כללי, תמיד היית כזאת

איך זה מרגיש להיות רגיש

פודקאסט – מכירים?

סוג של תכנית רדיו עצמאית

 

במקרה שלי – על אנשים רגישים מאד
במקרה שלי – פרק בשבועיים 

מתוך כוונה לשתף ולענות לשאלות המרגשות שמגיעות אלי
בעקבות הספר האחרון

אז זה עמוד ה"תכנית" – הפודקאסט:

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=534382

וזה הקישור ישירות לפרק הראשון שעלה היום – 'איך זה מרגיש להיות רגיש':
 

סיפורים קצרים

הפונפון הורוד של החיים

באמת, באמת, באמת
שעדיף לא לשבת לידי באוטובוס,
סיפורון קצרצר בהשראת הבוקר הזה:
"היא ישבה בצידו השני של הספסל האחורי הארוך
היה בה משהו מסודר במיוחד
נערה צעירה, בת שמונה עשרה אולי מעט יותר,
מדים מגוהצים, מונחים בצורה הנכונה במדוייק
שיער בהיר אסוף לאחור בהידוק, איפור מהוקצע, עדין אבל נוכח
לרגליה נעליים שחורות, תיקניות אני משערת, סגורות, נטולות עקבים
גם הישיבה שלה הייתה נורא אסופה
כל הדרך
יושבת ישר, לא נמרחת לכיוונים
כמו רובנו, יושבי האוטובוס המנמנמים חליפות
שולפת בשלב כל שהוא של הנסיעה
מתוך תיקה השחור והמסודר, אני יכולה רק לנחש
ספר קריאה צהוב עטיפה
פותחת בעמוד המסומן בסימנייה ירוקה
שוקעת בעולמות רחוקים כנראה, ממשיכה כך לקרוא עד שהגיעה תורה
עד שצריכה הייתה לרדת בתחנה המרכזית עמוסת האנשים המתרוצצים
והיא סגרה את הספר, הכניסה אותו לתא המתאים במדוייק
קמה על רגליה
פונה אל המעבר ומשם אל הדלת האחורית
חולפת על פני מאפשרת לי להציץ בה עוד רגע מרחוק
ולחייך חיוך מרוצה, חיוך של שביעות רצון
של שמחה אמיתית שהנה גם אצל אחת כזו, מהמגוהצים בפינות
חייב להופיע המשהו הזה, הרגע שבו היא מניחה מעט בצד את החומות, את הנהלים והגבולות
פסיקה לרגע אחד להיות היא, העומדת על המשמר
ותולה על התיק השחור והמסודר, בצידו האחורי, על ידית הריצרץ הארוך
פונפון ורוד ולבן, גדול מימדים, מתנועע בעליזות
ואני די בטוחה, או לפחות כך זה היה נראה מבעד לקורי השינה העוטפים אותי בנסיעות הבוקר המוקדמות
שהוא הביט בי, הפונפון הורדרד, ואפילו חייך וקרץ מבעד לקבוצת השערות המתנופפת
ואולי אף הגדיל לעשות ולחש לי "זה בסדר, אני על זה, אני עובד על לרכך אותה, לפחות קצת, להוסיף קצת פונפונים וצבעים לחיים המסודרים
שהיא חושבת שהייתה רוצה לעצמה,"ואת יודעת למה?" נדמה היה לי לרגע שהוא אפילו שואל. "בגלל שבלי קצת פונפונים ורודים, שמים כחולים וציפורים בראש,
האמת היא, שמאד משעמם לחיות"
הסוף.

כתיבה יוצרת, תמיד היית כזאת

ילדה רגישה מאד

אז אני מסתובבת ומדברת בימים האלה בעיקר על דבר אחד – על רגישות.

על אנשים רגישים מאד, שהיו פעם ילדים רגישים מאד ונערים רגישים מאד והרבה פעמים יוצא להם גם, כי ככה זה עובד העניין הזה של גנטיקה, לגדל ילדים רגישים מאד שוב, ממש מהתחלה.

ואני מקריאה מתוך הספר החדש לי ואני והנשים המקסימות שמגיעות לדבר  על זה – משוחחות על הרגישות, על מה זה בעצם אומר ובעיקר על מה ניתן, צריך וכדאי לעשות.

ובין הסיפורים שאני מספרת, שמופיעים כולם בספר, ישנו למשל הסיפור הזה, על הנערה בת השמונה עשרה שרצתה כל כך לטוס לאמריקה הגדולה ולא הבינה בכלל מאיפה פתאום, בלי שום קשר, הגיעו כאבי הבטן, ומה פתאום עכשיו, והיא ממש בסדר הרי:

"בת שמונה עשרה הייתה כשזכתה בלוטו של משלחות הנוער ועברה את כל המבחנים הנדרשים כדי להיות אחת משישים בני נוער המתפזרים בעולם לחודשיים ומספרים לבני נוער מקומיים על ישראל מתוך העיניים הצעירות, עיני הנעורים. כדי לייצר הזדהות, אמרו להם, כדי לגרום לנער האמריקאי בניו ג'רזי להבין שכולנו רק רוצים לחיות את החיים, לקום בבוקר לבית ספר, לצאת בערב עם חברים, זה הכול. והיא התרגשה מאוד מהנסיעה ורצתה כל כך לנסוע, וגם קנתה לעצמה מזוודה סגולה חדשה, והייתה מוכנה לגמרי וגאה שבחרו בה, ואז החלו כאבי הבטן. סתם פתאום משום מקום, שבוע לפני הנסיעה, בכל בוקר הייתה מתעוררת ככה, מתפתלת, לא מבינה מאיפה הגיע כל זה, הולכת פעם ופעמיים ואפילו שלוש לרופאת המשפחה המסורה, שבהתחלה בדקה ושלחה אותה לבדיקות דם ובדקה שוב ואמרה שהכול תקין ושאלה אם יש משהו שמכניס אותה ללחץ עכשיו. והיא אמרה שלא, מה פתאום והכול בסדר ואיזה יופי שבעוד שבוע היא אמורה לטוס לארה"ב לחודשיים לייצג את המדינה.

"וזה לא מלחיץ אותך?" ד"ר אגמון שאלה.

והיא אמרה שלא ושהכול בסדר ושהיא שמחה ומחכה לזה מאוד. אבל הכאבים לא הרפו ועוד יום ועוד אחד, והיא כבר לא ידעה אם תוכל ככה לנסוע, ויומיים לפני הנסיעה דיברה עם רבקה שהייתה אחראית על המשלחת ואמרה לה שהיא מרגישה נורא לא טוב ולא יודעת מה לעשות.

"בואי נחכה לרגע האחרון ונראה," רבקה החליטה בשבילה, מקווה ביחד אתה לטוב, לבריאות תקינה מתחדשת שתאפשר לה לעלות על המטוס יחד עם כולם, ובינתיים החליטה לנסות לקחת את הטבלייה ההיא, זו שאמרה לה ד"ר אגמון לקחת, זו עם הצמחים, "שירגיעו אותך מעט אם במקרה את בכל זאת לא רגועה," כך אמרה ד"ר אגמון, והיא, שלא אהבה לבלוע דברים חדשים כי תמיד חששה מפני החדש, החליטה הפעם שאין ברירה וזה או הצמחים המרגיעים או הנסיעה כנראה, למרות שלא חשה לחוצה בכלל ורק נרגשת ומצפה מאוד.

בערב בלעה ובבוקר היא קמה כמו חדשה, אחרי שישנה מצוין כמו שלא ישנה כבר לילות, מאז שקיבלה את התשובה החיובית וידעה שהיא עומדת לנסוע, כך נזכרה.

"אז אולי באמת הייתי קצת בלחץ," אמרה לעצמה בזמן שארזה את כדורי הפלא הצמחיים בתיק כלי הרחצה השחור שכבר היה מונח במזוודה הסגולה החדשה, "אולי באמת, אבל רק ממש קצת," המשיכה לדבר אל עצמה, "רק ממש מעט."

ruthy1

 

כללי, סיפורים קצרים

דון קישוטית

דון קישוט, זכר צדיק לברכה, לו היה חי ולו היו נפגשים בוודאי היה מתגאה בה,
"שירי" הוא היה אומר, מניח יד מוצקה על כתפה העייפה, "תמשיכי ככה, אל תתני להן לנצח, לטחנות הרוח
הן סתם, הן שום דבר, רק רוח ורעש וצלצולים באזניים, זה הכל, אנחנו הלוחמים העקשנים, אלה שמסרבים לקבל
את המציאות, אנחנו הדבר האמיתי, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ואנחנו צריכים להמשיך ולעשות בדיוק את זה"
ככה הוא היה אומר
וכך גם הייתה אומרת לעצמה לא אחת
בנימה קצת אחרת, בלי הפאטוס המתלווה, ובכל זאת
מעודדת את עצמה, מסבירה לעצמה במילים נחרצות שהנה אוטוטו זה מסתדר
ואוטוטו היא מכניעה את הטחנה, מסבירה לאחרים עד כמה היא צודקת, כמה לא נכון הם מתנהלים
כמה אחרת צריך לנהל את מקום העבודה בו עבדה, כמה אחרת צריך לעשות דברים, כמה היא צודקת והם טועים
uהיא בטוחה שהם תיכף יבינו אם רק יקשיבו לה באוזניים ועיניים
פקוחות
וכן הלאה והלאה
כך ניהלה את חייה
מאבק אחר מאבק
מנסה לשנות אחרים, לתקון את כל מה שנראה לה מעוות
את כל מה שנתפס בעיניה כחסר תכלית, חסר הבנה, חסר כיוון, או פונה לכיוון הלא נכון
"אבל את יודעת שלא תמיד את צודקת"
גילי, אחותה הגדולה, הגדולה ממנה בשנים רבות, כמעט בשנות דור, מנסה להסביר לאחותה בת השלושים וחמש
וחצי, שלא תמיד זה אפשרי, שלא הכל אנחנו יכולים לתקן, ולפעמים באופן פלאי מבחינת הצד השני
הוא בכלל לא צריך תיקון ואין טעם במלחמה הזו בטחנת הרוח המסתובבת,
"כי היא תמיד תנצח ותמיד תתיש אותך, כמו מערבולת באמצעו של ים שקט" ניסתה מדי פעם גילי להחדיר קצת שלוות נפש
באחותה הקטנה, קצת אורך רוח, קצת פחות מלחמתיות.
"אני יודעת שככה את חושבת," הייתה עונה לה בקצרה, "אבל אני חושבת אחרת" מוסיפה ודוממת.
מוותרת על הויכוח המיותר, בטוחה בצדקתה, כמו שהיה עד אותו היום וכמו שהיה בכל הימים שיבואו אחר כך.
עד שיופיע אבישי.
עד שיצוק בחייה יום אחד, בנסיעת אוטובוס ארוכה, יפטפט איתה קלות ואחר כך ארוכות ואחר כך יציע
שיצאו מתי שהוא לאיזו כוס קפה. והם יצאו ויצאו שוב ועוד פעם ועוד אחת והיא תחליט שזהו זה, מבחינתה
זה הוא זה. הוא האיש שלה. והיא גם תאמר לו באותה נחרצות אופיינית וגם תצפה ממנו לאותה תגובה
ותופתע כשיאמר לה שהוא עוד לא שם והוא עוד לא מרגיש ככה והוא לא יודע עדיין.
"אני אשכנע אותו" אמרה לגילי ולעצמה באותו ערב, מנגבת את הדמעות, מחליטה שוב לצאת למלחמה
הפעם לאחת חשובה במיוחד, המלחמה על הבית, צחקה בינה לבין עצמה על המינוחים הפוליטיים שחדרו פתאום
ללשונה.
והיא תסביר לו פעם אחת
ושוב
ושוב
ובכל פגישה ובכל ערב ובכל בוקר כשהיו קמים יחד, כשכבר היה נשאר מדי פעם לישון
והיה קם מחייך ומיד היו קודרות פניו כששוב הייתה אומרת לו שהוא צריך להחליט ושהיא ממתינה
ושהיא לא תוותר עליו ולא תוותר לו
"את מתישה אותי" יגיד לה אחרי שיחלפו עוד כמה שבועות "אבל לא במובן החיובי, לא במובן של טחנות הרוח
ההן שאת כל כך אוהבת לחפש ולצאת את מולם ברוח נחרצת. את מתישה אותי אחרת, מתישה אותי ככה
שאני כבר לא רוצה, שאני עייף, שאני לא רוצה להיות כאן יותר." והוא יגיד את זה פעם ופעמיים ושלוש
והיא לא תהיה מסוגלת להפסיק, כי רק ככה חשבה שתוכל להשיג את מובקשבה
רק במאבק, רק בריצה אל מול הרוח
והוא יקום וילך
והיא תלמד, אולי בפעם הראשונה בחייה, שלפעמים, אולי אפילו פעמים רבות, צריך להניח לחיים, להניח להם
להיות, לקחת אויר כשהדברים לא מסתדרים בדיוק כמו שרצתה, בזמן שרצתה ואופן שבו קיוותה
להתיישב בצילה של טחנת הרוח, להנות מהבריזה הנעימה
ולקוות לטוב….

windmill-1227838-639x852.jpg

סיפורים קצרים

שיחת סיכום

הקרון היה ריק יחסית,
הדרך לתל אביב התקדמה כהרגלה בעצלתיים של בוקר,
איש איש וטלפונו, איש איש וענייניו
ורק הוא, לבוש בחליפה מהודקת, מנהל שיחה ערה, ערה במיוחד לשעת בוקר מוקדמת זו, משוחח עם עורך הדין שלו, כך מסתבר
שואל תחילה לשלומו במסגרת הנימוס הנדרש וניגש מיד לעניין שלשמו התקשר
"הצוואה שלי, אתה שומע שאול?" הוא עוצר לרגע לבדוק שעורך הדין מצידו השני של הקו ערני מספיק לצורך השיחה שעמדו לנהל
"בכל מקרה" הוא ממשיך, כנראה מקבל את אישורו של עורך הדין לכך שהוא מאזין ברמת הקשב הנדרשת.
"הכי חשובה לי רבקה שלי, הכי חשוב לי שיהיה לה ממה לחיות, שהיא לא תשאר ככה, אתה יודע, בלי שיהיה לה כל מה שהיא צריכה ואוהבת ורגילה לקבל"
עורך הדין כנראה ממשיך ומאשר את הנאמר אבל האיש בחליפה השחורה לא מרפה
"הכל אני רוצה שיהיה לה בדיוק כמו שהיא רגילה, שהיא תוכל ללכת לתאטרון, לסדר ציפורניים, לשתות קפה עם חברות" הוא נאנח קלות ממשיך מיד לפרט
את כל מה שאוהבת לעשות רבקה שלו, "אני רוצה שהיא תוכל לקנות מתנות יפות נכדים כמוש היא רגילה, לנסוע לחוץ לארץ כמו שהיא רגילה, לקנות לעצמה תכשיט יפה
כמו שהיא רגילה לקבל ממני בכל יום הולדת ויום נישואים ולפעמים סתם בימים שמתחשק לי להזכיר לה כמה אני אוהב אותה".
עורך הדין המנומנם בוודאי הנהנן בצידו השני של הקו, מרגיע אותו כנראה, מבטיח שכך יהיה
שרבקה שלו תמשיך לחיות בדיוק כמו שהיא רגילה, שהכל יהיה לה, תכשיטים ונסיעות לחו"ל ובילויים עם חברות
הוא שאל עוד כמה שאלות מעשיות, סיים את השיחה בתודה ועוד נדבר על זה ושקע בחזרה בעיתון שהיה מונח בחיקו
אבל אני
לא יכולתי שלא לחשוב
שלרבקה שלו, גם אם יהיה לה את כל מה שהיא אוהבת ורוצה ורגילה לקבל
את העיקר לא יהיה לה
לא יהיה לה אותו

16649095_10211963038569569_5888533758965255325_n