתרגום חופשי: טיפים פשוטים וטובים – לכתיבת הרומן הראשון שלכם 

1382050_61979775

החלק הקשה עבור רוב הכותבים, למרות מה שנדמה לעיתים, הוא לא פרסום הספר. היום ישנן הרבה יותר אפשרויות להפוך לסופר מאשר בעבר. אפשר לפרסם את הספרים ברשת, בחנויות מקוונות ובדרכים רבות אחרות. זה לא עניין הפרסום. זו הכתיבה. כדי לעזור בדיוק בנקודה הזו – לפניכם רשימת טיפים פשוטים ליישום שיעזרו לכם להתחיל, להמשיך ולסיים את כתיבת הספר שלכם.

  • התחילו בקטן: שלוש מאות מילים ביום זה מספיק. ג'ון גרישם החל את קריירת הכתיבה שלו בזמן שעבד בעריכת דין. הוא היה קם בכל בוקר מוקדם, וכותב עמוד אחד. זו משימה אפשרית.
  • שרטטו קווי עלילה כלליים כבר בתחילת הדרך: כתבו לעצמכם תוכן עניינים, קחו הפסקה בסיום כל פרק ושימו לב אם אתם עדיין עובדים על פי המתווה הראשון או שיש צורך בשינוי. חשבו על הספר שלכם במושגים של התחלה, אמצע וסוף. כל דבר מורכב יותר יגרום לכם להתבלבל.
  • קבעו זמן מוגדר שבו אתם עובדים על הספר: קבעו לוחות זמנים מוגדרים ועמדו בהם.
  • בחרו מקום שבו נח לכם לכתוב: מומלץ שזה יהיה מקום שונה, נעים, מרוחק קצת משגרת היום יום שלכם. ככה תרגישו שברגע שאתם נכנסים לתוכו שאתם מוכנים להתחיל לשבת לכתוב.
  • עקבו אחרי מספר המילים שכתבם: שימו לב למספר המילים בכל פרק, ולדמיון בין מספר המילים בפרקים השונים. קבעו לעצמכם לוחות זמנים שבועיים – מספר מילים, אחוז התקדמות, כל דבר, העיקר שיהיה לכם כלי הערכה ומעקב אחר ההתקדמות שלכם.

סדרי הגודל של ספרים על פי מילים הם:

  • 20 אלף – קובץ סיפורים קצר
  • 40-50 אלף – ספר באורך קצר
  • 60-70 אלף מילים – ספר באורך בינוני
  • 80 – 100 אלף מילים – ספר ארוך
  • קבלו משוב בשלב מוקדם: אין יותר גרוע מכתיבת רומן שלם ואז לכתוב אותו מחדש בגלל שלא שאלתם אף אחד עד לשלם הסופי. בחרו כמה יועצים שאתם סומכים עליהם שיעזרו לכם לאורך הכתיבה ולא רק בסופה.
  • לא משנה מה – סיימו את כתיבת הספר ופרסמו אותו: פרסמו ברשת, באופן עצמאי או דרך הוצאות לאור. עשו כל מה שאתם צריכים כדי להגיע איתו לאנשים רק אל תשאירו אותו במגירה.
  • היו מוכנים גם לביקורות וכישלונות. זה חלק מהמקצוע ולא כולם יאהבו את מה שכתבתם. הביקורות האלה יעזרו לכם ללמוד, להתמקצע ולהשתפר בפעמים הבאות.
  • כתבו את הספר השני: במבט לאחור רוב הכותבים מתביישים בספר הראשון שלהם. אבל בלי הספר הזה הם לעולם לא היו לומדים להיות סופרים. אז המשיכו לכתוב. כתבו את הספר השני, פרסמו את מה שאתם כותבים (גם סיפורים קצרים וכתיבה מסוגים אחרים), המשיכו לכתוב, להיכשל וללמוד והמשיכו לנסות. אל תשברו. זו הדרך היחידה להפוך לטובים.
  • מצאו את הזמן לכתוב למרות הכל:  כל סופר מתחיל איפה שהוא ורוב הכותבים החלו בדחיסת הכתיבה לחיי היומיום שלהם. אלה שמצליחים הם מי שממשיכים להופיע לעבודת הכתיבה בכל יום מחדש ולא נשברים.