הרנו ואני

מחר, בתום שלוש שנים יחד, אנחנו נאלצים להיפרד. אחרי בילוי יום יומי של בין שעתיים להרבה יותר, תלוי בפקקים לירושלים וכמות הפגישות לאורך כל יום, הרומן הזה יגמר מחר ואני וה'רנו' נלך, או בעצם ניסע, לדרכנו הנפרדות. אני יודעת שהתפיסה הרווחת היא שנשים נקשרות פחות לרכב שבו הן נוהגות, ושמעניין אותנו בעיקר הצבע וגודל המראה הקדמית כדי שניתן יהיה להתאפר בנוחות יחסית, אבל אני רוצה להפריך את השמועה הזו ולומר שיש בינינו לבין הרכב שלנו הרבה יותר מסתם מראה קדמית דקה.

אנחנו אוהבות את הרכב שבו אנחנו נוהגות כמו שגברים יודעים, רק שאנחנו אוהבות בו דברים אחרים.

כמו למשל העובדה שאנחנו מחזיקות בו ציוד שיכול לעזור לנו לשרוד תקופה ארוכה בשלג וכולל בגדים, ספרים ונעליים נוחות יותר או פחות.
אנחנו גם אוהבות לדעת שאנחנו יכולות לסמוך על הרכב שלנו, שהוא לא מהסוג שפתאום יחליט על דעת עצמו ליזום דברים כמו להיתקע באמצע כביש מהיר או להפסיק למזג או לחמם את החלל שבו אנחנו נמצאות. ויש עוד דברים כמו הקלות שבו הוא מאפשר לנו לחנות, איכות המוסיקה שהוא מנגן והשיחות שאנחנו מנהלות עם הילדים הישובים במושב האחורי שלו, שהן בדרך כלל השיחות הטובות ביותר שאימהות מצליחות לנהל עם הילדים שלהם בשקט יחסי.

redcar

אז זהו, מחר אנחנו נפרדים, הרנו ואני, זה שאני מכירה כבר שלוש שנים ויודעת פחות או יותר איך הוא עובד, מה עושה כל כפתור (כולל זה של המזגן שאמור להיות דלוק) ומסוגלת להחנות אותו בצורה סבירה גם בחניון העמוס של המשרד שבו אני עובדת. ואני אאלץ להתרגל לארבע גלגלי חדש, עם מיני חידושים שבוודאי אחרי שבועיים לא אבין איך חייתי בלעדיהם עד עכשיו ובכל זאת, מדי פעם, לפחות בתקופה הקרובה אני אזכר ברכב הדיזל הצמוד שנסע איתי בכל יום במשך שלוש שנים, בסוג מסויים של געגוע

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s