כללי

דברים שהלוואי וידעתי בגיל שתיים עשרה

לא מזמן קראתי עוד אחד מאותם ספרים החביבים עלי מאד – ספרי העזרה העצמית שעוזרים בעיקר לכותבים שלהם להפוך מאבא עני לאבא עשיר, לגלות את הסוד ולהיות מאושרים (ב-ע') לנצח.  הוא נקרא 'דברים שהלוואי וידעתי בגיל עשרים'.

נהנתי. כרגיל. אני מחבבת מאד את הז'אנר, למרות ואולי בגלל שאני יודעת שאנחנו כולם יודעים את כל זה כבר רק מתקשים ליישם – ממש כמו שקורה לנו כשאנחנו הולכים לדיאטנית כשמגיע זמננו, יושבים מולה והיא אומרת לנו לאכול יותר ירקות ופירות, לשתות מים ולעשות ספורט.

ובכל זאת, היום,  ביום האחרון לשנת הלימודים הזו, שנה שבה מסיים השלישי מבין ילדי את בית הספר היסודי, המחשבות שחולפות לי בראש נשמעות כולן כאילו נלקחו מכל הספרים הרבים מהז'אנר הזה שדחסתי למוחי לאורך השנים, גם יחד,  וכולן כרובן מחשבות על החיים, על טיפים שיוכלו לעזור לילד הזה (וגם לאחים שלו שבאו לפניו ואחריו) להתמודד טוב יותר (ממני) עם העולם שם בחוץ, שאליו באיזה שהוא אופן הוא עובר עכשיו לראשונה – במעבר מבית הספר היסודי, הילדותי, המיועד לילדים, ל'חוות החיות' של חטיבות הביניים והתיכונים, ומשם הלאה למקומות קשובים אפילו פחות כמו הצבא, האוניברסיטאות העמוסות לעייפה וחייו של העובד הישראלי, הכורע תחת מיעוט תשומת הלב, הניהול מעל גובה העיניים והשעות הבלתי אפשריות.

אז ילדי השלישי והיקר, אם לקבץ את העצות שמתעופפות לי בראש לקבוצות, נדמה לי שאפשר לחלק אותם, כמו כל דבר בחיים, לשלושה חלקים: אנשים, הצלחה, וכאבי לב.

רגע. כבר מסבירה.

אנשים – כדאי. זה נכון וטוב ומועיל לשמור על קשר עם העולם האנושי המקיף אותך. הטריק הוא באיכות ובכמות. תנסה, אם אפשר ללכת על מעט וטובים. זה מוכיח את עצמו. אם עשית אחרת, ובחרת ללכת על כמויות, תזכור, יש מצב שחלק אוהבים אותך פחות וגם זה בסדר.

הצלחה – תתמיד. תתאמץ. תעשה כמיטב יכולתך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך שאתה יכול להיות. יש מצב, ואני יודעת שזה לא נחמד לשמוע, שלמרות הכל, ולמרות שעשית הכל נכון, בסוף זה לא ילך ומישהו אחר ייקח את תפקיד יו"ר ועד הכיתה, מנהל הצוות, ראש הממשלה. לא נורא. העיקר שעשית כל מה שיכולת. זה החלק שלך בעסקה.

כאבי לב – לא. אני לא אצליח לשמור עליך מהם. הם יגיעו. מבני משפחה, חברים, מכרים, נשים. זה בא עם העניין הזה של לחיות וחלק מהגדרת התפקיד שלנו כשאנחנו בוחרים לקחת חלק. לקחת סיכון. אבל אני סומכת עליך שתוכל להם, לכולם, שתחזור להרים ראש, לחייך, להתגבר ולחזור לאהוב.

optionsאוהבת
אמא

מאמרים

האח הגדול

אתמול אחר הצהריים במהלך הריצה היומית (טוב נו, הליכה, 6.5) חיפשתי מוסיקה שתעביר לי את הזמן. חיפשתי בדרך הרגילה שבה אני מחפשת שירים ביוטיוב – כרונולוגית. דפדפתי אחורה בחיפושים של החודשים האחרונים שכללו  משהו פעם בשבוע שיר לשבת בסגנון אהוד בנאי, שירי ספורט, שירי הליכה יותר איטית, שירי ימי ירושלים וחגים אחרים  ובחודשי החורף  שירי דיכאון מגוונים.

בעודי מנסה לאתר שיר קצבי שיתאים להליכה (בכל זאת 6.5….), הבנתי כי למעשה מה שאני רואה מול עיני הוא פס הקול המוסיקלי שבחרתי לשמוע בשבועות האחרונים, מבינה שבעצם כזו רשימה בדיוק  של השנים האחרונות אודותיי מצויה אי שם במחשבי הענק של האחים הגדולים שיודעים הכל.

הם יודעים מתי הרגשתי לא טוב וחיפשתי רופא לרפואה, מתי חיפשתי בית חדש, עבודה, או סתם תמונות נחמדות של תינוקות לשלב במצגת. וזה עוד טוב, אנחנו בני דור 'המשהו באמצע', עוד יש לנו קצת מזל והאחים הגדולים עם הזיכרון האדיר לא התערבו בחיינו בשנות הילדות והנערות ותעדו כל תנועה שלנו.

אילו היו קיימים כבר נשחר ילדותנו, בדיוק כמו שקורה לילדים שלנו היום, בוודאי היה שמור אצלם תיעוד שלי מחפשת בכיתה גימל עבודה מוכנה על  "עונת החורף בצפון הארץ", אחר כך טיפים כמו 'איך נפרדים ממישהו בלי להשאיר עקבות' ומאוחר יותר המלצות על מוסיקת חתונות. פתאום חשבתי, שאם כבר יש להם את כל המידע הזה, ואם הם כבר שומרים, יכול היה להיות יפה מצידם לו היו טורחים לשלוח לנו לצד הפרסומות שתואמות את מה שאנחנו מחפשים ברשת, פעם בשנה, באימייל מסודר – סיכום שנתי של החיפושים שלנו. משהו כמו: השנה חיפשת בינואר – כאבי גב, משרות באזור המרכז, דירות זולות בתל אביב, בפברואר– ריהוט יד שנייה, שותף לא מעשן, איך מתחילים להתאמן לטריאתלון, כאבי ברכיים וריצה האם קשור? וכך לגבי שאר החודשים.

ככה לפחות תצא לנו איזה מזכרת מהשנה האחרונה ולפחות גם אנחנו נדע – את מה שהם יודעים עלינו ולא רוצים שאנחנו נדע.

picjumbo.com_HNCK4034

סיפורים קצרים

יפה היא לא

"יפה היא לא", כך זה היה מתחיל תמיד, בכל שבוע מחדש.

הסיפור הקבוע על עוד נכדה של מישהי אחרת, נכדה שמתחתנת, למרות שלא הייתה מציאה גדולה, למרות שלא הייתה יפה, ובכל זאת מצאה.
ואני יושבת מולה, כמו תמיד, בכל ים רביעי בשעה שש, מתבוננת בה אוכלת את ארוחת הערב בחדר האוכל של 'בית נועם', בית הדיור המוגן שבחרה אחרי שבדקה את כל הבתים האחרים בארץ, והבינה שתצטרך להתפשר, כי לבד לא הייתה יכולה יותר.
ישבתי, מקשיבה, מקווה שהפעם 'נאום החתונה של נכדה אחרת' יהיה קצר ונוכל לעבור לחלקים החביבים עלי. אלה שבהם סיפרה לי על הילדות בפולין, על חנות הבדים שניהלה, על אבא שלה, סבא יצחק, שהיה לו שכל לברוח משם בזמן, בניגוד לכל האחרים. 'שהלכו ככה, מסכנים, נו, את יודעת, בלי שום סיכוי'.

אבל הפעם נדמה היה לי שהחלק 'ההשוואתי' יהיה ארוך יותר מהחלק 'השואתי'.
המבט בעיניים של הסבתא החביבה עלי העיד שהפעם היא באה מוכנה, עם הטקסט הארוך, נאום ה'מה בדיוק את מחפשת' כולו, בלי קיצורים, בלי הנחות.
"ולמה בדיוק את מחכה טלינ'קה?" המשיכה עם השאלה המצופה בגרסה מעט אחרת, תמיד בליווי צליל מתנגן, מתחנן, מנסה לדבר אל ליבי.

ליבה של רווקה בת שלושים ושבע. הנכדה שלה.
אבל אני דווקא רציתי. וחיפשתי מישהו שירצה להתחתן איתי באותה מידה שבה אני ארצה לקשור את עצמי אליו לכל החיים. משהו דו כיווני כזה, הדדי, שלם מספיק בשביל שיצדיק  את כל ההתעסקות עם השמלה, ההזמנות, הרב שאבא שלי יתעקש להביא כל הדרך מהצפון, כל החבילה.

כי חד כיווניים דווקא היו לי. היה את נתי שלא רצה ואני רציתי ואחר כך היו אבי, ארז ואביתר שהם רצו ואני לא. ואחריהם אמרה לי נועה, החברה הטובה והנשואה מגיל עשרים וארבע שלי, שהיא אוסרת עלי לצאת עם בחורים שהשם שלהם מתחיל באלף יותר – כי זה יגמר בכך שאשבור להם את הלב. אבל אני לא הקשבתי והמשכתי, ניסיתי וחיפשתי, ואני עדיין מחפשת. הוא פשוט מתחבא טוב, הדו כיווני שלי. איפה שהוא רחוק או בלי חיבור לאינטרנט. אני די בטוחה.

את כל זה ידעתי, אבל עכשיו מול סבתא שרה, בלי כוחות להתווכח או להסביר, מוכנה לגרסה הארוכה של הנאום, מקווה רק שיעבור מהר, חייכתי והנהנתי, מאפשרת לה להמשיך בשלה.

"אהבה זה לא מה שאת חושבת טלינק'ה" והיא אכן המשיכה, "זה לא כל היום הניצוצות האלה שנדמה לכם הצעירים שככה זה. זה לקום בבוקר, להכין קפה אחד לשני מדי פעם, לחזור מהעבודה עייפים, לשבת לראות טלוויזיה בשקט, לחיות. אבל זה לחיות ביחד, לא לבד, זה הכל טלינק'ה, נו, ולא יכול להיות שבכל תל אביב הזו שלך אין אף גבר נחמד שיכול לעמוד בתנאים האלה, שיהיה נעים לקום לידו כל בוקר, ללכת לישון איתו ובין לבין סתם לחיות."

"סבתוש" הרגשתי שאולי בכל זאת התערבות כלשהי והבעת עניין גלויה מצידי תועיל במשהו לקיצור העונש, לדילוג קדימה לשלבים המאוחרים יותר של הנאום אלה שמדברים על הזמן שלה שהולך ומתקצר, על זה שגם לה מגיע לראות את הנכדה שלה מאושרת בזמן שהיא עוד יכולה להגיב ולא מלמעלה, מהמרפסת, מיציע הכבוד שבטח יסדרו לה בשמים ביום הזה.

"אני יודעת, ואני מקווה ואני עושה כל מה שאפשר, אבל מה לעשות, נו, את יודעת בדיוק כמוני שלא כל מה שרוצים בחיים מקבלים, ולפעמים האלוקים
ההוא שלך, לא מתערב או מתערב ועושה ההיפך, אבל בנתיים אני פה ואני בסדר, ואני מאושרת מהחיים ובאתי לבקר אותך ולחבל שנהיה עצובות יחד, לא סבתוש?"

רכנתי אליה, מניחה יד על ידה העייפה, מביטה באישה שאהבתי כל כך, שתמיד הייתה בצד שלי, שומרת עלי, נוזפת באמא שלי כשנדמה היה לה שהיא פוגעת בנכדה החביבה עליה.

"טוב נו טלינק'ה אני אוותר לך הפעם, אבל בשבוע הבא אני רוצה שתבואי מוקדם יותר ואז יהיה לי זמן לכל הנאום", גם חוש ההומור של האישה בת השמונים לא נפגע או הזדקן ביחד עם הגוף העייף. הוא עדיין היה שם, חי נוכח, מופיע ברגעים הנכונים.

אחר כך ישבתי מולה, מול סבתא שרה, מתבוננת בה מסיימת את ארוחת הערב הקבועה, מבקשת ממנה לספר לי שוב על החנות הגדולה, חנות הבדים בלב ורשה, איך ידעה איפה מונח כל דבר, איך לנהל את ספרי החשבונות, 'כמו פעם, לא כמו היום, בכתב יד מסודר, ספרים על גבי ספרים, אחרי הכל עקבתי, אף אחד לא יכול היה לחמוק ממני" צחקה כהרגלה,
מספרת עוד על מוכרי הבדים שידעו שהבת של יצחק היא לא אחת שאפשר לעבוד עליה, איך היו מקווים שהיא לא תהיה זו שתבדוק את הסחורה שהביאו, שיצחק התמים יגיד להם שהכל בסדר והם יוכלו לחמוק לדרכם, מחייכים, מרוצים מעוד גניבה קטנה שגנבו מהיהודי.

"טוב סבתא'לה" אמרתי כשסיימה לאכול גם את הקומפוט הקבוע, מתיישבת לאחור על כיסא חדר האוכל הכחול. מתבוננת בי בחיבה. "אני צריכה לצאת. רוצה שאעזור לך לעלות בחזרה לחדר?"
"לא טלי שלי. זה בסדר. אני אשב לי כאן עוד כמה דקות ואז אעלה", ענתה כפי שהשיבה במרבית המקרים. משחררת אותי לדרכי, לעיסוקי הצעירים. "רק עוד משהו אחד אני רוצה לומר טלי", אמרה, מתבוננת בי במבט חודר, בוחן,
"אני רוצה שתבטיחי לי שתמיד תזכרי, אותי, את הסיפורים על סבא יצחק, על סבתא מרים, את כולנו. ולמרות הנאומים שלי על חתונות ויציעי כבוד, מה שאני באמת רוצה הוא שתעשי תמיד כל מה שאת יכולה כדי להיות מאושרת".

"טוב נו די סבתא, את מפחידה אותי עם משפטי הסיכום האלה", נבהלתי ממה שאמרה.
ציפיתי לבקשה הרגילה להתאמץ יותר, לחפש, לא לתת לה לפרוש מהעולם הזה בלי שתדע שמצאתי את האהבה שלי, כזו שתהיה טובה, נוחה, אהבה של קפה בבוקר וחיים שקטים, שלובים.

"אני לא מסכמת כלום. רק אומרת. את יודעת איך זה, בסוף שוכחים, לא אומרים. אז הנה אני אומרת. תזכרי, טוב טליה?", אמרה שוב, קוראת לי, כמו שהיה קורא רק לעיתיים רחוקות, בשמי הרשמי, המלא.

למחרת בבוקר הם התקשרו. האחות הראשית מ'בית נועם'. אמרה שלא היו שום סימנים לפני, שהיא הרגישה מצויין כשהלכה לישון.
אמא בכתה, אני מררתי בבכי, אבל שתינו ידענו שאם כבר למות אז ככה ושלא יכול היה להתאים לאישה הנחושה הזו מוות אלגנטי יותר מזה שמצאה בסופו של דבר.

"סבתוש" אמרתי בסוף דברי ההספד שביקשתי לשאת בלוויה הצנועה בבית העלמין הירושלמי, פונה אליה, בטוחה שקיבלה מקום ביציע המכובדים של מעלה באותו היום, "אני מבטיחה לזכור, מבטיחה לעשות הכל כדי להיות מאושרת ומבטיחה להשתדל לארגן לך עוד יום ביציע"
סיכמתי. מחכה לקריצה קטנה מכיוון השמים. בטוחה שהיא שומעת ומבינה.

clouds-2-1445524-m