סיפורים קצרים

יד ביד

יד ביד, בני שמונים, אולי תשעים.
פוסעים לפניה במרכז המדרכה המתפוררת.
והיא דווקא מיהרה קודם, אל הפגישה השנייה עם המגשר.
ההוא שסוף סוף הצליחו שניהם להסכים לגביו.

אבל מרגע שנתקלה בהם, צועדים לאיטם, לא הצליחה להתנתק.
נשארה כך, צועדת שני צעדים מאחור, מתבוננת בתנועות הגוף המתואמות, באחיזת הידיים האיתנה, למרות החולשה שניכרה באבריהם האחרים.

הוא, לבוש בחולצה אלגנטית תכולה, מכנסי בד מגוהצים, גבוה למרות גבו הכפוף, עטור רעמת שיער לבנה, מרשימה.  מביט בזוגתו מדי פעם, בוחן את פניה, לצד הליכתם הזהירה.

היא, לבושה בשמלה פרחונית, לא אופיינית לגילה, כזו שהיית מצפה לראות על גופה של נערה מתרוצצת, או אפילו ילדת תלתלים חייכנית, שתבדוק מדי פעם עד כמה היא "מסתובבת" כשמסתובבים.

וכך הם צועדים, והיא אחריהם.
האישה מדברת, מספרת משהו על הנכדים, על הבכור של הבכור, שחזר לגרמניה כי לא הסתדר כאן, על השלישית שעושה חייל בעבודה ולא מבינה איך אח שלה בחר לעזוב, על הבכורה של השנייה, שניסתה להסביר לה, שהם דור אחר, שהם רוצים דברים אחרים, שלכן עזב.
וקצת גם על הילדים, האבא של המתגורר בגרמניה, האמא של הבכורה השנייה.

והיא, צועדת אחריהם, שומעת אותה בברור, בחצי אוזן כרויה, מנסה לשמוע גם אותו, צווחני פחות, עמום ומרוחק יותר.

והוא אומר משהו כמו "אלה החיים יקירתי, אנחנו בחרנו בשביל עצמנו והם, מה לעשות, הם צריכים לבחור בשבילם" והיא עונה לו, אומרת שהיא יודעת ובכל זאת, נו, לא כך חשבה, לא כך רצתה שיהיה. לא בשביל זה עזבו את גרמניה צעירים כל כך, ברחו משם עוד לפני שהכול קרה.

וכך הם ממשיכים לצעוד, מניחים רגל אחת לפני רעותה, מובילים זו את זה.

"אבל את יודעת מה העיקר?" הוא שואל פתאום.

"מה?" גם אשתו מופתעת מהשאלה, עונה בקולה הצווחני.

"העיקר שאנחנו עדיין יחד", ככה פתאום משום מקום, מתוך השיחה על הנכדים ובחירות החיים שלהם.

"זה נכון, זה העיקר" אשתו משיבה לו, ונדמה כאילו עכשיו אוחזת בידו בחוזקה רבה עוד יותר.

"ואתה יודע למה אנחנו עדיין יחד?" אשתו ממשיכה, מנמיכה מעט את קולה, מקשה על הקהל הלא מוזמן בדמות אישה אחת צעירה, הצועד שני צעדים מאחוריהם, לשמוע את העיקר. את סוד הזוגיות הזו, היציבה, ארוכת השנים, שצועדת לפניה.

"כי בחרנו ביחד, אבל נתנו גם זה לזו לבחור. לעשות טעויות, אולי, אבל לבחור. ובגלל זה המשכנו גם לבחור זה בזו יקירי. זה נשמע מעט אבל זה הרבה מאד".  אשתו עונה, והוא מהנהן, וגם היא, שצועדת  אחריהם, מהנהנת, דומעת לרגע, מבינה איפה טעתה.

זוג מבוגר

סיפורים קצרים

שקט משקר

"בתעודות הזהות שלנו, לצד הלאום, תאריך הלידה והמצב המשפחתי צריך היה להוסיף 'רמת עמידות, ככה בדיוק, או אולי מנוסח אחרת, אבל זה באמת לא משנה. העיקר הכוונה. ואז מיד אחר כך היו צריכים להוסיף מספר. סתם, פשוט. מאחד עד עשר. והם לא היו צריכים לנסות לנחש או לבדוק או להבין, רק לשאול. ואנשים היו אומרים. אנשים יודעים את זה על עצמם. אני, אני למשל שלוש. ביום טוב. ויש ימים פחות טובים, אפילו ימים של שתיים, או אחת וחצי. באמת. נו, אני לא מגזימה, לא אומרת אפס סתם בשביל שישמו לב עלי, אני אומרת את האמת, קוראים לי רוית ואני שלוש."

כמו בכל בוקר מצאה את עצמה נואמת, מפטפטת, מנצלת את אוזניו הקשובות של יורי, שהיה מתיישב לצידה על הספסל הקבוע שלהם בחלקו האחורי של קו 105, בצדו השמאלי. עולה שתי תחנות אחריה, מהנהן, שואל לשלומה.

והיא, היא הייתה מספרת. מה היה אתמול ומה התוכנית להיום וכמה שהיא מקווה שסימה, נו, ההיא מהנהלת חשבונות, לא תשגע אותה היום עם השאלות הקבועות על איך ולמה, ושתבדוק שוב.

והוא היה מרגיע ואומר שסימה בסך הכל בחורה נחמדה שגם כן רק עושה את העבודה שלה, ושזה רק עבודה ושהיא צריכה לקחת ללב פחות. וככה כל בוקר. שש חצי, קו 105, תל אביב רחובות ובחזרה. והיא כבר ידעה שהוא מכיר אותה טוב יותר מרוב האנשים שנחשבו אצלה לחברים טובים, חברי ילדות, חברי אוניברסיטה, חברי נפש. ויורי, הוא והיא לו היו נפגשים במקום אחר, בנסיבות אחרות, סביר להניח שכלל לא היו משוחחים, אפילו לא משתדלים להכיר, בוודאי לא מכירים היטב. אבל כאן, יחד, בנסיעות היומיות, לעבודה המשותפת, עם כוס הקפה שלו, והפה הגדול שלה, זה היה מתבקש, וקל כל כך, והוא היה קשוב כמו שרק גבר טוב יודע להקשיב. והיא דיברה.

סיפרה על הבחורים, על הפגישות המשמימות, בסופן הייתה חוזרת הביתה לבד, מתחייבת לא לעשות את זה שוב, רק כדי לעשות את זה שוב שבוע אחר כך, כי אימא שלה לוחצת, כי גם היא מבינה שצריך. סיפרה על בעל הבית, זה  שכל חצי שנה מאיים להעלות את שכר הדירה השערורייתי גם כך, משאיר לה הודעה טלפונית על הכוונה שלו להעלות את הסכום, מסביר שאין לו ברירה והוא חייב ,והילדים והאישה, והלחץ הכלכלי. ואיך בכל פעם היא עולה אליו, שתי קומות ברגל, מסבירה שגם לה קשה, שהיא לבד, והמשכורת לא מי יודע מה, מבקשת שיחכה עוד קצת, מבטיחה שתבקש העלאה, מחייכת את אחד החיוכים שלה, זה שהולך עם העברת היד בשיער, זה שהיא יודעת שהם לא יכולים לעמוד בפניו, הם, שהיו בדיוק כמוהו, בני ארבעים, משועממים, מחכים רק לרגע שבו מישהי כמוה תחייך אליהם לרגע, תעביר יד בשערה, תתחנן.

לפעמים הייתה מספרת גם על ירמי, ירמי שלה. היחיד שאי פעם היה שלה. איך נפגשו בלימודים, על מדשאות הקמפוס, מהנהנים לשלום, אחר כך מפטפטים ובסוף צמודים זה לזו כמעט כמו אדם אחד, כמו ישות אחת בעלת ארבע רגלים. "וכמה היו צוחקים עלינו, כולם, החברים שלי, החברים לו, על היצור הדו ראשי, על זה שגם לשירותים אנחנו בטח הולכים ביחד, על נייר הדבק שעוטף אותנו, לא מאפשר לנו להיפרד." סיפרה לו בוקר אפרורי אחד. "וכמה הם טעו", הוסיפה בחיוך צחור שיניים עגום.

והוא, יורי, גם אז הנהן. אפשר לה להיזכר בכל זה לצדו. לדמוע כשרצתה, לצחוק כשבחרה. מקשיב, ורק לעיתים רחוקות, מדי פעם, מביע את דעתו, מייעץ, מתערב. כמו בפעם ההיא כששוב דיברה על ירמי ועל הדרך בה עזב אותה יום אחד לטובת איזו חברה מהעבר, "איזו ליטל מכיתה י' ארבע או משהו, לא רציתי אפילו לשמוע את הפרטים. ליטל. מאז אסור לומר לידי את השם הזה ובכל פעם שאני פוגשת בטעות איזו אחת שעונה לשם האסור, אני מתחמקת, ממציאה תירוצים, מסתייגת. כי איזה טוב יכול לצמוח לי ממישהי שקוראים לה כמו המישהי ההיא שלקחה ממני את אהבת חיי? אה? אני לא צודקת יורי?", שאלה.

"לא", ענה לה במקום שלא ציפתה כלל לתשובה. "את טועה רוית, אני חושב שזה לא נכון לעשות ככה ומה אשמה מישהי שבסך הכול קוראים לה בשם של מישהי אחרת שעשתה לך משהו מאד לא יפה", ככה, משפט שלם, רהוט, נחרץ.

"באמת?" לא הצליחה להסתיר את ההפתעה, את הפליאה נוכח תגובתו הברורה, מציינת לעצמה שאולי נכון יהיה לקבל את עצתו ולהתחבר עם איזו ליטל אחת רק כדי לבדוק מי משניהם צודק.

אבל הפעמים האלה, בהם אמר לה "לא", יצא כנגדה, הן היו בודדות, בדרך כלל, כמו בבוקר הקייצי הזה, היה עולה אל הקו המשותף שלהם, מתיישב לצידה, כוס קפה בידו. אחר כך, כתמיד, הייתה מדברת, והוא היה מקשיב, מהנהן, מדי פעם מצדיק אותה, לעיתים אפילו נראה כמי שאינו מקשיב. כמו עכשיו כשדיברה על כמה מפחיד זה נהיה לחיות כאן ואיך לדעתה יש כאלה, כמוה למשל שלא צריכים בכלל לחיות כאן, שצריכים היו להיוולד להם באיזו מדינה שלווה, עם מרחבים ירוקים, שכנים שקטים ושלווים ודאגות על איזה בגד ללבוש הבוקר לעבודה כדי שהבחור ההוא מהמחשוב סוף סוף ישים לב אליהן.

"ככה הייתי צריכה לחיות, לא בתוך הבלגן הזה, סיר הלחץ הבלתי אפשרי. אני אומרת לך יורי, יש מקומות כאלה בעולם, ובשביל מה צריך את כל זה?" המשיכה להסביר, לשתף אותו ברמות החרדה הגואות, בקושי לעלות על האוטובוס הזה שלהם בכל בוקר, בתחושה שאולי הגיע הזמן לעזוב.

"לעזוב?" שוב כמו בפעם ההיא, כמו בסיפור על ליטל, הפתיע אותה פתאום, מביט בה במבט כועס, אפילו נעלב. "לעזוב לאן רוית? איפה היית רוצה לחיות? איפה את חושבת שיהיה לך טוב יותר מאשר במקום שאליו את שייכת? אה?".

"במקום שבו יהיה לי שקט", ענתה לו בשקט, מנסה להסות אותו בתנועות ידיים מנמיכות.

"ואיפה זה בדיוק רוית? ומה זה השקט הזה שאת מדברת עליו?", סרב להירגע.

"שקט בלב, שקט לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, לחיות חיים רגילים", עכשיו גם היא הגבירה את עוצמת קולה. מבינה שנגעה אולי לראשונה בעצב פתוח, בציפור נפש של האיש הזה שמעולם לא סיפר לה על חייו הקודמים, במקומות אחרים.

"אז אני אספר לך משהו רוית על ה'שקט' הזה שאת כל כך מחפשת", עכשיו כבר דיבר  בשקט יחסי, ביציבות, מביט בה במבט נוקב, מבקש את תשומת ליבה המוחלטת. "השקט הזה גם אם הוא אמיתי, גם אם באמת בוחרים להתעלם מכל הזרמים ש'מתחת לפני השקט', גם אם מצליחים בכל בוקר לקום לעבודה, לבחור ללבוש סגול בשביל הבחור מהמחשוב, לחזור הביתה ולקום שוב למחרת, גם אם כל זה עובד כמו שצריך, עדיין השקט הזה שעליו את מדברת, הוא 'שקט מדומה', הוא לא אמיתי רוית, הוא 'שקט משקר'." יורי נאנח והיא הרגישה דחף להניח את ידה על ידו, להרגיע מעט את הסערה שנשבה מפניו ומדבריו.

"ואת יודעת למה הוא משקר רוית?" שאל אותה, מאפשר לה לנחם, להרגיע.

"למה?" שאלה.

"כי אנשים, את עצמם, הם לא יכולים לשקר, ואם הם יודעים שכל זה, כל השקט הזה הוא לא אמיתי ושהם צריכים בכלל להיות במקום אחר, רועש יותר, מסובך הרבה יותר, כזה שבו יצטרכו להתמודד עם חיים אחרים, אם הם מבינים שזה מה שהם צריכים לעשות, לא יהיה להם שקט, לא שקט אמיתי, רק שקט משקר".  יורי סיים, אוחז עכשיו חזק בידה שהונחה על זו, מביט לתוך עיניה. משתהה. "את מבינה רוית?" שאל ישירות. "את מבינה אותי רוית?" שאל שוב.

"אני מבינה אותך יורי, סוף סוף אני מבינה", מלמלה, מבינה ברגע אחד. מבינה שאולי מצאה שקט.

מאמרים

גיל המעבר

חמש עשרה ומעלה – זה פשוט.
מבחינתי הם מבוגרים, כמעט לכל דבר ועניין.
חוץ מאולי שניים שלושה עניינים.
אבל בגדול, זהו. הם חצו את הקוים, עברו לעולם הזה שלנו שכולל בהתחלה רשיון נהיגה, אחר כך צו ראשון, שני
גיוס ומי יודע מה עוד.

שלוש עשרה ומטה גם יחסית פשוט.
מבחינתי הם ילדים.
ילדים שצריכים שיתייחסו אליהם כילדים, שיטפלו בהם כילדים, שיציבו להם גבולות כילדים
(החלק הקשה לאימהות מפנק יתר).

השטח האפור, החלק המורכב הוא עם הגיל הזה של האוטוטו יהיה, או ממש עכשיו היה – בר מצווה.
ולא סתם כנראה היהדות הלכה על זה כקו התפר.
דווקא עם הגיל הזה שבו לא ברור לנו אם לקנות להם בגדים קצת קטנים בחנויות ילדים או קצת גדולים בחנות מבוגרים.
שם ממש, צפונה או דרומה מעט, עובר הקו.

ואת יכולה ממש להרגיש את זה קורה לך מול העיניים.
את המבוגר המנסה להגיח, כמו בסרט ההוא עם המסכה הירוקה,
הולך וחוזר. מתחרט, אומר לעצמו שבנתיים אולי בכל זאת עדיף שלא.
עדיף להישאר ילד. כי ככה יותר כיף.
ומצד שני רוצה נורא להיות מבוגר, כי ככה יותר מעניין.
וחוזר חלילה.

ואת? מה התפקיד שלך?
לנסות לזהות מי מדבר אליך בכל רגע נתון – הילד או המבוגר בהתהוות.
להגיב בהתאם, ורוב הזמן לעמוד מהצד, לתת לו להוריד לבד את המסכה.
ולבנתיים להקשיב לקול המתחלף.