מאמרים

זולגות הדמעות בעוצמה

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אירועי היום הלאומיים והשתתפות בלוויה ברמה האישית, הזכירו לי שהגיע הזמן להודות בפה מלא ועיניים אדומות – שקוראים לי רותי ואני מהצד של הבוכים.

אני בוכה בסרטים, ספרים ושירים, וגם כשאני מקריאה איזו ברכה אישית למישהו שחשוב היה לי לומר לו משהו בחרוזים. אני כמובן בוכה גם באירועים אמיתיים עצובים וגם שמחים. וכך אפשר בקלות לתפוס אותי בוכה בלוויות , חתונות, בריתות ובר מצוות, לעיתים  גם בלי הכרות קרובה עם המעורבים.

אני בוכה גם בימי חול ולא רק בימים מיוחדים,  כשקורים דברים שנוגעים לליבי בדרך כזו או אחרת או לליבם של אנשים שאני אוהבת. אני יודעת שאני כזאת, אנשים שחיים סביבי גם כן מודעים לעניין, ולא על זה אני רוצה לדבר אלא דווקא על ההקשר הלא מדוייק שהאנושות נוטה ליצור בין בכי לבין חולשה. העובדה שכשמישהו או מישהי בוכים הם נתפסים כחלשים יותר, ילדותיים יותר , ונשיים יותר במקרה שמדובר בגבר חסון או באישה שמשתדלת לשמור על פאסון.

עם הקשר הזה בין בכי לבין חולשה יש לי בעיה רצינית, פשוט כי הוא פשוט לא נכון.

יש קשר בין בכי לבין תכונות אחרות שלמדתי לזהות אצל אחרים מאותו זן. באופן מדעי כמעט אני יכולה לומר שיש ללא ספק חיבור בין בכי לרגישות, לאנשים שלוקחים ללב, ששמים לב, שמזדהים עם הבכי השמח או העצוב של מי שאיננו הם. כל אלה הם בוודאי קשרים נכונים, אבל הם אינם מעידים על חולשת אופי, על חוסר יכולת להביט לחיים בעיניים, להתמודד איתם לא אחת באומץ ובבהירות רבה ועל הדרך בכל זאת, בלי שום קשר – להזיל כמה דמעות של התרגשות, עלבון, או במקרה השמח יותר – דמעות של שמחה. 

כתיבה יוצרת, מאמרים

קריאה מודרכת

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בשעות הצהריים של השבת הזו יצאנו לחפש את אורה הכפולה. לא את אורה עצמה כמובן אלא את הספר המיתולוגי שרבים מבני הגיל שלי וסביבתו הקרובה בוודאי קראו כספר חובה בשלב זה או אחר של ילדותם. מסתבר שגם בכיתות גימל של ימינו ממשיכים לבקש מהילדים להכיר את לי ואת אורה ואת סיפור הפרידה והחיבור המחודש ביניהן, ואנחנו הלכנו לחפש באיחור מסוים את הספר עצמו כדי להספיק לעבור לפחות על חלקו בשבת.

אחרי ביקורי בית מפתיעים בבתיהם של כמה משפחות עיייפות עייפות של שבת בצהריים, בסופו של דבר איתרנו עותק של הספר המבוקש והילד הצעיר שלי שקיבל את משימת הקריאה התיישב לקרוא את אחת מהיצירות החביבות עלי ביותר של אריך קסטנר.

והוא ניסה. באמת ומכל הלב. אבל הספר המתורגם המספר את סיפורן של שתי ילדות בנות תשע, בנות גילו של הקורא הצעיר, בכל זאת נכתב בשפה שאינה מוכרת לילד ומתאר בנוסף גם מציאות חיים אירופאית רחוקה גאוגרפית וכרונולוגית, שכמובן כולה זרה ומשונה עבורו.

כך מצאתי את עצמי מסבירה מונחים מעולם האופרה, וכאלה שקשורים לחיי יום יום אלגנטיים יותר מאלה שאנחנו מנהלים כאן כמו סוגי חליפות. בשלב מסויים גם עברנו לקרוא את הסיפור יחד ממש, ותוך כדי הקריאה המשותפת נזכרתי בעוד משהו שנכון  ומשמעותי מאד לגבי קריאה וגם לגבי כתיבה – העובדה הפשוטה שהיא מרחיבה אותנו. מוציאה אותנו מהמקום שבו אנחנו חיים, מהדרך שבה אנחנו חושבים ורואים את העולם ולוקחת אותנו למחוזות חדשים, בלתי מוגבלים.

אני בעצמי בכתיבה שלי אוהבת בנתיים יותר את המוכר והקרוב ובתוכו אני פוסעת כמובן לכיוונים שונים ולהכרות עם דמויות לא צפויות, אבל בנתיים טוב לי בתוך הישראלי, העכשיו, זה שקורה לנו מסביב והוא מורכב ומרתק כמות שהוא. אבל זה רק בנתיים ואולי עוד ישתנה ובאשר לקריאה בוודאי שנכון מדי פעם לקחת לידיים דווקא ספר שבא ממקום וזמן אחר, ואז מתרחשת החוויה הנחמדה הזו,  ובין אם אתה מבוגר משועמם או ילד שחייב לקרוא את הספר הזה, הוא מצליח לקחת אותך למנהרת זמן ומקום ולהוציא אותך בצידה השני קצת אחר.

אז עכשיו אחרי השבת הזו אני זוכרת שוב טוב מה קרה לאורה ולי. ואני שמחה על ההזדמנות שנתן לי הילד שלי להיזכר ולקרוא את הסיפור ואפילו עוד יותר לקרוא את הפתיח שבו מסביר המתרגם את הצורך בתרגום מחודש כיוון שבגרסה העברית הראשונה של הספר שיצאה בשנות החמישים לא ניתן היה לשלב את המקומות האמיתיים עליהם מספר הסיפור. האתרים הגרמניים לא התקבלו בברכה בישראל ההיא שאחרי השואה, הכל היה קרוב ואיום מדי, והסיפור המתורגם עבר להתרחש בשוויץ הנטרלית. רק ואחר כך, אחרי שחלפו כמה עשורים אנשים היו מוכנים להיכנס לרגע לספר שמספר סיפור גרמני, ספור על חיים גרמניים רחוקים וטובים ואפילו להנות.

מאמרים

הרנו ואני

מחר, בתום שלוש שנים יחד, אנחנו נאלצים להיפרד. אחרי בילוי יום יומי של בין שעתיים להרבה יותר, תלוי בפקקים לירושלים וכמות הפגישות לאורך כל יום, הרומן הזה יגמר מחר ואני וה'רנו' נלך, או בעצם ניסע, לדרכנו הנפרדות. אני יודעת שהתפיסה הרווחת היא שנשים נקשרות פחות לרכב שבו הן נוהגות, ושמעניין אותנו בעיקר הצבע וגודל המראה הקדמית כדי שניתן יהיה להתאפר בנוחות יחסית, אבל אני רוצה להפריך את השמועה הזו ולומר שיש בינינו לבין הרכב שלנו הרבה יותר מסתם מראה קדמית דקה.

אנחנו אוהבות את הרכב שבו אנחנו נוהגות כמו שגברים יודעים, רק שאנחנו אוהבות בו דברים אחרים.

כמו למשל העובדה שאנחנו מחזיקות בו ציוד שיכול לעזור לנו לשרוד תקופה ארוכה בשלג וכולל בגדים, ספרים ונעליים נוחות יותר או פחות.
אנחנו גם אוהבות לדעת שאנחנו יכולות לסמוך על הרכב שלנו, שהוא לא מהסוג שפתאום יחליט על דעת עצמו ליזום דברים כמו להיתקע באמצע כביש מהיר או להפסיק למזג או לחמם את החלל שבו אנחנו נמצאות. ויש עוד דברים כמו הקלות שבו הוא מאפשר לנו לחנות, איכות המוסיקה שהוא מנגן והשיחות שאנחנו מנהלות עם הילדים הישובים במושב האחורי שלו, שהן בדרך כלל השיחות הטובות ביותר שאימהות מצליחות לנהל עם הילדים שלהם בשקט יחסי.

redcar

אז זהו, מחר אנחנו נפרדים, הרנו ואני, זה שאני מכירה כבר שלוש שנים ויודעת פחות או יותר איך הוא עובד, מה עושה כל כפתור (כולל זה של המזגן שאמור להיות דלוק) ומסוגלת להחנות אותו בצורה סבירה גם בחניון העמוס של המשרד שבו אני עובדת. ואני אאלץ להתרגל לארבע גלגלי חדש, עם מיני חידושים שבוודאי אחרי שבועיים לא אבין איך חייתי בלעדיהם עד עכשיו ובכל זאת, מדי פעם, לפחות בתקופה הקרובה אני אזכר ברכב הדיזל הצמוד שנסע איתי בכל יום במשך שלוש שנים, בסוג מסויים של געגוע

כללי

את לא מחליטה עלי

בכניסה הביתה היום עדכנתי את בני הצעיר שאחד החברים שהיה אמור להגיע לבוא אליו לא יוכל להצטרף אלינו – כי הוא נענש.
הילד התבונן בי לרגע במבט מוזר ואני לא הייתי צריכה לשאול איזו מבין המילים שזרקתי לעברו הרגע אינה ברורה לו.  גם כי ידעתי שהוא שולט היטב במילים חבר ולבוא וגם, כי בתור אחד ההורים של האיש הצעיר אני יודעת עד כמה מעט הוא שומע או מכיר מגוף ראשון את המילה – נענש.

1003003_57144644

כן, אני מודעת לעובדה שהאיש הספציפי הזה, הוא בחור נח מאד. אני יודעת שיש מקרים שבהם ענישה היא בהחלט אחד האמצעים שצריך להפעיל ובכל זאת קשה לי עם זה. וזה לא הם, הילדים, זו לגמרי אני שלא מסתדרת טוב עם הפעלת כח ואילוץ של מישהו אחר, גם אם המישהו הזה הוא ילד שאני עושה כמיטב יכולתי לחנך ולהוציא לעולם בגיל מסויים כמבוגר שמבין עניין.

וכאמור זו אני שנוטה הרבה יותר לצד של להסביר, לשכנע, לגרום להם לרצות לעשות את הדבר הנכון והרבה פחות לאמצעים אחרים. אני הרבה יותר גזר ממקל, אני חושבת. אני  מאמינה באמת ובתמימות אולי שכשמישהו, גם אם הוא בגובה מטר וקצת, עושה דברים מתוך רצון, ואפילו קצת בחירה, הוא עושה אותם טוב יותר מאשר תחת כל איום שהוא, משכנע ומוצדק ככל שיהיה.

אז אני יודעת שאני כנראה לא לגמרי צודקת וגם יודעת שלכל מסלול הורות ישנם רווחים ומחירים ואני בוחרת לשלם את המחיר של הורות מענישה פחות ומסבירה יותר – ולקוות שבחרתי את המחיר הנכון.

מאמרים

שינויים בהרגלי הויתור

אולי העניין הזה עם נשים ונשיות עלה לי לראש אבל אני רוצה לדבר על משהו שחוזר ומטריד אותי במפגשים עם נשיםאחרות והאמת שגם עם עצמי – אני רוצה לדבר על ויתורים.

לא צריך להיות גאון או חוקר חברתי גדול בשביל לדעת שנשים מוותרות יותר. הן מוותרות לבני הזוג שלהם, לילדים הקטנים כגדולים, לחברים, לחברים לעבודה, לאנשים אחרים בתור בסופר או בתחנת דלק ובעצם בכל מקום. הן, כלומר אנחנו – מוותרות על עצמנו יותר וביתר קלות.

twowomen

למה? כי ככה לימדו אותנו, וככה אמרו לנו שנכון לאישה לעשות, וככה שמענו מאז ומעולם שאישה מתנהגת. אישה ועוד יותר אימא טובה מוותרת על עצמה בשביל הילדים, בשביל אחרים. היא תוותר על אוכל, שינה, ומשאבים בסיסיים אחרים כמובן, אבל היא תוותר גם על מה שנחשב בטעות למותרות כמו שמחת חיים, מימוש עצמי והצלחה מקצועית – כל זה בשביל מישהו אחר שהצרכים שלה 'באים לו לא טוב בעיניים', מתנגשים עם הצרכים שלו או סתם לא ממש מעניין אותו לראות אותה מאושרת. וככה מסתובבות להן בעולם נשים רבות מתוסכלות במקרה הטוב ומכווצות במקרה הרע, מקבלות בהכנעה את העובדה שנראית להם מוצדקת – שהן אחרונות בתור, שהן צריכות לוותר. שויתור הוא בעצם חלק מההגדרה של להיות אישה.

לפעמים קורה מן הצד השני שלאישה אחת כזו נמאס, והיא פורצת החוצה מתוך שורת המוותרות האינסופית ומחליטה לעמוד על שלה. אז לפעמים מתרחש הדבר המאכזב השני, וכמו קפיץ מתוח שהשתחרר היא פורצת בכל כוחה את מסגרת הויתורים ומתועפפת לה עד לקצהו השני של הרצף – אל התנהלות אגרסיבית, דורסנית, של מי שעכשיו תורה לקחת הכל, בלי לראות בעיניים, בלי לזכור שבכל זאת יש עוד אנשים שגם תורם הגיע. וזה כמובן לא טוב, לא טוב בכלל.

ואם לא זה ולא זה, אז מה כן?

כנראה שמשהו באמצע כמו תמיד הוא הפתרון שאנחנו מחפשות באמת. איזו שהיא יכולת להבין שאני לא צריכה תמיד לוותר ומצד שני שאין גם שום הצדקה להפוך ממוותרת כרונית לחיית טרף. ואני וכולנו מנסות לחפש את הדרך הזו כל הזמן, לפעמים בהצלחה רבה יותר, לפעמים פחות, אבל זו הדרך היחידה. אין בויתור הנשי והאימהי על שמחת החיים שלנו שום דבר חיובי וכמובן שאין בהתנהגות אגרסיבית גם כן שום עניין  מועיל.  ואז לפעמים, מתוך עבודה עצמאית לא קלה, כזה מצליח לנו  ואנחנו מוצאות את דרך האמצע הטובה, לומדת להגיד לא כשצריך ולוותר כשזו הבחירה הנכונה – כולם מרוויחים ואף אחד לא צריך לוותר על שום דבר.

כתיבה יוצרת, מאמרים

חינוך מחדש

במהלך לימודי התואר השני בייעוץ חינוכי לפני אי אלו שנים, החלטתי יום אחד כי למרות ואולי דווקא בגלל החזות הדתית שלי, אני רוצה להיכנס לכיתות י"א בתיכון מאד שבו עבדתי ולהעביר לתלמידים תכנית שלמה שעסקה בחינוך מיני. הרעיון של הסטודנטית הדתייה התקבל בתחילה בחצי חיוך וחצי תימהון, אבל אחרי שבניתי את התוכנית ושכנעתי את מי שקיבל שם את ההחלטות שאני רצינית בעניין, הם אפשרו לי להתחיל ללמד ואחר כך גם להמשיך, והחיבור בין הדתייה לנושא הרגיש התקבל בהדרגה כלא רלוונטי.

מאז עברו שנים ואני הייתי ברובן פחות יועצת חינוכית ויותר אמא ואחר כך עורכת אתרים, אבל כפי שקורה לעיתים, החיים הם שלוקחים אותנו שוב לאותם צמתים. כך יצא שלאחרונה כתבתי ספר שעוסק באותם נושאים מזווית אחרת, אלימה יותר וחביבה הרבה פחות ומאז אני מוצאת את עצמי שוב משוחחת על אותם נושאים, הפעם עם מי שקראו את הספר, עם יועצות חינוכיות, עם אימהות.

בשיחות האלה אני אומרת את מה שניסיתי לומר גם בספר – על מניעה, על התמודדות ועל מה שביניהן.

stop-sign-1441648-m

  • אאני מדברת על זיהוי של נורות אדומות
  • על הדרך בה הסביבה יכולה להבחין במה שהתרחש ואחר כך לעזור למי שחוותה פגיעה או תקיפה
  • על החברה הטובה שנמצאת ליד אותה נערה וגם היא לא יודעת איך לנהוג ובוחרת לעיתים להתעלם
  • על האמא שרוצה למנוע מהבת שלה להיפגע
  • ועל גברים בכל הגילאים שצריכים לדעת ולהבין איפה עובר הגבול בדיוק ולא סנטימטר אחד אחריו.
מאמרים

בין שתי ערים

בשלג דאשתקד, זה של השנה שעברה, למדתי כמה דברים על שלג ונהיגה. למדתי שלא כדאי לעלות לירושלים כשמתחיל לרדת משהו שנראה כמו שלג, נשמע כמו שלג (כלומר לא נשמע) ומפחיד לנהוג בו כמו שלג. למדתי גם שעוד יותר לא כדאי לעלות לירושלים בשלג עם אוטו קטן שעלול להחליק בקלות רבה יותר מרכבים רחבים אחרים, ואחרי כל זה למדתי שתמיד טוב שיש חברים טובים שמחזיקים איזה  4 על 4 אחד למטרות חילוץ.

אוטו בשלג

לאור כל הניסיון הקודם הזה והלקחים שלמדתי בשנה שעברה, היום בבוקר כמובן נסעתי לעבוד בתל אביב.

כשהחלטנו לגור במודיעין, פעם מזמן, אחת הנקודות שהיטתה את הכף לטובת מי שכונתה אז עיר העתיד, הייתה העובדה שהיא ממוקמת בין ירושלים לתל אביב. ככה סתם באמצע מה שהיה אז שום מקום (בלי להעליב את תושבי רעות ומכבים חלילה), הקימו עיר חדשה, קרובה לשתי הערים פחות או יותר באותה המידה, ומתאימה בדיוק במידה בה רצינו להגיע לעבודה באזור המרכז וירושלים בזמן סביר. המיקום הזה מוכיח את עצמו כיתרון לא מבוטל והוא מועיל גם בימים כתיקונם, אבל  בימים לבנים כמו אלה שמתרחשים פעם או פעמיים בכל חורף ישראלי, הוא מועיל אפילו יותר.  וכך מצאתי את עצמי היום בקרית הממשלה התל אביבית מוקפת עובדים שעובדים שם מדי יום ולצידם מסתבר בעיקר תושבי מודיעין.

IMG_2990
צילום: נדב לקס

 

בשלב מסויים של היום, אחרי שנתקלתי בתושבי מודיעין במעלית, בקפטרייה, ובכל מיני פינות קפה אחרות בבניין, הבנתי כי אחת מתופעות הלוואי של המיקום הגאוגרפי של העיר, היא העובדה שפעם בשנה, בימים של שלג ירושלמי, כשהדרך לעבודה בירושלים חסומה ואני מפנה את ההגה לכיוון השני והולכת לעבוד בתל אביב, אני בעצם משתתפת בכינוס שנתי של תושבי מודיעין שעובדים במשרדי ממשלה או במקום עבודה כלשהוא שיש לו שלוחה תל אביבית שערוכה לקלוט פליטים עם מחשבים ניידים שמתגוררים בעיקר בעיר שבין שתי ערים.