יושבי קהילות ישראל

יום קייצי אחד לפני כמה חודשים, בזמן שאני נמצאת הרחק ממודיעין, במקום העבודה שלי, התעורר צורך דחוף להעיר את הבנים המתבגרים והישנים שלי. שיחות הטלפון החוזרות וחוזרות ונשנות לא עזרו והילדים העייפים לא התעוררו באף אחת מהדרכים האפשריות בחיבור מרחוק.

בשלב זה של המשבר עברתי לחייג לחברים המתגוררים בסמוך כדי לבדוק מי מהם עשוי להיות בבית בשעת בוקר מאוחרת ויוכל לנער את הנערים החורפים. כשאנשי הרחוב לא התגלו ברדיוס שמאפשר נהיגה או הליכה קצר,  עברתי לרחובות הסמוכים ואחרי כמה טלפונים נוספים איתרתי את החבר הטלפוני הקרוב ביותר שניגש אלינו הבית ודפק על הדלת בעוצמות שהעירו גם את כל מי שישן בעיר מודיעין רבתי באותו בוקר, אבל גם את הבנים שלי. הדרמה הקצרה הסתיימה במהירות ואני התכוונתי לחזור לענייני.

 

redphone

כשהנחתי את השפורפרת הנייחת במשרד במקומה הבחנתי במבט התמהה של חברי לעבודה. כולם אנשים חביבים מאד, חילוניים לגמרי אבל בהחלט לא טיפוסים שאפשר לתאר כנטולי חיי חברה או חברים טובים רבים. ובכל זאת משהו בפניהם אמר תמיהה, שהובעה אחר כך גם בקול רם וברור.

'איך זה שיש לכם בסביבה הקרובה כל כך הרבה אנשים שאתם יכולים להתקשר אליהם באמצע יום עבודה ולבקש שילכו להעיר בשבילכם את הילדים?" הם שאלו ואני עצרתי לרגע לחשוב. לחשוב על זה שכל זה מובן לנו מאליו. שככה זה אצלנו, אנחנו רגילים, חושבים שזה נורמלי, שזה הגיוני לחיות בסוג של מסויים של קהילתיות, שהיא חלק מהחיים ומההגדרה של מי ומה שאנחנו, מעבר למשפחה ולמעגלים חברתיים אחרים.  ולכן אנחנו חושבים שזה הגיוני למשל לתת את הבית שלך כדי לארח משפחה שאתה לא מכיר כי הם בני דודים שניים של מישהו שגם אותו אתה מכיר רק בגלל שהוא יושב שלוש שורות מאחורייך בבית הכנסת וזה סטנדרטי לחלוטין להכין אוכל ליולדת/חולה/יושב שבעה או כל אירוע אחר ממעגל החיים המסתובב שנופל בכל פעם במקום אחר.

ואגב יש לזה גם חסרונות, ואין ספק שזה מצריך גם איזו שהיא התמודדות עם עוד חוג חברתי, שלא תמיד הכללים בו ברורים ולא בכל זמן מתחשק לך להיות חלק ממנו, או שאתה סתם רוצה להוריד את המינונים. בתקופות מסויימות ולא תמיד יכול. אנחנו גם לא היחידים שחיים בקהילות. יישובים, קיבוצים וקמונות אחרות גם כן חיות ככה ואין לנו שום מונפול או איזו שהיא ייחודיות בעניין הזה, אבל בכל זאת יש משהו בקהילה הדתית, שיוצר בין החברים בה איזה שהוא חיבור שקשה להסביר, איזו הבנה שאנחנו חלק מאותו משהו, שאנחנו מאמינים ומתפללים יחד, אבל שאנחנו גם שותפים לשמחות ולצרות ברמה כזו או אחרת ושאנחנו, במידה ואנחנו יכולים, נלך זה עבור זה גם להעיר את הילדים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s