כללי

אהבתה הראשונה

היא ידעה, תמיד, מה עומד מאחורי כל זה
מאחורי כל הפשרות שעשתה בחיים, מאחורי הבחירה להישאר גם כשכבר לא רצתה, לתת מעצמה גם כשהרגישה שלא זה מה שנכון לה לעשות
לבחור אותם תמיד לא נכון,
תמיד את אלה שיתנו לה להישאר בדיוק במקום הזה, הרגיל, הקבוע,
המקום שבו לא חשבה שמגיע לה יותר, לא הייתה אפילו מסוגלת לדמיין איך זה מרגיש אם את דווקא מאמינה שכן
כי כזו הייתה, כזו שלא מאמינה שמגיעה לה אהבה
שלא מגיע לה הערכה אמיתית, הסתכלות כנה בעיניים, בגובה שווה, לא מלמעלה, לא מנקודת המבט שאליה הייתה רגילה, זו שרואה לך את שורשי השיער, אבל אף פעם לא את הבעת הפנים.
וככה זה היה עם עדי
וככה עם ערן
וככה גם עם עומר
ועם כל מי שבאו והלכו
בין לבין
תמיד דואגים בעיקר לעצמם, מחזרים אחריה, עושים את מה שצריך בהתחלה ואחר כך שוכחים, שוכחים שגם היא קיימת, שגם בין האוזניים שלה יש מח קודח ונשמה קשובה, שגם לה מגיע להיות חצי ממערכת היחסים הזו ובעצם מכל קיום אפשרי אחר,
שמים את עצמם במרכז, מבקשים ממנה במילים, במעשים, או סתם בהבעות פנים מתחלפות, לראות קודם אותם, להעדיף אותם על פניה.
והיא
היא הייתה שם מיד כדי לרצות, להגיש את התקרובת המתבקשת, להקריב את הקורבן המתחייב, הכל כדי שיהיו איתה, כדי שימשיך לאהוב או לפחות לקרוא לזה ככה, ימשיכו לחבק ולנשק וללכת לישון לצידה, ורק שלא יכלו ורק שישארו ורק שיתנו לה עוד יום ועוד לילה ועוד רגע אחד להיות הנערה שלהם, לזכות לאהוב אותם, לזכות להיות לצידם.
וככה זה היה תמיד, וככה זה היה עם כולם, וככה גם הייתה בטוחה שיהיה לנצח נצחים,
שאף פעם לא יגיע המישהו שממש יראה אותה,
או שאולי היא לעולם לא תדע למצוא אותו, מתעקשת להתמיד בהרגלה, להמשיך ולהימשך לגברים הלא נכונים, אלה שיהפכו את עולמה, יגרמו לה לפחות את ליבה ואחר כך יעשו בו כשבשלהם, כיוון שכבר היה שלהם, וכיוון שהיא אפשרה לזה לקרות וכיוון שכל אלה באו אצלה ביחד, בנוחות מירבית, והיא מעולם להתנגדה,
וכך גם הייתה ממשיכה לחיות, ולנשום ולכאוב ולבכות
בוודאי
אלמלא הופיע בחייה יום אחד – עופר.
גם הוא אין של ע' כמו כל האחרים, וגם ממנו לא צפתה לשום דבר אחר, כמו שלא ציפתה מעצמה, כמו שלא ידעה כבר איך מצפים
וגם הוא היה בהתחלה נופת צופים, דבש ומתיקות וגם הוא אהב אותה כל כך וגם הוא חיזר וגם הוא לא הותיר בה אבן על אבן, חודר פנימה, נכנס לליבה.
וגם אצלו חשבה ששוב כל זה עומד לחזור על עצמו ושוב היא תשאר לבד בסופו של דבר, עצובה ומדממת ומקווה בפעם הבאה לא למכור את עצמה בזול, לא לתת לאף אחד להיכנס פנימה אם אין לו כוונה להכיר בעובדה שהיא כבר קיימת שם, שהיא מתכוונת להישאר.
אבל עופר, הוא היה אחר,
אחרי שלושה שבועות כבר הייתה לה הרגשה, ואחרי עוד שבוע שבועיים כבר הייתה בטוחה.
הוא ראה אותה,
הוא ידע שהיא קיימת
הוא לגמרי הבין שיש לה שם מתחת לרעמת התלתלים האדמונית, ומתוך העיניים הירוקות, גם מישהי אמיתית, שלמה ונוכחת,
"והוא", כך אמר לה בפעם הראשונה שהעזה לשתף, "הוא רק רוצה להיות לצידה, רק רוצה לאהוב, רק רוצה לחבר מחדש את הלב השבור, הפגוע, שנשבר שוב ושוב ונותרו בו צלקות וחלקן עמוקות וחלקן לא יכולו לתקון," כך אמר לה, מביט בעינייה הירוקות והדומעות, "והוא כאן כדי להישאר, והוא כאן כדי לאחוז בידה, והוא כאן כדי להיות לצידה", עכשיו כבר בכתה בדמעות עבות וגולשות על לחייה המנומשות,
"אני אוהבת אותך" אמרה לו מבעד לדמעות, "אני אוהבת אותך מאד" הוסיפה והדגישה והביטה בו ארוכות, "ואתה יודע מה?" שאלה, מביטה בו מהנהן בתמיהה. "אני חושבת שאתה סוף סוף אחרי הרבה שנים והרבה פיתולים, אני חושבת שאתה אהבתי הראשונה".

כללי, תמיד היית כזאת

צברים רגישים מאד

פרק רביעי בפודקאסט שאני ממששש נהנית להקליט…

http://www.icast.co.il/hsp

ובפרק הזה – על איך זה להיות רגיש מאד בחברה הישראלית המחוספסת והקוצנית לא אחת, על ההתמודדות היחודיות רק לנו כאן, ולסיום מעט אופטימיות זהירה לגבי היכולת שלנו, הישראלים, לקבל יותר ברגישות – את הרגישות.

מוזמנים להאזין – והפעם עם קישור ישיר לפרק:

http://pod.icast.co.il/…/ff3034bf-e0f0-45a4-a464-0d7c692c2e…

כללי, מאמרים

ממקום אחר

מוצאי פורים משפחתי, שמח ומבדח
ואני עדיין בראש עם אסתר והמגילה שלה והעניין העיקרי שלשמו התכנסו בחג הזה
לתחושתי הסובייקטיבית
העניין הזה עם הפור הוא הגורל הוא המשהו הזה שמתנהל סביב החיים של כל אחד מאיתנו
מדי פעם מרים ראש, מפגין נוכחות מופגנות
ואחר כך חוזר ונעלם מאחורי פרטי היום יום והתחושה שלנו שאנחנו "על זה"
שאנחנו מנהלים את העסק, שאנחנו במו ידינו קובעים מה יהיה, מה יהיה אחר כך ומה אחורי זה.

וזה מה שאומר לתחושתי החג הזה ועוד יותר המגילה המגניבה שלו
שבטח, והכי בקול ברור אומרת שחשוב שנמשיך ונעשה ולא נשב ונחכה שיושיטו לנו שרביט
שיזיזו לנו את הגבינה, שיתנו לנו אישור
ובטח ובטח שאנחנו קובעים את גורלנו ויש לנו בחירה
ואנחנו בוחרים להכניס את המן אלינו הביתה למשתה פעמיים, כי זה מה שנכון
וזה מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות.

ואנחנו גם בוחרים לא להשתחוות לפעמים
כי גם זו בחירה לגיטימית וגם שם אנחנו עושים את זה מתוך
חשיבה ומתוך החלטה ולא על פי איזה צו גורל, גלגול קודם, אות מלמעלה שאומר לנו
שזה מה שצריך לעשות.

אבל אז, אחרי ש"הרשות נתונה" אחרי שבחרנו, אחרי שנדמה לנו שאנחנו מנווטים
אז מגיע לנו מהצד, מלמעלה, או מכל הכיוונים
המשהו הזה שאנחנו לא יודעים להסביר,
הפור, הגורל, הרווח והצלה ממקום אחר,
ומזכיר לנו שלמרות הכל, למרות שאנחנו בוחרים ומחליטים
למרות שאנחנו אדונים לגורלנו, למרות שאנחנו לא צריכים לשבת ולחכות שמישהו אחר
יזיז לנו את הגבינה
למרות הכל, איפה שהוא במקביל, בחיים שלנו, מתנהל לו קו דק, לעיתים בלתי נראה,
חוזר והולך ובא ונעלם ומזכיר לנו גם "שהכל צפוי" שבסוף לא משנה מה נעשה, ואיך,
וכמה ואפילו למה
בסוף הפור יפול, המלך יגיד את דברו, ואנחנו בתקווה נהיה בצד של הששון ושמחה.

dice-1186164

תמיד היית כזאת

חג גדול (לא לכל) הילדים

במיוחד לפורים – פרק שני בפודקאסט שלי בנושא "אנשים רגישים מאד"

והפעם על ילדים רגישים (וקצת גם על מבוגרים רגישים) והקושי שלהם עם החג הזה של הרעשנים והתחפושות. מוזמנים להאזין:

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=534382&cid=534600

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA