גיל המעבר

חמש עשרה ומעלה – זה פשוט.
מבחינתי הם מבוגרים, כמעט לכל דבר ועניין.
חוץ מאולי שניים שלושה עניינים.
אבל בגדול, זהו. הם חצו את הקוים, עברו לעולם הזה שלנו שכולל בהתחלה רשיון נהיגה, אחר כך צו ראשון, שני
גיוס ומי יודע מה עוד.

שלוש עשרה ומטה גם יחסית פשוט.
מבחינתי הם ילדים.
ילדים שצריכים שיתייחסו אליהם כילדים, שיטפלו בהם כילדים, שיציבו להם גבולות כילדים
(החלק הקשה לאימהות מפנק יתר).

השטח האפור, החלק המורכב הוא עם הגיל הזה של האוטוטו יהיה, או ממש עכשיו היה – בר מצווה.
ולא סתם כנראה היהדות הלכה על זה כקו התפר.
דווקא עם הגיל הזה שבו לא ברור לנו אם לקנות להם בגדים קצת קטנים בחנויות ילדים או קצת גדולים בחנות מבוגרים.
שם ממש, צפונה או דרומה מעט, עובר הקו.

ואת יכולה ממש להרגיש את זה קורה לך מול העיניים.
את המבוגר המנסה להגיח, כמו בסרט ההוא עם המסכה הירוקה,
הולך וחוזר. מתחרט, אומר לעצמו שבנתיים אולי בכל זאת עדיף שלא.
עדיף להישאר ילד. כי ככה יותר כיף.
ומצד שני רוצה נורא להיות מבוגר, כי ככה יותר מעניין.
וחוזר חלילה.

ואת? מה התפקיד שלך?
לנסות לזהות מי מדבר אליך בכל רגע נתון – הילד או המבוגר בהתהוות.
להגיב בהתאם, ורוב הזמן לעמוד מהצד, לתת לו להוריד לבד את המסכה.
ולבנתיים להקשיב לקול המתחלף.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s