כתיבה יוצרת, מאמרים

הבלתי נשכחים

בלי כל כוונה מוקדמת אני מוצאת את עצמי לאחרונה הולכת ומגבשת רשימה. קצת דומה לזו שמופיעה בספר החדש 'אנשים שצריך לשכוח', אבל אמיתית לגמרי  – רשימת האנשים שאנשים נורא רוצים לשכוח. זה מתחיל בשיחה שבה עולה שמו של הספר ואני אומרת שקוראים לו 'אנשים שצריך לשכוח'. בשלב זה מצטעפות עיניו של בן שיחי או עיניה של האישה שמולי והם בדרך כלל נאנחים, "אה נו ברור, זה קל, אנשים שצריך לשכוח", הם אומרים, 'יש כמה כאלה',… והאמת שכנראה באמת יש. לכולנו. השאלה שאת התשובה אליה אני מתחילה להיות מסוגלת לנסח לאור השיחות הקצרות האלה עם קוראים ושבים,היא השאלה מי הם אותם אנשים שאנחנו רוצים לשכוח, אנשים שאנחנו רוצים להפסיק לחשוב עליהם ועל מה שהם עשו לנו ומה שעשינו להם בחזרה ..

בגדול, בקווים כלליים והכללות גסות, נדמה לי שהם מתחלקים לכמה קטגוריות מרכזיות:

המקום הראשון שמור לבני זוג לשעבר – נוטשים או מאכזבים מאד. אנשים שאהבו ואיכזבו הם הראשונים שאנחנו רוצים לשכוח.

במקום המכובד השני נמצאים ילדים והורים – תלוי בנקודת המבט ותלוי בעוצמת הכאב, אבל נדמה לי שאחרי אהבות גדולות ורעות השניים לאכזב אותנו ולגרום לנו לברוח הם אלה שילדו אותנו או שאנחנו ילדנו אותם. במקרה שמשהו חמור השתבש במערכות היחסים המשמעותיות האלה, אנחנו מבלים לעתים חיים שלמים בניסיון לשכוח. לרוב, אני משערת, ללא הצלחה.

את המקום השלישי לוקחים חברים לא טובים – כל מי שחשבנו שהם חברים , האמנו בהם, הרגשנו שהם רוצים בטובתנו, אבל יום אחד גילינו שטעינו בגדול. שהם בעצם לא ממש, שהם לא התכוונו, שהם לא באמת חברים ולא באמת שלנו. במקרה הטוב חברות לא טובה כזו מתפרקת לה לאיטה ומתמוססת אל אופק החברויות האבודות, במקרה הטוב הרבה פחות אנחנו מגלים את העניין הזה בזמן שאנחנו מתאמצים לשלוף את הסכין שננעץ לנו בגב או בלב, משתדלים לחזור ולהסדיר נשימה, ולהזכיר לעצמנו לקרוא בעיון רב יותר את קורות החיים וההמלצות של מי שאנחנו בוחרים כחברים.

במקום הרביעי והמוכר למרבית בני האדם  נמצאים הבוסים הלא נחמדים – מסתבר שזו אחת הקטגוריות הפופלרית ביותר. פשוט כי כמעט לכל אחד יש או היה אחד כזה, ועדיף היה על יש.

קטגוריה אחרונה, אולי פופלרית פחות אבל מאכזבת באותה המידה היא זו של שותפים לא ישרים – שותפים עסקיים, אבל גם שותפים לדרך, לדירה, לחלום, מישהו שלקחנו איתנו לאיזה שהוא מסע ובשלב מסויים הוא חתך, אותנו, לא היה הוגן, 'עשה לביתו', פגע בנו כלכלית, נפשית ובעצם בכל היבט אחר ולימד אותנו שיעור לחיים על שותפים. אחריו כבר לא היינו אותו בן אדם. למדנו לא לסמוך, להחתים על הכל מראש, לבקש הוכחות וערבויות, איבדנו משהו משמעותי מאד, נדמה לי שקוראים לזה אמון.

אלה פחות או יותר האנשים, אני חושבת.. יכול להיות שיש עוד כמה. אבל מה שאני מוצאת את עצמי חושבת כשמדובר באנשים האלה שאנחנו רוצים לשכוח הוא שאחרי כל זה, נדמה לי שמה שאני מקווה לו במיוחד, כשאני חושבת על התחושות האלה ועל הרצון לשכוח אנשים, הוא  שאנחנו עצמנו לא מופיעים באיזו רשימה כזו אצל מישהו שסוחב אותנו איתו לכל מקום ומשתדל לשכוח אותנו מאד.

BookCover

מאמרים

ילדה קטנה עם תיק גדול

ילדה עם תיק

אתמול בערב, כשעצרתי באחד הצמתים לא רחוק ממודיעין, אחרי שירד מהרכב מישהו שפעם היה ילד שלי והיום הוא כבר הכל חוץ מילד, עצרה לפני מכונית נוספת וממנה ירד מה שאחר כך הצלחתי להגדיר לעצמי כ"סרטון קצר מהעתיד".
קודם ירדה האמא, כזו, כמוני, חצאית, כפכפים, קצת יותר רצינית ממני כי הייתה לה על הראש מטפחת לא גדולה.
אחריה יצאה מחלקו האחורי של הרכב אישה צעירה, הפעם עם מטפחת רצינית יותר, כזו שיוצרת מעגלים מסביב לראש, ולמרות ההשקעה שברור לי כי היא נדרשת כדי ליצור את המבנה המורכב הזה, המעטפת הזו עדיין נראית כאילו התיישבה שם כולה באקראיות מרושלת.
שלישי, אחרי שתי הנשים, יצא מחלקו האחורי של הרכב החתן הצעיר. גבוה, שרירי, שולף בקלילות מתא מהטען את תיק הגב הגדול, שבוודאי הכיל בעיקר את הבגדים שלה ושניים או שלושה דברים שגם הוא זרק פנימה כשנסעו לחופשת חנוכה אצל אמא שלה.
וככה הם עמדו שם לרגע, שלושתם, האמא הבת וההוא שהילדה התחתנה איתו.
שתי הנשים עוד פטפטו לרגע, אחר כך עטפה האמא את הילדה שלה בחיבוק חזק, שמקיף את כולה, גדול וחזק ורחב יותר מעטיפתה של המטפחת המגולגלת על ראשה. הן התחבקו והאיש של הילדה המתין בצד. עם תיק הגב האדיר מונח עליו בכבדות.
אחרי החיבוק הזה יצאו שני הצעירים לדרכם. האמא נכנסה שוב למכונית ואני ישבתי שם עוד לרגע אחד. מהורהרת. מבינה שכרגע חזיתי משידור קצר מן העתיד. זה שמתחיל להתקרב ברגע שיש לך ילדים בוגרים, שעוקפים אותך בראש או מדברים איתך באותה שפה – השפה של המבוגרים. והוא מביא איתו בתקווה גם את בני זוג שלהם ואת הפרידות האלה כמו זו שראיתי אתמול, מן הילדה שלך שהולכת ממך, עם תיק גב גדול, שעכשיו סוחב בשבילה בעלה.

כתיבה יוצרת

השקת הספר – אנשים שצריך לשכוח

השקה. כן לעשות או לא. איפה? מתי?

עם הספר הראשון לא עשיתי, עוIMG_2531ד לא הרגשתי שנכון. הפעם כבר הלכתי על זה, וביום חמישי האחרון אספתי לערב נשים כמה חברות. כולן מכירות את הכתיבה שלי, הרבה מהן לוקחות חלק בהתלבטויות ובאתגרים השלובים בשילוב הזה של כתיבת ספרים בתוך החיים היום-יומיים ואני אסירת תודה על הנכונות לשמוע ולתת עצה.

הערב, שהסיבה לקיומה הייתה השקת הספר 'אנשים שצריך לשכוח', הוקדש לספרים ושירים העוסקים בנשים ומספרים סיפורי נשים בגרסאות שונות, נוגעים בשאלות של משפחה וקריירה, זוגיות ואהבה ונשים תנכ"יוות שהשפיעו על כולנו.תודה לכל מי שהגיעה ולקחה חלק איתי ברגע המשמעותי הזה וליוסי אחי, הגבר האמיץ היחיד שנכח בחדר ואפילו ניגן. IMG_2531

מאמרים

אני רק חבילה

מסקנות מביקורי בשבוע האחרון בארבע מתוך חמשת סניפי הדואר המוכרים לי במודיעין – כדי לשלוח את הספרים למזמינים:

1. כולם עמוסים באותה מידה בין השעות ארבע לשש אחר הצהריים ואני כבר יודעת לחשב במהירות מרשימה את הפער בין המספר שלי – שהוא באזור ה- 198 למספר של זה שסוף סוף הגיע תורו , בסביבות ה- 163 בכל פעם מחדש.

2. כל הממתינים עצבניים באותה מידה, לפחות בהתחלה, אחרי כמה דקות של השלמה עם המצב נוצרות לעיתים שיחות משעשעות ואפילו תחושה של שותפות גורל זמנית.

3. אחרי עוד כמה דקות ארוכות כאלה מתרחשים אפילו אירועים נחמדים כמו ההסכמה הגורפת של כולנו, בלי המתנה לקולות החיילים, לאפשר לאמא המתחננת לשלוח חבילה לבנה החייל ולעקוף אותנו בתור – לפני שאיש החבילות ייקח את השק העמוס של אותו יום.

אלה המסקנות העיקריות בשלב זה.

בשבוע הקרוב אנסה לגוון ולהגיע לסניף הקרוב מאוחר יותר ולסניף הרחוק מוקדם יותר. אולי זה ישנה משהו, כנראה שלא, אבל לפחות יצא לי לפגוש אנשים חדשים.

package