מאמרים

האדם מחפש שייכות

puzzle

אנחנו אוהבים להרגיש שייכים. בעצם אולי אוהבים היא לא המילה הנכונה. אנחנו צריכים להרגיש שייכים. ממש כמו שאנחנו זקוקים לאוויר, מים ואינטרנט זמין כל הזמן ככה אנחנו צריכים להרגיש שייכים בכל תחומי החיים:

  • אנחנו צריכים להרגיש שייכים לעם ומדינה
  • לעיתים גם לאמונה דתית או תפיסת עולם כלשהי
  • אנחנו צריכים להרגיש שייכים למגדר
  • לזוגיות ומשפחה
  • לקהילה חברתית
  • למקום עבודה
  • למקצוע או לתחום התמחות

לקראת שבועות וקריאת סיפורה של רות ש"בוחרת לחשב שייכות מחדש" אני רוצה להציע, נקודת מבט נוספת על הבחירה של רות ללכת אחרי נעמי – נקודת מבט מהכיוון הזה של צורך בשייכות.

אם מביטים על רות, שמחליטה פתאום בלי שום סיבה הגיונית לצאת להכיר תרבות זרה ולהשתלב בקודים התנהגותיים חדשים, מתוך עיניים של מי שלא חשו מעולם זרות וחוסר שייכות, המהלך שלה נראה משונה ולא מובן.  כי למה לה, לנסיכת מואב, לעזוב את חייה מאחור וללכת אחרי אישה אחת שהייתה אימו של בעלה? אין בצעד כזה שום היגיון, והאדם הרציונלי, שחי חיים נוחים ונמצא במקום שאליו הוא שייך, מתקשה להבין.

גם ההצהרה הגורפת של רות – הצהרת השייכות  לכל מה שנעמי שייכת אליו – גם היא לא מובנית במונחים רציונליים רגילים.
אבל אם מסתכלים רגע על רות מנקודת המבט של הצורך האנושי כל כך בשייכות  ומבינים שמה שהיא עושה מגיע בעיקר מהמקום הזה, הסיפור נשמע קצת יותר אמין, קצת פחות משונה. כי אנשים עושים גם דברים מופרכים הרבה יותר מאשר ללכת אחרי החמות שלהם, כשהם מרגישים שזה מקומם.  בני אדם מסוגלים להזיז הרים, לעבור יבשות,  להחליף עיסוק ומקום עבודה וגם למרות הקושי האדיר גם לשנות מגדר  – הכל כדי להרגיש שייכים למקום הנכון.

friends
וזו תחושתי לגבי רות, זו שבטעות אנחנו קוראים לה מואבייה, למרות שכנראה אף פעם לא הייתה כזו באמת. המפגש שלה עם משפחתה של נעמי, שבאה ממקום אחר, מעם  וארץ אחרת, מתרבות שונה ומשונה, כנראה עשה לה בדיוק את המשהו שקורה לנו כשאנחנו מבינים שמצאנו,  מצאנו את המקום שאליו אנחנו שייכים, או כמו שאל-על אוהבים לנסח את זה – 'הגענו הביתה'.

וכשאנחנו מוצאים – את הזוגיות הנכונה, הקהילה, מקום העבודה, המגדר והאמונה – כשאנחנו מוצאים אותם, גם אם זה קשה, גם אם זה אומר להשאיר מאחור ארמונות מואביים, אנחנו מסוגלים לוותר על כל זה בשביל להרגיש שייכים, וכמו רות שהלכה אחרי נעמי – גם אנחנו יכולים ללכת אחרי אחריו לאן שילך. 

כללי

ד"ש משנות השמונים

לפני שנה וחצי זה קרה. בגיל מאוחר מאד ועדיין – תפס אותי לא מוכנה.
ההורים שלי, שני אנשים נחמדים מאד בדרך כלל, הופיעו אצלי בבית, מודיעים לי שזהו זה. תקופת ההשכרה של המחסן היחיד שיש להם לטובת ערמות הדפים ששפכתי עליהם כמויות בלתי נתפסות של מילים, לאורך שנות הילדות/תיכון/צבא – נגמרה, וכל המילים האלה בתוספת שכבות אבק משנות השמונים ,הגיעו זה עתה ביחד איתם בטרמפ ישיר מחיפה.

בעזרה פעילה של הילדים, פרקנו את שקי המחברות, דפדפות, מכתבים, מניחים אותם סוף סוף אחר כבוד במחסן של מי שכתבה אותם. האנשים שהשכירו לי את המחסן הלכו אחרי עוד ביקור נחמד, ואני נשארתי עם הערמות, הקופסאות וההתלבטות האם ועד כמה לדפדף.

התלבטתי עוד כמה שבועות אבל יום אחד, של חופשת מחלה שהשאיר אותי בבית הכריע את הכף בעד הבעד – ומצאתי את עצמי
מדפדפת בשנות ילדותי – התבגרותי בין הדפים המקומטים.

וכצפוי מסתבר ששמרתי הכל:
פתקים שהועברו במהלך השיעור.
מכתבים שכתבתי לאחרים.
מכתבים שאחרים כתבו לי.
יומנים על גבי יומנים – כוללים תיאור מפורט מדי של גילאי העשרה, תוך התייחסות מוגזמת לאיך הרגשתי ומה חשבתי ומה אמר לי מי ומתי.

מעייף. לעיתים. משמח לעיתים אחרות. אבל בדבר אחד אני בטוחה – אני בטוחה שטוב שכתבתי.
קצת בשבילי היום ובשביל הזיכרונות המשעשעים.
אבל בעיקר עבורי אז, הנערה שהכתיבה הייתה עבודה ללא ספק כלי לסידור מחשבות, אוורור רגשות ולפעמים אפילו מציאת פתרונות.

ועכשיו – מזהירה מראש – אני עוברת לחלק השיווקי של הפוסט ומי שלא בעניין יכול בהחלט לעצור:

group1

סדנת כתיבה לנערות
בגלל הנערה שהייתי ובגלל ההבנה עד כמה הכתיבה הייתה משמעותית בשבילי – אני עומדת לפתוח קבוצת כתיבה לנערות בגילאי 15-17.

הסדנא תתקיים בקבוצה קטנה במודיעין – ותיפתח בתחילת יולי.

אורך הסדנא – 10 מפגשים.

הסדנא תתמקד בהכרות עם עקרונות הכתיבה היוצרת, חיזוק יכולות אישיות של כל כותבת, התנסות בכתיבה, התמקדות בכלים המחזקים ותומכים שהיא מעניקה, ליווי ותמיכה בתהליך הכתיבה והתמודדות עם סוגיות ייחודיות לכתיבה בגיל הצעיר.

מידע נוסף ויצירת קשר באתר:

http://www.ruthielax.co.il/#!girlsworkshop/cltk

מאמרים

המדריך לגוזל העף המתחיל

לקראת הפעם הבאה שבה מישהו מהילדים שגידלנו ישקול ברצינות לעזוב אותנו מאחור ולעוף לגור במקום אחר כדי להתחיל להיות מבוגר, אני שוקלת כבר מעכשיו להתחיל לכתוב לעצמי בנקודות קצרות את ה'מדריך השימושי ליוצאים מהבית'.

אני חושבת לחלק את המדריך בגדול לשלושה נושאים מרכזיים:

  • מזון
  • כלים וכביסה
  • ותחזוקה שוטפת

תחת מזון – אני מתכוונת לפרט קודם כל איפה קונים אוכל. איך הוא מגיע בסופו של דבר למצב הקר עד קפוא במקרר שלנו. ולמה לא כדאי לחיות רק על דברים שיצאו מקופסא או פריזר.

בסעיף כלים-כביסה אני מתכוונת להתייחס באופן נרחב לשלושה עניינים מרכזיים:

שטיפת כלים – איך, למה ומה קורה אם לא עושים את זה?

כביסות – מה זו מכונת כביסה? מה היא יודעת לעשות? וכן גם לנו יש אחת כזו בבית, בחדר הפנימי שממנו יוצאים בגדים רטובים בערמות. אלה שאני מבקשת לפעמים לעזור לי בתלייה שלהם ואתם מתחמקים.
אני בהחלט מתכוונת לפרט גם מהם המרכיבים הדרושים כדי לכבס, מה עושים במקרים של כתמים קשים (וזה הזמן להסביר אולי שלא כל מה שאומרים בפרסומות בטלוויזיה הוא נכון).

נקודה אחרונה וחשובה לגבי כביסההיא זו שקשורה להפרדת צבעים. בכביסה זה לגיטימי, אני אומר, ואפילו חשוב. בשום מקום אחר בחיים זה לא.

תחת תחזוקה שוטפת יהיה חשוב לי לציין בעניין הניקיון הכללי של אזור המחיה שלהם – פשוט שיעשו כמיטב יכולתם, שלא יזלזלו אבל גם לא ישתעבדו לזה. רוב האנשים לא באמת שמים לב לשכבת אבק דקה על עדן החלון אבל כן ישימו לב לצחנת גרביים בני שבועיים זרוקים מתחת למיטה שעלולים לעורר חשד לגבי דברים אחרים שאתם מחביאים בבית ופעם היו בחיים.

זהו זה בקווים כלליים. אני חושבת שזה יכול להועיל לילדים אבל בעיקר לי, כדי לכסות על נקיפות המצפון והתחושה שלא חינכתי אותם מספיק לעצמאות מיותרת, אבל אם לא יצא לי לעשות את זה ובכל זאת הם יחליטו לעזוב אחד אחרי השני, אני מקווה, ששנות הפינוק הארוכות, כשהאוכל הגיע אליהם כמעט עד הפה, הבגדים המקופלים כמעט הולבשו עליהם בכל יום מחדש, והחדר שלהם נשטף כאילו מעצמו, אני מקווה שכל זה לפחות ישאיר להם כוחות לעשות את זה בעצמם מגיל שמונה עשרה ועד מאה ועשרים.

Dishes