יד ביד

יד ביד, בני שמונים, אולי תשעים.
פוסעים לפניה במרכז המדרכה המתפוררת.
והיא דווקא מיהרה קודם, אל הפגישה השנייה עם המגשר.
ההוא שסוף סוף הצליחו שניהם להסכים לגביו.

אבל מרגע שנתקלה בהם, צועדים לאיטם, לא הצליחה להתנתק.
נשארה כך, צועדת שני צעדים מאחור, מתבוננת בתנועות הגוף המתואמות, באחיזת הידיים האיתנה, למרות החולשה שניכרה באבריהם האחרים.

הוא, לבוש בחולצה אלגנטית תכולה, מכנסי בד מגוהצים, גבוה למרות גבו הכפוף, עטור רעמת שיער לבנה, מרשימה.  מביט בזוגתו מדי פעם, בוחן את פניה, לצד הליכתם הזהירה.

היא, לבושה בשמלה פרחונית, לא אופיינית לגילה, כזו שהיית מצפה לראות על גופה של נערה מתרוצצת, או אפילו ילדת תלתלים חייכנית, שתבדוק מדי פעם עד כמה היא "מסתובבת" כשמסתובבים.

וכך הם צועדים, והיא אחריהם.
האישה מדברת, מספרת משהו על הנכדים, על הבכור של הבכור, שחזר לגרמניה כי לא הסתדר כאן, על השלישית שעושה חייל בעבודה ולא מבינה איך אח שלה בחר לעזוב, על הבכורה של השנייה, שניסתה להסביר לה, שהם דור אחר, שהם רוצים דברים אחרים, שלכן עזב.
וקצת גם על הילדים, האבא של המתגורר בגרמניה, האמא של הבכורה השנייה.

והיא, צועדת אחריהם, שומעת אותה בברור, בחצי אוזן כרויה, מנסה לשמוע גם אותו, צווחני פחות, עמום ומרוחק יותר.

והוא אומר משהו כמו "אלה החיים יקירתי, אנחנו בחרנו בשביל עצמנו והם, מה לעשות, הם צריכים לבחור בשבילם" והיא עונה לו, אומרת שהיא יודעת ובכל זאת, נו, לא כך חשבה, לא כך רצתה שיהיה. לא בשביל זה עזבו את גרמניה צעירים כל כך, ברחו משם עוד לפני שהכול קרה.

וכך הם ממשיכים לצעוד, מניחים רגל אחת לפני רעותה, מובילים זו את זה.

"אבל את יודעת מה העיקר?" הוא שואל פתאום.

"מה?" גם אשתו מופתעת מהשאלה, עונה בקולה הצווחני.

"העיקר שאנחנו עדיין יחד", ככה פתאום משום מקום, מתוך השיחה על הנכדים ובחירות החיים שלהם.

"זה נכון, זה העיקר" אשתו משיבה לו, ונדמה כאילו עכשיו אוחזת בידו בחוזקה רבה עוד יותר.

"ואתה יודע למה אנחנו עדיין יחד?" אשתו ממשיכה, מנמיכה מעט את קולה, מקשה על הקהל הלא מוזמן בדמות אישה אחת צעירה, הצועד שני צעדים מאחוריהם, לשמוע את העיקר. את סוד הזוגיות הזו, היציבה, ארוכת השנים, שצועדת לפניה.

"כי בחרנו ביחד, אבל נתנו גם זה לזו לבחור. לעשות טעויות, אולי, אבל לבחור. ובגלל זה המשכנו גם לבחור זה בזו יקירי. זה נשמע מעט אבל זה הרבה מאד".  אשתו עונה, והוא מהנהן, וגם היא, שצועדת  אחריהם, מהנהנת, דומעת לרגע, מבינה איפה טעתה.

זוג מבוגר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s