מאמרים

כרוניקה של החלפה ידועה מראש

כרוניקה של החלפות ידועה מראש.
זה מתחיל לקראת פסח, כשאת קונה מכנסיים לשלישי, זה שמסרב להצטרף למסעות קניות שלא כוללים רכישת אביזרי ספורט או טכנולוגיה.
עם זוג מכנסיים אחד בתוך שקית, שעוד תבקר רבות בחנות שממנה הגיע זה עתה בפעם הראשונה, את חוזרת הביתה מרוצה.
המכנסיים מסתבר קטנים כי את מסרבת להכיר בעובדה שגם הילד הזה כבר קצת פחות ילד ויותר על גבול המתבגר בן שלושים, אז את חוזרת לחנות שבוע וחצי אחר כך, עם המכנסיים ועם השקית, לוקחת את אותו הזוג במידה גדולה יותר ואפילו מתפתה לרכוש אותן בצבע נוסף כי קשה כל כך למצוא בגדים לגיל המעבר שלו.

עם השקית הקבועה ושני זוגות גדולים יותר את חוזרת הביתה, בטוחה שעשית את שלך ושאת והשקית יכולות לנח. אבל שוב המציאות טופחת על פני שתיכן כשמסתבר שעכשיו כשמכנסיים דווקא מתאימים, הבחור לא מרוצה מהגזרה שלהם ואת נשלחת שוב אל החנות, הפעם בלי ידיעה ברורה לגבי אופי ההחלפה השלישית שתחזור איתך הביתה באותה שקית ממוחזרת.

אז מגיעה פריצת הדרך וכבר בכניסה לחנות את מחליטה ללכת על בטוח הפעם עם סגנון חולצות הטריקו ומכנסי הספורט הקלילים שאי אפשר לטעות בהם. מרוצה ונינוחה אחרי שבחרת כמה כאלה, את ניגשת לסגור אחת ולתמיד את החשבון עם החנות הנוכחית לפחות לסבב השיחות הזה, רק כדי שגלות שחסרים לך 15 שקלים כדי להשלים סוף סוף את הקנייה ושאי אפשר כמובן לקבל אותם בעודף, או לפחות זה מה שמוכרת מוכרת לך.
ואז מגיע הרגע שאת קונה גם גרביים.

מאמרים

כל מי שבעד

אני בעד עצמאות. בעד דמוקרטיה. תמיד.
בעד לתת לאנשים לבוא לידי ביטוי, לאפשר להם להיות הם, להיות עם חופשי.
בכל דבר.
ואני דווקא לא מדברת על פוליטיקה. בכלל לא.
אני לוקחת תמיד, בכל שנה, לקראת היום הזה של חגיגות עצמאותינו, את המחשבות על עצמאות למקומות אחרים.
למקומות של אנשים, של פרטים, של סביבה שמאפשרת עצמאות. מאפשרת דמוקרטיה.
כי אני חושבת שזו הסביבה היחידה שמתאימה למין האנושי. מתאימה באמת. כל הדברים האחרים לא עובדים.
בטח לא לאורך זמן ובטח ובטח לא מייצרים אנשים מחייכים.
(לא זוכרת ששמעתי סיפורים עליזים על תקופת הקומוניזם בהונגריה למשל בטיול האחרון).

הסביבה היחידה שמאפשרת לבני אדם להיות הם, לאהוב את מי שהם, להנות מהחיים, וגם להצליח, היא זו שמאפשרת עצמאות, היא זו הדמוקרטית.

אז אני בעד דמוקרטיה למשל עם הילדים שלי. רוב הזמן.
מעדיפה תמיד קודם כל לשאול, לשמוע את דעתם, לתת להם לבחור. יודעת שלפעמים צריך אחרת, שיש מצבים שאני צריכה להיות המבוגר האחראי. ושיש מצבים שבהם הם ממש מתחננים שאני אבחר במקומם. מבינה את זה ובכל זאת.

אני בעד דמוקרטיה גם בעולם העבודה ובמגוון מערכות יחסים (הררכיות ואחרות) שמתקיימות בין אנשים.
מודעת לעובדה שצריך גם כאן להיות מישהו שמקבל את ההחלטות, אבל בטוחה לגמרי שהוא מקבל אותן טוב ונכון הרבה הרבה יותר אם הוא שומע, מקשיב, מתייעץ, באמת, לא בכאילו, לא עושה את עצמו. ועוד יותר בטוחה שהוא עושה טוב את ההעבודה שלו אם הוא  יוצר סביבו אוירה של הקשבה, של שותפות, כזו שבה אנשים באמת מסוגלים לומר את שעל ליבם, מסוגלים להביע את דעתם העצמאית.

אני יודעת שיש לעניין הזה גם חסרונות, מחירים, מקומות שבהם היה קל יותר לקבל החלטות דיקטטוריות בלילה לבד, אבל אלה מקומות הרבה יותר חשוכים.

כתיבה יוצרת

למה בלוג?

לרגל "מתיחת פנים" ושינוי שמו של הבלוג שלי ל'כלים, כביסה, כתיבה' – עלתה אצלי שוב השאלה הראשונית – עקרונית: למה בלוג?

אז באמת למה?
כי אחרי שמתחילים מבינים.
כי כתיבה מהסוג הזה נותנת הרבה ליכולות הכתיבה והניסוח, לאופן העברת המסרים הכתובים.
כי אין מה לעשות יש בזה גם משהו מיתוגי מבחינה מקצועית אם אתם בענייני מיתוג.
אבל לפני כל אלה, ואולי זו בעצם הסיבה העיקרית – כי זה סתם נחמד.

הטור האישי שלכם 
דבר אחד בכל זאת חשוב לומר כדי שיהיה ברור לפני שמתחילים – בלוג הוא לא יומן.
לא מדובר ב'יומני היקר', בהרהורים ביניכם לבין עצמכם, כי הרשת היא לא "עצמכם" ומישהו בכל זאת עלול לקרוא את מה שכתבתם.
איך שהוא נדמה לי שהדבר הקרוב ביותר הוא סוג של עיתון, מגזין, טורים אישיים. סוג של ידיעון פרטי שבו אתם העורכים, הכותבים והמוציאים לאור.

על מה וכמה?

והטור הזה, בעיתון הפרטי שלכם, צריך להיות קבוע.
כמה קבוע? תלוי בכם. יומי, שבועי או בכל מינון אחר – קבוע יחסית כדי שהקוראים יתרגלו לעקוב אחריכם בזמנים מוגדרים.

כדאי גם שהוא יהיה מעניין. העיתון הזה שאתם כותבים, את מי? קודם כל את עצמכם. כדאי מאד לכתוב על נושא או נושאים הקרובים ללבכם. שקל לכם לכתוב עליהם, שכיף לכם כאמור.

כי אחרת זה לא יחזיק מעמד
ואתם תוותרו
וחבל.
כי מדובר בכלי נהדר, מעורר מחשבה ו….ממש נחמד.