הבלתי נשכחים

בלי כל כוונה מוקדמת אני מוצאת את עצמי לאחרונה הולכת ומגבשת רשימה. קצת דומה לזו שמופיעה בספר החדש 'אנשים שצריך לשכוח', אבל אמיתית לגמרי  – רשימת האנשים שאנשים נורא רוצים לשכוח. זה מתחיל בשיחה שבה עולה שמו של הספר ואני אומרת שקוראים לו 'אנשים שצריך לשכוח'. בשלב זה מצטעפות עיניו של בן שיחי או עיניה של האישה שמולי והם בדרך כלל נאנחים, "אה נו ברור, זה קל, אנשים שצריך לשכוח", הם אומרים, 'יש כמה כאלה',… והאמת שכנראה באמת יש. לכולנו. השאלה שאת התשובה אליה אני מתחילה להיות מסוגלת לנסח לאור השיחות הקצרות האלה עם קוראים ושבים,היא השאלה מי הם אותם אנשים שאנחנו רוצים לשכוח, אנשים שאנחנו רוצים להפסיק לחשוב עליהם ועל מה שהם עשו לנו ומה שעשינו להם בחזרה ..

בגדול, בקווים כלליים והכללות גסות, נדמה לי שהם מתחלקים לכמה קטגוריות מרכזיות:

המקום הראשון שמור לבני זוג לשעבר – נוטשים או מאכזבים מאד. אנשים שאהבו ואיכזבו הם הראשונים שאנחנו רוצים לשכוח.

במקום המכובד השני נמצאים ילדים והורים – תלוי בנקודת המבט ותלוי בעוצמת הכאב, אבל נדמה לי שאחרי אהבות גדולות ורעות השניים לאכזב אותנו ולגרום לנו לברוח הם אלה שילדו אותנו או שאנחנו ילדנו אותם. במקרה שמשהו חמור השתבש במערכות היחסים המשמעותיות האלה, אנחנו מבלים לעתים חיים שלמים בניסיון לשכוח. לרוב, אני משערת, ללא הצלחה.

את המקום השלישי לוקחים חברים לא טובים – כל מי שחשבנו שהם חברים , האמנו בהם, הרגשנו שהם רוצים בטובתנו, אבל יום אחד גילינו שטעינו בגדול. שהם בעצם לא ממש, שהם לא התכוונו, שהם לא באמת חברים ולא באמת שלנו. במקרה הטוב חברות לא טובה כזו מתפרקת לה לאיטה ומתמוססת אל אופק החברויות האבודות, במקרה הטוב הרבה פחות אנחנו מגלים את העניין הזה בזמן שאנחנו מתאמצים לשלוף את הסכין שננעץ לנו בגב או בלב, משתדלים לחזור ולהסדיר נשימה, ולהזכיר לעצמנו לקרוא בעיון רב יותר את קורות החיים וההמלצות של מי שאנחנו בוחרים כחברים.

במקום הרביעי והמוכר למרבית בני האדם  נמצאים הבוסים הלא נחמדים – מסתבר שזו אחת הקטגוריות הפופלרית ביותר. פשוט כי כמעט לכל אחד יש או היה אחד כזה, ועדיף היה על יש.

קטגוריה אחרונה, אולי פופלרית פחות אבל מאכזבת באותה המידה היא זו של שותפים לא ישרים – שותפים עסקיים, אבל גם שותפים לדרך, לדירה, לחלום, מישהו שלקחנו איתנו לאיזה שהוא מסע ובשלב מסויים הוא חתך, אותנו, לא היה הוגן, 'עשה לביתו', פגע בנו כלכלית, נפשית ובעצם בכל היבט אחר ולימד אותנו שיעור לחיים על שותפים. אחריו כבר לא היינו אותו בן אדם. למדנו לא לסמוך, להחתים על הכל מראש, לבקש הוכחות וערבויות, איבדנו משהו משמעותי מאד, נדמה לי שקוראים לזה אמון.

אלה פחות או יותר האנשים, אני חושבת.. יכול להיות שיש עוד כמה. אבל מה שאני מוצאת את עצמי חושבת כשמדובר באנשים האלה שאנחנו רוצים לשכוח הוא שאחרי כל זה, נדמה לי שמה שאני מקווה לו במיוחד, כשאני חושבת על התחושות האלה ועל הרצון לשכוח אנשים, הוא  שאנחנו עצמנו לא מופיעים באיזו רשימה כזו אצל מישהו שסוחב אותנו איתו לכל מקום ומשתדל לשכוח אותנו מאד.

BookCover

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s