סיפורים קצרים

ושמחת בחגך

היא אהבה את סוכות,
אבל לא מהסיבות הרגילות הקשורות לאווירה המשפחתית, לאורחים, לחופש ולטבע המשתנה. היא אהבה את סוכות כי בסוכה לא יכול היה לצעוק.
שם, בחוץ, כשאוזני השכנים קשובות, הוא התנהג אחרת.

בארוחות חג וימי חול, כשאכלו בתוך הבית, היה מתחיל בהערות קטנות על האוכל שבישלה ועל כמה היא לא משתדלת. אחר כך היה עובר לתנועה החביבה עליו של הדיפת הצלחת.

את פרצופו הארוך היה מעווה בהבעת גועל ומתריס לעומתה שהאוכל 'חסר טעם', 'לא שווה את הירקות שבזבזת כדי לבשל אותו'. במקרים אחרים, כשהיה במצב רוח רע עוד יותר, הייתה מגיעה גם הסטירה המוכרת, זו שהפכה את לחייה הבהירות לאדומות ואת נשמתה בכל פעם למצולקת יותר.

אבל בסוכות הכול נראה אחרת.

אחרי שסיימה להגיש את כל התבשילים לבדה כמובן, היו מתיישבים משני צדיו של השולחן הלבן והארוך, בתוך הסוכה הקטנה שבנה במרפסת הדירה הישנה. היא בשמלה השחורה השמורה לימים טובים והוא בחולצה לבנה שגוהצה היטב.

הייתה מתיישבת מולו, נינוחה. מצפה לארוחת החג. ובין ביס וביס ולעיסה אחת לאחרת, היה מחמיא לה בטון מאנפף שלא הכירה אצלו בימות השנה האחרים.

"תודה אילנה יקירתי. הכול יצא כל כך טעים", היה אומר בקולו 'הסוכותי'.

"בשמחה שלמה, אני שמחה לשמוע שטעים לך", ענתה גם היא בקול שאימצה עבור האירוע השנתי.

"המרק פשוט נהדר אילנה", היה חוזר גם למחרת בצהרי היום  על המחמאות המתוקות, אחרי שסיימה להגיש לו את המרק והתיישבה מולו,

"יצא בדיוק כמו שאני אוהב", הוסיף, מתבונן בה בעיניו החדות. והיא כבר ידעה לזהות אם התכוון לכך או שעיניו השחורות אמרו את ההיפך.

משנה לשנה, מאז עזבו הילדים את הבית והמכות נכנסו לגור איתם במקומם,  למדה לזהות בכל סוכות טוב יותר את המבטים שנלוו למילים המחמיאות, וידעה לציין לעצמה מתי הוא מחמיא בכנות ומתי היא צריכה לחמוק ממנו ברגע שיכנסו הביתה, כי אחרת תחוש על לחייה את דעתו האמתית.

אבל היא בכל זאת אהבה את סוכות, למרות ההצגה, למרות הפחד מתגובה אחרת שתתרגש עליה אחרי שתכנס פנימה בחזרה לחייהם האמתיים. בכל זאת אהבה את השעות הגנובות האלה, את הארוחות המומחזות בהן, לכמה רגעים בשנה, הרגישה כמו שאישה צריכה להרגיש, כמו שהייתה כל כך רוצה שוב להיות.

כי הוא הרי היה כזה, פעם מזמן,

לפני שהילדים בגרו ועזבו ולפני שחיים אמר לו שגם במפעל כבר לא זקוקים לו יותר והוא נשאר רק איתה, רק עם אילנה שפעם אהב והיום הזכירה לו את כל מה שאיבד.

בחודשים הראשונים, כשהחלו העלבונות שהפכו לסטירות, חשבה שזה רק שלב, משבר, תגובה איומה לייאוש שאחז בו. 'זה יעבור אני בטוחה' הייתה אומרת לעצמה. 'הוא חייב לחזור להיות שלמה שאני מכירה, לא יכול להיות שהמפלצת החדשה הזו תגיח פתאום אחרי כל כך הרבה שנות נישואים, ותחליף את האיש שהיה בעלי', חזרה ושיננה לעצמה. אבל השנים עברו ושלמה הקודם לא חזר.
היום כבר ידעה שלא יחזור לעולם, ידעה ובכל זאת נשארה.

'לאן אלך בגילי? לילדים? ואיך אספר להם שאבא שלהם הפך לאיש אלים כל כך?' לא הייתה מסוגלת לחשוב על האפשרות הזו כלל. כשהיו מתקשרים ושואלים לשלומה הייתה עונה כרגיל שהכל כרגיל. כשהייתה נוסעת אליהם לבקר פעם בשבוע, בכל יום אצל ילד אחר, הייתה מצליחה להסתיר את המכות ואת הדמעות שהיו מציפות אותה לפעמים בלא התראה מוקדמת. מתרצת בכל פעם בדרך אחרת את היעדרותו של שלמה, שהיה מתלווה אליה לעיתים רחוקות. וגם אז בחוסר חשק ניכר, ובכל פעם כשחזרה מהביקורים השמחים אל הבית הקודר ואל האיש המאיים שפעם היה אבא ובעל אחר והיום הפך לסוהר הפרטי שלה, הייתה מנסה לספר לו קצת על הילדים, על הנכדים.

"מה עם האוכל שלי אילנה?" היה משתיק אותה בדרישה הקבועה לשירות והסעדה, מתעלם מהניסיונות לשתף אותו באירועים מחיי ילדיו.

"אני כבר מכינה" הייתה עונה במהירות, חומקת ממנו, ממבטיו המאיימים ומידו המכאיבה ורצה להכין לו את ארוחת הערב המתעכבת.

השנה בסוכות, ברגעי החסד הנדירים, התמוגגה על הדקות האלה של שיחה ביניהם. כל כך נהנתה מהקולות ומההמולה שהגיעה מסוכות השכנים, עד ששכחה לרגע מי היא ומי הוא ואיך זה בדרך כלל ביניהם בשנים האחרונות, והעזה לשאול אם יוכל לעזור לה להגיש את המנה העיקרית. ככה פתאום יצאה לה השאלה המוזרה, לקוחה מחיים אחרים, מזמנים שעבר זמנם.

"את צריכה שאני אעזור?" שלמה הופתע אבל החליט כנראה להמשיך לשחק את המשחק של סוכות עד הסוף. "בשמחה אילנה", אמר ונכנס אחריה הביתה.

"את בטוחה שאת צריכה שאני אעזור?" הטון שעד לפני רגע היה מתקתק, השתנה באחת והפך זועם ברגע בו חצו את דלת המרפסת והיא נזכרה מיהו והבינה את גודל הטעות שעשתה.

"לא זה בסדר שלמה, תחזור לשבת אני אסתדר," ניסתה לרכך אותו ולקחת את המילים החצופות בחזרה, אבל זה היה מאוחר מדי.

"מה את אומרת, חוצפנית," הטיח בה והתקרב, "אני רואה שארוחות האלה בסוכה בחוץ גורמות לך לשכוח לרגע מה מותר לך לעשות," המשיך להתקרב והיא הביטה בו, מבינה שמה שעומד לקרות לה יהיה כואב ביותר מדרך אחת.

"אני מתנצלת שלמה, באמת, לא התכוונתי," ניסתה עדיין לשנות את רוע גזרה. "אני יודע אבל זה לא מספיק טוב," אמר וכבר היה קרוב מספיק כדי לאחוז בה ובתנופה אחת להדוף אותה לעבר קיר הסלון שמאחוריה, מספיקה לחוש לרגע את החבטה העזה ואחר כך כלום.

"אימא, את שומעת אותי?",  גילי שלה, זו הייתה גילי היא בטוחה, אבל מה היא עושה אצלם בבית בסוכות ולמה היא שואלת אם אני שומעת?', ניסתה להבין את המתרחש סביבה בזמן שפקחה עיניים ופגשה בעיניה המודאגות של גילי, ביתה הבכורה.

"כן בטח שאני שומעת", אילנה הסתכלה סביב והבינה שאינה בבית, ושמיטת בית החולים והחלוק שבו הייתה לבושה כנראה ממקמים אותה במקום אחר לגמרי.

"אוי איזה יופי, תודה לאל, שנייה אני רק קוראת לרופאים, אל תזוזי", צחקה  הילדה הראשונה שלה מרוצה, כשיצאה בריצה מהחדר. גם שני הרופאים שהגיחו במהירות בעקבותיה כשחזרה, נראו מרוצים.

"טוב שחזרת אלינו אילנה, דאגנו," אמרו לה כמעט בקול אחד, ומיד אחר כך פנו שוב אל גילי מסבירים רק לה, כאילו אילנה עדיין רדומה, שאם 'אימא התעוררה אז הכול יהיה בסדר והיא יכולה להפסיק לדאוג."

"איך לא סיפרת לנו אימא?", גילי לא בזבזה זמן ולא התכוונה לתת לאימא שלה הנחות, "איך לא ידענו שככה אבא מתנהג אליך? אנחנו המומים," הוסיפה.

"לא רציתי, נו גילי מותק, את יודעת, הוא איבד את העבודה שלו ונשאר בבית איתי והיה כל כך כועס כל הזמן. אז בהתחלה חשבתי שזה יעבור ואחר כך התביישתי ואחר כך לא רציתי לצער את כולם ולהפיל עליכם את כל זה," ,ניסתה להסביר לילדה שלה שכבר מזמן לא הייתה ילדה, ועכשיו אפילו התבוננה בה בעיניים כועסות ודואגות של אימא שלא הייתה בסוד העניינים וגילתה פרטים חשובים שהסתירו ממנה ילדיה.

"טוב נו, נדבר על זה אחר כך, כשתחלימי, עכשיו את צריכה לנח," החליטה הילדה-אימא שעמדה לצידה להניח למי שילדה אותה בינתיים, "רק דבר אחד אני יכולה להבטיח לך אימא" הוסיפה בכל זאת, "יותר זה לא יקרה, לא במשמרת שלנו".

"אני מאד מקווה", מלמלה אילנה במה שנדמה היה כתחילת בכי מתקרב. "תודה ילדה שלי" הוסיפה.

כללי

על הניסים

"הבְּעָיָה הִיא דַּוְקָא לֹא עִם הַנִּסִּים
הֵם כָּל הַזְּמַן מִתְרַחֲשִׁים
כָּל יוֹם, כָּל לַיְלָה בְּכָל רֶגַע בַּחַיִּים
נִכְנָסִים בַּשֶּׁקֶט, שׁוֹמְרִים עָלִינוּ, מַקִּיפִים

עִם כָּל יֶלֶד שֶׁנּוֹלָד, כָּל רֶגַע שֶׁל שִׂמְחָה
בְּכָל מָה שֶׁנַּעֲשֶׂה, עִם כָּל הִתְקַדְּמוּת אוֹ הַצְלָחָה
נס וְעוֹד נֵס, רֶצֶף שֶׁל נִסִּים
וְרַק אֲנַחְנוּ איכשהו מְפַסְפְסִים

וזֶה כַּנִּרְאֶה מַשֶּׁהוּ בָּנוּ, בַּחֲמֵשֶׁת הַחוּשִׁים
שֶׁגּוֹרֵם לָנוּ לחְשֹׁב שֶׁכָּכָה זֶה וְאֵלּוּ הַחַיִּים
כָּל בֹּקֶר כָּל לַיְלָה, קָמִים, הוֹלְכִים וְאוֹהֲבִים
לֹא מַבְחִינִים בּוֹ כְּלָל בָּרֶצֶף הַנִּסִּים

וְרַק כְּשֶׁקּוֹרֶה נָס מְעַט אַחֵר
בָּרוּר יוֹתֵר, ניכר, שֶׁגּוֹרֵם לָנוּ לַעֲצֹר וּלְהַרְהֵר
אֲנַחְנוּ עוֹצְרִים וּמַבְחִינִים שֶׁהַבְּעָיָה הִיא לֹא עִם הַנִּסִּים
הֵם דַּוְקָא כָּל הַזְּמַן מִתְרַחֲשִׁים."