הילד חזר

כלומר החייל. הקרבי. ונפגשנו בקניון. והוא היה נראה שוב כאילו לא נתנו לו לאכול כלום בצבא שלושה שבועות. והיינו מוקפים מזון מהיר וטעים. אז קנינו. ואחר כך עוד משהו.
ואז איפה שהוא בין הדוכנים הבחנתי במשהו קצת שונה.
שמתי לב שאנשים מחייכים.
אלינו. אמא וילד. טוב נו חייל. קרבי. עייף ומאובק כמו שחייל כזה צריך להיות.
והם מסתכלים עליו ומחייכים. ולא מאיצים בו להזמין. ולא מאיצים בנו לצאת מהחנייה שהם רוצים. ולא מתנהגים נו איך לומר. כרגיל.
ואני מבינה את זה וככה גם מסתכלת על חיילים של אחרים. מאז ומתמיד. אבל פתאום לרגע חוויתי את זה גם מהצד השני. ואז הבנתי.
שני דברים:
שאנחנו באמת אסירי תודה לילדים האלה שאוכלים חול כי אנחנו בקשנו.
וגם. ואפילו יותר חשוב. שאנחנו דווקא כן יכולים להיות נחמדים. אחד לשני.
אם אנחנו רק רוצים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s