דון קישוטית

דון קישוט, זכר צדיק לברכה, לו היה חי ולו היו נפגשים בוודאי היה מתגאה בה,
"שירי" הוא היה אומר, מניח יד מוצקה על כתפה העייפה, "תמשיכי ככה, אל תתני להן לנצח, לטחנות הרוח
הן סתם, הן שום דבר, רק רוח ורעש וצלצולים באזניים, זה הכל, אנחנו הלוחמים העקשנים, אלה שמסרבים לקבל
את המציאות, אנחנו הדבר האמיתי, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ואנחנו צריכים להמשיך ולעשות בדיוק את זה"
ככה הוא היה אומר
וכך גם הייתה אומרת לעצמה לא אחת
בנימה קצת אחרת, בלי הפאטוס המתלווה, ובכל זאת
מעודדת את עצמה, מסבירה לעצמה במילים נחרצות שהנה אוטוטו זה מסתדר
ואוטוטו היא מכניעה את הטחנה, מסבירה לאחרים עד כמה היא צודקת, כמה לא נכון הם מתנהלים
כמה אחרת צריך לנהל את מקום העבודה בו עבדה, כמה אחרת צריך לעשות דברים, כמה היא צודקת והם טועים
uהיא בטוחה שהם תיכף יבינו אם רק יקשיבו לה באוזניים ועיניים
פקוחות
וכן הלאה והלאה
כך ניהלה את חייה
מאבק אחר מאבק
מנסה לשנות אחרים, לתקון את כל מה שנראה לה מעוות
את כל מה שנתפס בעיניה כחסר תכלית, חסר הבנה, חסר כיוון, או פונה לכיוון הלא נכון
"אבל את יודעת שלא תמיד את צודקת"
גילי, אחותה הגדולה, הגדולה ממנה בשנים רבות, כמעט בשנות דור, מנסה להסביר לאחותה בת השלושים וחמש
וחצי, שלא תמיד זה אפשרי, שלא הכל אנחנו יכולים לתקן, ולפעמים באופן פלאי מבחינת הצד השני
הוא בכלל לא צריך תיקון ואין טעם במלחמה הזו בטחנת הרוח המסתובבת,
"כי היא תמיד תנצח ותמיד תתיש אותך, כמו מערבולת באמצעו של ים שקט" ניסתה מדי פעם גילי להחדיר קצת שלוות נפש
באחותה הקטנה, קצת אורך רוח, קצת פחות מלחמתיות.
"אני יודעת שככה את חושבת," הייתה עונה לה בקצרה, "אבל אני חושבת אחרת" מוסיפה ודוממת.
מוותרת על הויכוח המיותר, בטוחה בצדקתה, כמו שהיה עד אותו היום וכמו שהיה בכל הימים שיבואו אחר כך.
עד שיופיע אבישי.
עד שיצוק בחייה יום אחד, בנסיעת אוטובוס ארוכה, יפטפט איתה קלות ואחר כך ארוכות ואחר כך יציע
שיצאו מתי שהוא לאיזו כוס קפה. והם יצאו ויצאו שוב ועוד פעם ועוד אחת והיא תחליט שזהו זה, מבחינתה
זה הוא זה. הוא האיש שלה. והיא גם תאמר לו באותה נחרצות אופיינית וגם תצפה ממנו לאותה תגובה
ותופתע כשיאמר לה שהוא עוד לא שם והוא עוד לא מרגיש ככה והוא לא יודע עדיין.
"אני אשכנע אותו" אמרה לגילי ולעצמה באותו ערב, מנגבת את הדמעות, מחליטה שוב לצאת למלחמה
הפעם לאחת חשובה במיוחד, המלחמה על הבית, צחקה בינה לבין עצמה על המינוחים הפוליטיים שחדרו פתאום
ללשונה.
והיא תסביר לו פעם אחת
ושוב
ושוב
ובכל פגישה ובכל ערב ובכל בוקר כשהיו קמים יחד, כשכבר היה נשאר מדי פעם לישון
והיה קם מחייך ומיד היו קודרות פניו כששוב הייתה אומרת לו שהוא צריך להחליט ושהיא ממתינה
ושהיא לא תוותר עליו ולא תוותר לו
"את מתישה אותי" יגיד לה אחרי שיחלפו עוד כמה שבועות "אבל לא במובן החיובי, לא במובן של טחנות הרוח
ההן שאת כל כך אוהבת לחפש ולצאת את מולם ברוח נחרצת. את מתישה אותי אחרת, מתישה אותי ככה
שאני כבר לא רוצה, שאני עייף, שאני לא רוצה להיות כאן יותר." והוא יגיד את זה פעם ופעמיים ושלוש
והיא לא תהיה מסוגלת להפסיק, כי רק ככה חשבה שתוכל להשיג את מובקשבה
רק במאבק, רק בריצה אל מול הרוח
והוא יקום וילך
והיא תלמד, אולי בפעם הראשונה בחייה, שלפעמים, אולי אפילו פעמים רבות, צריך להניח לחיים, להניח להם
להיות, לקחת אויר כשהדברים לא מסתדרים בדיוק כמו שרצתה, בזמן שרצתה ואופן שבו קיוותה
להתיישב בצילה של טחנת הרוח, להנות מהבריזה הנעימה
ולקוות לטוב….

windmill-1227838-639x852.jpg

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s