חגיגות שלושת שבועות

ילדת שלושת השבועות הייתי מאז ומעולם.

חופש גדול מילא, אבל בשלושת השבועות,  בתשעת הימים, דווקא. לא יכולתי לבחור זמן טוב יותר להיוולד בו? בשנים המוקדמות, מצאתי את עצמי מקנאה בכל שנה מחדש בילדים שנולדו סתם ביום חורפי של אמצע ינואר, או בברי המזל עוד יותר שזכו להיוולד בחודשים האביביים שאחרי פסח, חוגגים ימי הולדת צבעוניים בחצרות הבתים המשותפים, עם ערמות במבה והרבה מצב רוח טוב שכל ילדי הכיתה הביאו איתם.

ורק אני, לבד בחושך שבין המצרים, בלי מוסיקה, בלי מסיבות במבה ענקיות.

"מזל טוב מתוקה" "עד מאה ועשרים". ככה בקטנה.

לפעמים הבטחות על מתנות מצד קרובים מלאי כוונות טובות. מתנות שעוד יגיעו, מיד אחרי שט' באב יסיים את תפקידו ואפשר יהיה להתפנות לחגיגות של אהבה וקיץ. הבטחות שבאופן טבעי לעיתים נשכחו מלב, הפכו לא רלוונטיות, פינו מקומם לשמחות חדשות.

הילדים שלי נולדו במזל טוב בימים של חורף, אביב שאחרי פסח, או סתיו שאחרי החגים, אף אחד לא בחופש הגדול, ועוד יותר –  לא בשלושת השבועות. יד מכוונת, מפרגנת, עזרה לי בעניין הזה ואת 'תסכול יום ההולדת של שלושת השבועות'  לא הורשתי לדור הבא.

ויחד עם כל זה, ולמרות סיפור הילדות קורע הלב, דווקא בשנים האחרונות, רוח אחרת מנשבת בתפיסה שלי את התקופה בה נולדתי, מביאה אותי  במסגרת הרהורי אמצע החיים להבנות  חדשות, קבלה אולי ואפילו תחושה של חיבה קלה למה שנתפס אצלי כילדה כאחד הפספוסים של חיי הצעירים.

ומה מעורר בי חיבה דווקא לתקופה הזו? שאין בה מוסיקה וגרוע מזה – קניית בגדים ונעליים?

נדמה לי שמצאתי, אחרי שנים, כמה מסרים חדשים, חיוביים, מסתתרים מתחת למעטה המבואס, כמו בציורים של הילד האבוד, כמו בתקופות חיים שבהם למדנו לקח, למרות שלא נהנינו יותר מדי. כך גם לגבי שלושת השבועות. כי אם רוצים, מתאמצים, מניחים אותם מול השמש בזווית הנכונה, אפשר לראות גם בהם כמה סימנים לאופטימיות זהירה:

למשל את זה שהחיים באים בשלבים לעיתים, ויש לנו שלבים מקדימים, סימני אזהרה, כאלה שאנחנו יכולים לשים לב אליהם קודם. כשהם עוד קטנים, כשמישהו רק שם עלינו מצור, נותן רמז לבאות. רק אחר כך יבואו אלה שיפילו עלינו את החומות ורק אחריהם מי שינסו לפגוע לנו בלב. יש מצב שאם נשים לב ממש בהתחלה, אפילו עוד לפני המצור, נצליח לעצור את כל זה, ולשמור לנו על עצמנו.

ויש גם את העניין עם השיקום, היציאה ממצב של חורבן, הריסות, התחתית של התחתית. גם  אם אחר כך עוברים בגלות כלשהי, גם אם צריך לרצות מאד לחזור ולבנות, עדיין זה כנראה אפשרי. ואם  זה יכול לקרות לעם שלם, לנו האנשים הקטנים זה אמור להיות קל אפילו יותר ולקחת פחות מאלפיים שנה. אני משערת.

אז לאחרונה אני משתדלת. מקשיבה גם לאופטימיות החיובית הזו, מפנימה את הצד הטוב של שלושת השבועות,  לומדת לקבל ואולי אפילו לומר בחיוך קטן ובשביעות רצון משונה שכן, אני ילדת תשעת הימים, שלושת השבועות וצומות אחרים, וזה לא כל כך נורא.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s