זולגות הדמעות בעוצמה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אירועי היום הלאומיים והשתתפות בלוויה ברמה האישית, הזכירו לי שהגיע הזמן להודות בפה מלא ועיניים אדומות – שקוראים לי רותי ואני מהצד של הבוכים.

אני בוכה בסרטים, ספרים ושירים, וגם כשאני מקריאה איזו ברכה אישית למישהו שחשוב היה לי לומר לו משהו בחרוזים. אני כמובן בוכה גם באירועים אמיתיים עצובים וגם שמחים. וכך אפשר בקלות לתפוס אותי בוכה בלוויות , חתונות, בריתות ובר מצוות, לעיתים  גם בלי הכרות קרובה עם המעורבים.

אני בוכה גם בימי חול ולא רק בימים מיוחדים,  כשקורים דברים שנוגעים לליבי בדרך כזו או אחרת או לליבם של אנשים שאני אוהבת. אני יודעת שאני כזאת, אנשים שחיים סביבי גם כן מודעים לעניין, ולא על זה אני רוצה לדבר אלא דווקא על ההקשר הלא מדוייק שהאנושות נוטה ליצור בין בכי לבין חולשה. העובדה שכשמישהו או מישהי בוכים הם נתפסים כחלשים יותר, ילדותיים יותר , ונשיים יותר במקרה שמדובר בגבר חסון או באישה שמשתדלת לשמור על פאסון.

עם הקשר הזה בין בכי לבין חולשה יש לי בעיה רצינית, פשוט כי הוא פשוט לא נכון.

יש קשר בין בכי לבין תכונות אחרות שלמדתי לזהות אצל אחרים מאותו זן. באופן מדעי כמעט אני יכולה לומר שיש ללא ספק חיבור בין בכי לרגישות, לאנשים שלוקחים ללב, ששמים לב, שמזדהים עם הבכי השמח או העצוב של מי שאיננו הם. כל אלה הם בוודאי קשרים נכונים, אבל הם אינם מעידים על חולשת אופי, על חוסר יכולת להביט לחיים בעיניים, להתמודד איתם לא אחת באומץ ובבהירות רבה ועל הדרך בכל זאת, בלי שום קשר – להזיל כמה דמעות של התרגשות, עלבון, או במקרה השמח יותר – דמעות של שמחה. 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s