כתיבה יוצרת

הרומן הראשון שלי

כמו הרבה דברים, גם בעניין הזה של כתיבת ספרים, אפשר וכדאי ללמוד מניסיונם של אחרים.
אני עושה את זה כל הזמן. לאחרונה מצאתי שימושי ומלמד במיוחד את המידע הפזור ברחבי הרשת, בעיקר בבלוגים אך גם באתרי הוצאות ואתרים מקצועיים נוספים.

כזו היא למשל רשימת הטיפים מתוך בלוג של סופר בשם ג'ף גויינס. להלן לפניכם בתרגום חופשי: טיפים פשוטים וטובים – לכתיבת הרומן הראשון שלכם 

1382050_61979775

החלק הקשה עבור רוב הכותבים, למרות מה שנדמה לעיתים, הוא לא פרסום הספר. היום ישנן הרבה יותר אפשרויות להפוך לסופר מאשר בעבר. אפשר לפרסם את הספרים ברשת, בחנויות מקוונות ובדרכים רבות אחרות. זה לא עניין הפרסום. זו הכתיבה. כדי לעזור בדיוק בנקודה הזו – לפניכם רשימת טיפים פשוטים ליישום שיעזרו לכם להתחיל, להמשיך ולסיים את כתיבת הספר שלכם.

  • התחילו בקטן: שלוש מאות מילים ביום זה מספיק. ג'ון גרישם החל את קריירת הכתיבה שלו בזמן שעבד בעריכת דין. הוא היה קם בכל בוקר מוקדם, וכותב עמוד אחד. זו משימה אפשרית.
  • שרטטו קווי עלילה כלליים כבר בתחילת הדרך: כתבו לעצמכם תוכן עניינים, קחו הפסקה בסיום כל פרק ושימו לב אם אתם עדיין עובדים על פי המתווה הראשון או שיש צורך בשינוי. חשבו על הספר שלכם במושגים של התחלה, אמצע וסוף. כל דבר מורכב יותר יגרום לכם להתבלבל.
  • קבעו זמן מוגדר שבו אתם עובדים על הספר: קבעו לוחות זמנים מוגדרים ועמדו בהם.
  • בחרו מקום שבו נח לכם לכתוב: מומלץ שזה יהיה מקום שונה, נעים, מרוחק קצת משגרת היום יום שלכם. ככה תרגישו שברגע שאתם נכנסים לתוכו שאתם מוכנים להתחיל לשבת לכתוב.
  • עקבו אחרי מספר המילים שכתבם: שימו לב למספר המילים בכל פרק, ולדמיון בין מספר המילים בפרקים השונים. קבעו לעצמכם לוחות זמנים שבועיים – מספר מילים, אחוז התקדמות, כל דבר, העיקר שיהיה לכם כלי הערכה ומעקב אחר ההתקדמות שלכם.

סדרי הגודל של ספרים על פי מילים הם:

  • 20 אלף – קובץ סיפורים קצר
  • 40-50 אלף – ספר באורך קצר
  • 60-70 אלף מילים – ספר באורך בינוני
  • 80 – 100 אלף מילים – ספר ארוך
  • קבלו משוב בשלב מוקדם: אין יותר גרוע מכתיבת רומן שלם ואז לכתוב אותו מחדש בגלל שלא שאלתם אף אחד עד לשלם הסופי. בחרו כמה יועצים שאתם סומכים עליהם שיעזרו לכם לאורך הכתיבה ולא רק בסופה.
  • לא משנה מה – סיימו את כתיבת הספר ופרסמו אותו: פרסמו ברשת, באופן עצמאי או דרך הוצאות לאור. עשו כל מה שאתם צריכים כדי להגיע איתו לאנשים רק אל תשאירו אותו במגירה.
  • היו מוכנים גם לביקורות וכישלונות. זה חלק מהמקצוע ולא כולם יאהבו את מה שכתבתם. הביקורות האלה יעזרו לכם ללמוד, להתמקצע ולהשתפר בפעמים הבאות.
  • כתבו את הספר השני: במבט לאחור רוב הכותבים מתביישים בספר הראשון שלהם. אבל בלי הספר הזה הם לעולם לא היו לומדים להיות סופרים. אז המשיכו לכתוב. כתבו את הספר השני, פרסמו את מה שאתם כותבים (גם סיפורים קצרים וכתיבה מסוגים אחרים), המשיכו לכתוב, להיכשל וללמוד והמשיכו לנסות. אל תשברו. זו הדרך היחידה להפוך לטובים.
  • מצאו את הזמן לכתוב למרות הכל:  כל סופר מתחיל איפה שהוא ורוב הכותבים החלו בדחיסת הכתיבה לחיי היומיום שלהם. אלה שמצליחים הם מי שממשיכים להופיע לעבודת הכתיבה בכל יום מחדש ולא נשברים.
מאמרים

היועץ הארגוני הראשון

מוצ"ש. פרשת יתרו. שנה לבר מצווש של השלישי ואני חשבתי השבת שאני שמחה שהילד הולך לקרוא פרשה מהסוג השווה והמעניין. כזו שמציפה בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית את הצורך בייעוץ ארגוני ומדברת בצורה מסודרת על הרעיון של האצלת סמכויות.

יתרו, כאמור היועץ הארגוני הראשון, מגיע מבחוץ, מתבונן באיך שמשה מנהל את העניינים ואומר לו בפירוש ובלי ליפות את המציאות שאיש אחד, עם כל הרצון הטוב, לא יכול לטפל בכל הבעיות של העם העצבני שמהם הוא מנסה להוציא ממנו את מצרים. שככה לא בונים מדינה, או לפחות או קבוצה עצמאית וחושבת של בני אדם שיודעת שיש למי לפנות כדי לקבל את הטיפול המתאים, כשמתעוררת בעיה.

מיד אחר כך מופיעות גם עשרת הדיברות שבהחלט נותנות כיוון וכווללות כמה המלצות לחיים, אבל עדיין למרות כל זה, יתרו, החותן, הזר, זה שבא מבחוץ ומציץ לרגע הוא זה שאומר למשה לעצור, לחשוב על איך הוא מתנהל וגורם לו להבין שככה זה לא ילך, שהוא לא יכול, שהוא צריך צוות, כדי להצליח לבד.

 

books

מאמרים

יושבי קהילות ישראל

יום קייצי אחד לפני כמה חודשים, בזמן שאני נמצאת הרחק ממודיעין, במקום העבודה שלי, התעורר צורך דחוף להעיר את הבנים המתבגרים והישנים שלי. שיחות הטלפון החוזרות וחוזרות ונשנות לא עזרו והילדים העייפים לא התעוררו באף אחת מהדרכים האפשריות בחיבור מרחוק.

בשלב זה של המשבר עברתי לחייג לחברים המתגוררים בסמוך כדי לבדוק מי מהם עשוי להיות בבית בשעת בוקר מאוחרת ויוכל לנער את הנערים החורפים. כשאנשי הרחוב לא התגלו ברדיוס שמאפשר נהיגה או הליכה קצר,  עברתי לרחובות הסמוכים ואחרי כמה טלפונים נוספים איתרתי את החבר הטלפוני הקרוב ביותר שניגש אלינו הבית ודפק על הדלת בעוצמות שהעירו גם את כל מי שישן בעיר מודיעין רבתי באותו בוקר, אבל גם את הבנים שלי. הדרמה הקצרה הסתיימה במהירות ואני התכוונתי לחזור לענייני.

 

redphone

כשהנחתי את השפורפרת הנייחת במשרד במקומה הבחנתי במבט התמהה של חברי לעבודה. כולם אנשים חביבים מאד, חילוניים לגמרי אבל בהחלט לא טיפוסים שאפשר לתאר כנטולי חיי חברה או חברים טובים רבים. ובכל זאת משהו בפניהם אמר תמיהה, שהובעה אחר כך גם בקול רם וברור.

'איך זה שיש לכם בסביבה הקרובה כל כך הרבה אנשים שאתם יכולים להתקשר אליהם באמצע יום עבודה ולבקש שילכו להעיר בשבילכם את הילדים?" הם שאלו ואני עצרתי לרגע לחשוב. לחשוב על זה שכל זה מובן לנו מאליו. שככה זה אצלנו, אנחנו רגילים, חושבים שזה נורמלי, שזה הגיוני לחיות בסוג של מסויים של קהילתיות, שהיא חלק מהחיים ומההגדרה של מי ומה שאנחנו, מעבר למשפחה ולמעגלים חברתיים אחרים.  ולכן אנחנו חושבים שזה הגיוני למשל לתת את הבית שלך כדי לארח משפחה שאתה לא מכיר כי הם בני דודים שניים של מישהו שגם אותו אתה מכיר רק בגלל שהוא יושב שלוש שורות מאחורייך בבית הכנסת וזה סטנדרטי לחלוטין להכין אוכל ליולדת/חולה/יושב שבעה או כל אירוע אחר ממעגל החיים המסתובב שנופל בכל פעם במקום אחר.

ואגב יש לזה גם חסרונות, ואין ספק שזה מצריך גם איזו שהיא התמודדות עם עוד חוג חברתי, שלא תמיד הכללים בו ברורים ולא בכל זמן מתחשק לך להיות חלק ממנו, או שאתה סתם רוצה להוריד את המינונים. בתקופות מסויימות ולא תמיד יכול. אנחנו גם לא היחידים שחיים בקהילות. יישובים, קיבוצים וקמונות אחרות גם כן חיות ככה ואין לנו שום מונפול או איזו שהיא ייחודיות בעניין הזה, אבל בכל זאת יש משהו בקהילה הדתית, שיוצר בין החברים בה איזה שהוא חיבור שקשה להסביר, איזו הבנה שאנחנו חלק מאותו משהו, שאנחנו מאמינים ומתפללים יחד, אבל שאנחנו גם שותפים לשמחות ולצרות ברמה כזו או אחרת ושאנחנו, במידה ואנחנו יכולים, נלך זה עבור זה גם להעיר את הילדים.