כללי

ראיון בתכנית – משפחה גרעינית

דיברתי השבוע עם מנחות התוכנית הנפלאות – שרון קנטור ועינת נתן על הנושא של ילדים רגישים מאד. איך מזהים, איך מתמודדים ומה החדשות הטובות בכל זה.

מוזמנים להאזין – דקה 25:10

http://player.gl.bynetcdn.com/Players/ByPlayer/EmbedPlayer/GLZ?ClipID=170613-14&Type=aod&Width=300&Height=200

 

 

כללי, כתיבה יוצרת, סיפורים קצרים

עובדות החיים

כשהיו בני שמונה עשרה,
לפעמים שמונה עשרה ויום
הייתה לוקחת אותם לאיזה בית קפה קטן באיזה מקום
מזמינה איתם קערת גלידה עצומה
שוקו בכוס גדולה, חגיגה של מתיקות נעימה

ורק אחרי שאכלו ואחרי שטעמו מכל המתוק הזה
הייתה נשענת לאחור ופותחת בנאום השמור ליום הזה
ואומרת –

ילדי האהוב, או ילדתי במקרה של הבנות
הגיע הזמן שלכם לצאת לעולם, להכיר בעובדות
והעובדה החשובה ביותר שחכיתי עד היום לשתף
היא עובדה שהשתדלתי עד היום לטשטש

אתה זוכר כשהייתם קטנים ילדי גן
והייתם חוזרים הביתה ומספרים לי שרן
הוא חטף ולקח והרביץ ושרט
והגננת לא אמרה לו כלום אפילו שהוא עשה את זה פעם ועוד אחת

ואחר כך בבית הספר הייתם חוזרים לפעמים אפילו בוכים
ואומרים שזה לא פייר ושאתם לא מבינים
למה זה ככה ולמה דווקא הילדים השחצנים
למה להם יש המון חברים וכולם סביבם מקרקרים
ומותר להם לעשות מה שבא להם אפילו לדבר לא יפה
ואף אחד לא מעז לצאת נגדם לפתוח את הפה

ובתיכון אותו דבר הייתם בקול בוגר קצת יותר אומרים
חוזרים הביתה לעיתים בדמעות לפעמים קצת סמוקים
ואורמים שהחיים נו הם לא פריים שככה זה לא צריך להיות
שאם אתם משקיעים אז אתם אמורים לראות פירות

ואם אתם נחמדים אתם אמורים להצליח
ואם אתם טובים לאחרים זה אמור להוכיח
את עצמו ואת עצמכם ולעשות את החיים שלכם
לטובים יותר מאלה שעושים מה שבא להם בלי להתסכל
לצדדים, קדימה אחורה ולשאר הכיוונים
עושים דברים לא יפים, לא נכונים, לא הוגנים

ובכל פעם ילד שלי, ילדתי שלי היפה
אתם זוכרים איך הייתי מעבירה על ראשכם לטיפה
ואומרת שזה בסדר, שיהיה בסדר, שתמשיכו בדרך הזו
שתהיו אנשים הוגנים והחיים יגמלו לכם באותו אופן שבו
אתם מתחייסים אליהם, בטוב לב, בחיוך בדרכי נועם ושלום
וזה בסוף יביא אתכם למקום שבו תרצו להיות, להגשים כל חלום

אז היום, בגיל שמונה עשרה, אולי שמונה עשרה ויום
אני רוצה לומר לך ילד שלי, לך ילדתי שעד היום
נו, אולי שיקרתי, אולי קצת סיפרתי סיפורים
אולי רציתי שתמשיך להאמין בזה קצת גם בשבילנו הבוגרים

אבל עכשיו אין לי ברירה ותיכף אתה יוצא אל העולם
ואני חייבת, הערב, אחרי הגלידה והשוקו המתוק והחם
לומר לך את האמת ולצערי לשתף אותך בעובדות החיים
שהם הרבה פעמים, לא פעם, לא פעמיים ובעצם הרבה יותר פעמים
לא פיריים, לא הוגנים, לא גומלים לנו על התנהגות טובה ועל מאור פנים
ואפילו להיפך יש מצבים שאנחנו אוכלים קש וכמעט נחנקים

אבל
בכל זאת, ביום ההולדת הזה אחרי עובדת החיים העצובה הזאת
אני רוצה לבקש ממך ילד שלי, שלמרות הכל ובכל זאת
תמשיך להיות ככה, לפעמים אפילו תושיט את הלחי השנייה
ורק אל תצפה שהעולם והחיים לא ינסו בכל זאת להעיף לך סטירה.

כללי

להיות רות

בגדול תמיד רציתי להיות
יעל או מיכל
הן תמיד היו יותר יפות, יותר מוצלחות
יותר חכמות
ואף אחד לא קרה להן "רותי סמרטוטי"
ועל השמות שלהן היו תמיד רק שירים יפים, נוגעים ללב,
הירואיים אם תרצו
ורק אני עם הרותי הזה, שאף פעם לא לגמרי חיבבתי.

אף פעם
עד שהיא הופיעה בחיי,
איפה שהוא בשנות העשרה המוקדמות
כשהיינו כבר גדולים מספיק או בעיני עצמנו מאד
והיינו נשארים שם במתחם בתי הכנסת בשכונה עד שעות הבוקר המוקדמות
ומנומנמים למחצה מצטרפים לאחד המניינים המוקדמים
יושבים ועומדים חליפות לאורך תפילת הבוקר של החג הזה
ובין התפילות גם מאזינים לבעל הקורא, הקורא בקול צלול עם שחר
את סיפורה של רות

ואז זה קרה
אז התאהבתי בה לראשונה
בין ערפילי הבוקר
עייפה מלילה של לעשות את עצמי לומדת
הייתי הפעם מקשיבה באמת, לסיפור הזה על האישה ההיא
שבדרכה שלה, לגמרי שלה
בלי מרפקים, בלי להפעיל קשרים, בלי להגיד שהיא הבת של,
ושהיא הייתה אשתו של ושמגיע לך יחס קצת יותר מכובד מזה
באיזה שהוא שקט פנימי שהרשים אותי כל כך
הלכה בדרך של עצמה, אחרי חמותה, אחרי מה שנראה לה נכון
ובסוף אפילו קיבלה את הסוף הטוב שהגיע לה כל כך

וזהו
מאז אני אוהבת אותה מאד
ובכל שנה מחכה לרגע הזה שבו מקריאים בקול רם את הסיפור ההוא שלה
ובכל פעם אומרת לעצמי שאולי אני לא יעל או מיכל
אבל שלהיות רות זו חתיכת זכות…

כללי

אלופי עולם בפאסיב אגרסיב

באולימפיידת הפאסיב אגרסיב על אדמות פולין הממורמות
אל טקס הענקת המדליות שהיה מתקיים לקראת סופן של התחרויות
בשלושת המקומות הראשונים המכובדים האגרסיביים פסיביים יותר מאחרים
לתחושתי היו מגיעים שלושת המנצחים המאושרים:
במקום השלישי אלוף השתיקות וה"תבינו לבד"
שלא מוכן לפתוח את הפה להסביר בקול ברור וחד
מה עומד מאחורי השתיקה הרועמת המעיקה
ובטוח שעל המצח שלו כתוב באותיות בלתי ניתנות למחיקה
מה למעשה עשו לו, שתו לו, לקחו לו בלי בושה
וכמה כולם חייבים לו עשרות פעמים של סליחה
ובמקום השני, המכובד עוד יותר, לפני הכועס הצדקן
יעלה ויבוא או בעצם תעלה האישה שיודעת יותר טוב מכולם
שתמיד יש לה הסבר למה אחרים לא מבינים
שנותנת להם להבין שעל הדעה שלה אין חולק ואין עוררין
אבל גם על הצודקת וגם על הכועס המעצבן
יעלה ויבוא ויאפיל המקום הראשון, הפסיב אגרסיב שאין לו רע ושכן
יעלה ויעמוד על הפודיום במקום ראשון בין ראשונים
זה שאומר לך משהו כאילו נעים ובמאור פנים
אבל בעצם, מאחורי מדליית הזהב והשיניים הבוהקות
תוקע לך סכין חד ישר בין הצלעות
מעליב באופן הכי מחוייך שיש בלי למצמץ
משאיר אותך מדמם נוכח חיוכו הנוצץ
והקהל על מדשאות אולמפיידת הפאסיב אגרסיב הראשונה
בוודאי יריע לשלושה, על היכולת הזו האיומה
שיש גם לי, גם לנו, לעיתים במינונים כאלה ואחרים,
והיה לנו טוב הרבה יותר לו היינו מוותרים
על השיטה הזו, על האגרסיביות הפסיבית המיותרת
שמשאירה אותנו תמיד עם טעם רע בפה ותקווה לתקשורת אחרת
 winner-s-podium-2-1441173
כללי

וכשברא אלוקים את האישה

וכשברא אלוקים את האישה
מהצלע או מאיזו שהיא חלופה
שם לב טיפה יותר, השקיע בפרטים
משתדל ליצור בת אדם שתהיה שם אפילו כשהקשוחים הולכים

אז הוא ערבב טוב לב, יופי וחן חיצוני ופנימי
אמפתיה, יכולת הקשבה, תשומת לב לאחרים ולאני
כח לבצע פעולות ביד אחת כשבשנייה תינוק או צוות עובדים שצריך לנהל
לנהוג מחוג לחוג, לא לשכוח אף ילד במקום הלא נכון, אף פעם לא להתבלבל

"והיא תוכל גם ללדת וגם לעבוד וגם למלא כל תפקיד שתרצה
והיא תוכל גם להיות נחרצת ונוקשה אם יהיה צורך בזה
וללמוד וליצור ולברוא עולמות ואנשים
ולהיות שם תמיד עבור כל מי שתתן לו חיים"

כך אמר אלוקים, מסיים את יצירת המופת המרגשת
עומד לשלוח אותה לדרכה, אל העולם הקשה שזקוק ליד אישה מלטפת
יד מיומנת מוכשרת ובכל זאת עדינה ונעימה,
מסורה, ממוקדת, מסוגלת למלא כל משימה

"אבל מה אם יגבה ליבה, של בת האדם הזו הנהדרת
מה אם היא תבין עד כמה היא מוכשרת, למה היא מסוגלת?
מה יהא עלינו הגברים, המסוגלים לכל כך הרבה פחות
איך נשרוד בעולם הזה שבו נשים יהיו כל כך נהדרות"

אז שאל בקול רם "היצר הרע"השטן בכבודו ובעצמו
לבוש בגלימתו השחורה מרוצה שהצליח לעצור את הוד קדושתו
"מה נעשה מול הכוח הזה, אל מול העוצמה, היכולות הנהדרות
איך נגרום להם לשכוח מי הן, למה הן מסוגלות"

הוא סיים צועד צעד לאחור מרכין את ראשו
מביט בקדוש ברוך הוא מחייך בזיוותה ה של זקנו
"אל דאגה יקירי, אתה יכול לסמוך עלי שחשבתי גם על זה
ודאגתי בתוך כל היופי, היכולות והכישרון הזה

לשתול גם "באג" אחד קטן, ממש פצפון ובכל זאת משמעותי
שימנע מהן לחשוב על עצמן שרק הן ואין בלתי
בכל פעם, בכל מקום, לא משנות הנסיבות
בכל זמן שבו הו יעמדו מול מראה, בבית, במשרד, במפגש עם חברות
הן יביטו בעצמן ועצמן תביט בהן בחזרה
וכולן – בלי יוצאת מן הכלל – יחשבו שהן – שמנה".

mirror-image-1532853-640x480

כללי

שירותי עריכה וכתיבה

עריכה ספרותית

זו ללא ספק אחת האהבות הגדולות בחיי.
לזכות לקבל לידי טקסט שמישהו שם בו את נשמתו ולסייע לו להביא אותו אל הנקודה שבה הוא יכול לצאת לעולם. להיוולד.
לעבור תחת עוד עיין, מרוחקת וחיצונית מעט יותר, שיכולה לאתר את הפגמים הקטנים ההכרחיים, לעבוד עם הכותב ולמצוא את השביל המשותף לעריכה.

מוזמנים ליצור קשר:
054-735-32-35
ruthie.lax@gmail.com

כתיבה וניהול תוכן ברשת

פעם, מזמן, לפני שכולם הבינו את החשיבות של תוכן ברשת – הייתי צריכה להסביר. להסביר, שחשוב לכתוב תוכן טוב. להסביר את הצורך לכתוב תוכן עדכני, מתחלף, מקצועי, אפילו מצחיק ומרגש אם אפשר.  היום – אני כבר לא צריכה.
כולם מבינים ויודעים וצורכים וצריכים תוכן טוב, איכותי, מקורי, מותאם להרגלי הקריאה ברשת, איכותי ויצירתי. וזה מה שאני עושה עבור הלקוחות שלי – כותבת תוכן:

  • לאתרים חדשים וקיימים
  • לדפי פייסבוק וערוצי מדיה חברתית אחרים
  • לניוזלטרים
  • לבלוגים
  • ובעצם לכל מטרה אחרת ברשת – שתוכלו להעלות על הדעת.

מוזמנים ליצור קשר:
054-735-32-35
ruthie.lax@gmail.com

כתיבת סיפורי חיים

"לכל איש יש שם" אמרה זלדה, וכמובן גם סיפור. בכל גיל, בכל שלב בחיים, יכולה להגיע הנקודה הזו, שבה אנחנו רוצים לספר את הסיפור שלנו, שהוא אחד ויחיד ושלנו בלבד.

מוזמנים ליצור קשר ולשוחח ויחד נחשוב על האפשרויות העומדות בפניכם, על המניעים שלכם ולכתיבה ועל העבודה המשותפת יחד לקראת הגשמת החלום.

054-735-32-35
ruthie.lax@gmail.com

כללי

אהבתה הראשונה

היא ידעה, תמיד, מה עומד מאחורי כל זה
מאחורי כל הפשרות שעשתה בחיים, מאחורי הבחירה להישאר גם כשכבר לא רצתה, לתת מעצמה גם כשהרגישה שלא זה מה שנכון לה לעשות
לבחור אותם תמיד לא נכון,
תמיד את אלה שיתנו לה להישאר בדיוק במקום הזה, הרגיל, הקבוע,
המקום שבו לא חשבה שמגיע לה יותר, לא הייתה אפילו מסוגלת לדמיין איך זה מרגיש אם את דווקא מאמינה שכן
כי כזו הייתה, כזו שלא מאמינה שמגיעה לה אהבה
שלא מגיע לה הערכה אמיתית, הסתכלות כנה בעיניים, בגובה שווה, לא מלמעלה, לא מנקודת המבט שאליה הייתה רגילה, זו שרואה לך את שורשי השיער, אבל אף פעם לא את הבעת הפנים.
וככה זה היה עם עדי
וככה עם ערן
וככה גם עם עומר
ועם כל מי שבאו והלכו
בין לבין
תמיד דואגים בעיקר לעצמם, מחזרים אחריה, עושים את מה שצריך בהתחלה ואחר כך שוכחים, שוכחים שגם היא קיימת, שגם בין האוזניים שלה יש מח קודח ונשמה קשובה, שגם לה מגיע להיות חצי ממערכת היחסים הזו ובעצם מכל קיום אפשרי אחר,
שמים את עצמם במרכז, מבקשים ממנה במילים, במעשים, או סתם בהבעות פנים מתחלפות, לראות קודם אותם, להעדיף אותם על פניה.
והיא
היא הייתה שם מיד כדי לרצות, להגיש את התקרובת המתבקשת, להקריב את הקורבן המתחייב, הכל כדי שיהיו איתה, כדי שימשיך לאהוב או לפחות לקרוא לזה ככה, ימשיכו לחבק ולנשק וללכת לישון לצידה, ורק שלא יכלו ורק שישארו ורק שיתנו לה עוד יום ועוד לילה ועוד רגע אחד להיות הנערה שלהם, לזכות לאהוב אותם, לזכות להיות לצידם.
וככה זה היה תמיד, וככה זה היה עם כולם, וככה גם הייתה בטוחה שיהיה לנצח נצחים,
שאף פעם לא יגיע המישהו שממש יראה אותה,
או שאולי היא לעולם לא תדע למצוא אותו, מתעקשת להתמיד בהרגלה, להמשיך ולהימשך לגברים הלא נכונים, אלה שיהפכו את עולמה, יגרמו לה לפחות את ליבה ואחר כך יעשו בו כשבשלהם, כיוון שכבר היה שלהם, וכיוון שהיא אפשרה לזה לקרות וכיוון שכל אלה באו אצלה ביחד, בנוחות מירבית, והיא מעולם להתנגדה,
וכך גם הייתה ממשיכה לחיות, ולנשום ולכאוב ולבכות
בוודאי
אלמלא הופיע בחייה יום אחד – עופר.
גם הוא אין של ע' כמו כל האחרים, וגם ממנו לא צפתה לשום דבר אחר, כמו שלא ציפתה מעצמה, כמו שלא ידעה כבר איך מצפים
וגם הוא היה בהתחלה נופת צופים, דבש ומתיקות וגם הוא אהב אותה כל כך וגם הוא חיזר וגם הוא לא הותיר בה אבן על אבן, חודר פנימה, נכנס לליבה.
וגם אצלו חשבה ששוב כל זה עומד לחזור על עצמו ושוב היא תשאר לבד בסופו של דבר, עצובה ומדממת ומקווה בפעם הבאה לא למכור את עצמה בזול, לא לתת לאף אחד להיכנס פנימה אם אין לו כוונה להכיר בעובדה שהיא כבר קיימת שם, שהיא מתכוונת להישאר.
אבל עופר, הוא היה אחר,
אחרי שלושה שבועות כבר הייתה לה הרגשה, ואחרי עוד שבוע שבועיים כבר הייתה בטוחה.
הוא ראה אותה,
הוא ידע שהיא קיימת
הוא לגמרי הבין שיש לה שם מתחת לרעמת התלתלים האדמונית, ומתוך העיניים הירוקות, גם מישהי אמיתית, שלמה ונוכחת,
"והוא", כך אמר לה בפעם הראשונה שהעזה לשתף, "הוא רק רוצה להיות לצידה, רק רוצה לאהוב, רק רוצה לחבר מחדש את הלב השבור, הפגוע, שנשבר שוב ושוב ונותרו בו צלקות וחלקן עמוקות וחלקן לא יכולו לתקון," כך אמר לה, מביט בעינייה הירוקות והדומעות, "והוא כאן כדי להישאר, והוא כאן כדי לאחוז בידה, והוא כאן כדי להיות לצידה", עכשיו כבר בכתה בדמעות עבות וגולשות על לחייה המנומשות,
"אני אוהבת אותך" אמרה לו מבעד לדמעות, "אני אוהבת אותך מאד" הוסיפה והדגישה והביטה בו ארוכות, "ואתה יודע מה?" שאלה, מביטה בו מהנהן בתמיהה. "אני חושבת שאתה סוף סוף אחרי הרבה שנים והרבה פיתולים, אני חושבת שאתה אהבתי הראשונה".