אנחנו כח עבודה טוב.
אני מדברת על שכבת הגיל שלי, בני הארבעים וחמש פלוס עשור מינוס חצי.
מדובר בדרך כלל באנשים מוכשרים, מנוסים, כבר בלי ילדים קטנים שמעירים אותם בלילות ומכריחים אותם לקחת עשרות ימי מחלה בשנה.
וכל הזמן יותר ויותר אני רואה אותנו, ילדי שנות השישים-שבעים, כאלה שעשו כמה דברים בחיים שלהם, שאפילו היו ממש טובים בזה ופתאום מוצאים את עצמם באזורי ה-45 הנוראיים ללא עבודה.
זה קורה מכל מיני סיבות.
כי החברה מתייעלת ואת בני השלושים מעדיפים לשמור בכל זאת לרגע האחרון
כי הבוס הצעיר משגע אותנו
כי הפוליטיקה הארגונית הכניעה אותנו או שאיימנו יותר מדי על המישהו הלא נכון
כי אנחנו עושים את המשהו הזה כבר עשרים שנה ופשוט לא יכולים יותר
מכל הסיבות האלה לחוד או ביחד, אנחנו עוזבים, מפוטרים, מתחילים מחדש.
בהתחלה אנחנו מחפשים בדרך הרגילה, קורות חיים, אתרי אינטרנט. וכלום. אפס. הטלפון מפסיק לצלצל.
אחר כך אנחנו פונים לחברים, לחברים לשעבר, לאנשים שפעם אמרנו להם שלום, ובסוף לכל העולם בפוסט בפייסבוק.
כשגם זה לא עובד אנחנו מנסים לפתוח משהו עצמאי. כל דבר. משהו שיכניס כסף ויוציא אותנו מהבית.
וכל זה קורה סתם, בגלל טעות אופטית בתפיסה של מישהו שלא מבין שמדובר בעובדים הכי מסורים והכי טובים שיוכל למצוא.
כאלה שיש להם זמן, שיש להם שכל, שיש להם יכולת לתרום לחברה. שפשוט יכולים להיות מצויינים בכל דבר שיתנו להם לעשות.
אבל זה לא מספיק מעניין, מגניב, צעיר וסקסי כנראה.
וככה אנחנו יושבים בבית, הילדים של חורף 73, 4, 5. מחכים. מקווים ובסוף היום 'בוכים בלילה'.
