אהבת חייו השנייה

סיפור חדש, לשבוע וחודש טוב. הלוואי.

הוא היה שם תמיד. היא לא זכרה את עצמה מעולם בלעדיו. דלת מול דלת גדלו. היא צעירה ממנו בשנתיים והוא תמיד שם, תומך, מעודד, אומר לה שהיא יכולה הכל, שהיא נהדרת, שומר עליה מהילדים הגדולים בשכונה, אחר כך מנערים שרק זרקו מילה לא במקום לעברה ואחר כך מכולם.

"אבל אני כבר ילדה גדולה עופר, אתה יכול להפסיק לדאוג," ניסתה מדי פעם לאפשר לו להפסיק לגונן. "בטח יש לך דברים טובים יותר לעשות עם החיים שלך חוץ מללוות הביתה מהצופים את הילדה הקטנה שגרה בדירה מולך", הייתה מקניטה אותו, יודעת שאותה הוא אוהב יותר מהדברים האלה שאולי יכול היה לעשות, לא מבינה עדיין, אז בגיל שש עשרה, עד כמה הוא אוהב.

והוא היה מהנהן, מחבק אותה לרגעים קצרים, אומר לה שזה בסדר ושהוא רק רוצה לוודא שהיא מגיעה הביתה בשלום מהלילות הארוכים בתנועה. "אני רק מלווה אותך וחוזר לחבר'ה, לא רוצה שאמא שלך תבוא אלי אחר כך בטענות," היה משקר, מתרץ.

אחר כך הלך ממנה אל הצבא והיה חוזר מאובק ורזה. מספר לה על מסעות, על החברויות הנדירות שנוצרות שם ועל הגעגועים הביתה. "לריח של בית" היה אומר והיא כבר ידעה שהוא מתכוון גם לריח שלה. אבל עדיין סרבה לאהוב אותו בחזרה. סרבה לתת ללב שלה להרגיש את מה שהוא ידע כבר מזמן.

"אני לא מצליחה לראות אותו ככה, הוא כמו אח גדול בשבילי," הייתה אומרת לשרית כשהיו נתקלות בו במקרה במדרגות הבניין, באותם סופי שבוע נדירים בהם היה מגיע לחופשה. "אני מכירה אותו מגיל אפס, זה לא רומנטי מספיק, זה לא זה". הסבירה.

" אני לא מבינה אותך תמי, בחיי שלא," שרית בכל זאת ניסתה מדי פעם להסביר לה מה נמצא לה מתחת לאף או בדלת ממול, "איך את יכולה לא לאהוב בחזרה את האיש העדין הזה? כמה הוא עוד יצטרך לחכות כדי שיפול לך האסימון," הייתה חוזרת באוזניה חברתה הטובה, יודעת שגם הפעם תקבל את התשובה הרגילה על ילדות משותפת ועל פרפרים חסרים. "חוץ מזה שאני לא בטוחה שגם הוא מרגיש ככה," הייתה תמי מוסיפה תמיד בסוף השיחה, יודעת שכל זה אינו נכון ושהוא אוהב ומחכה וכל זה כתוב לו על המצח בכתב שהיא בוודאי יכולה הייתה לקרוא.

אבל היא גם לא ראתה צורך למהר. כי בינתיים הוא המשיך לחכות, ממתין בסבלנות, מסתפק בשכנות ובחברות הנעימה שהייתה ביניהם. בערבי שישי, היה נכנס אליהם הביתה, יושב לצידה בסלון הבד הדהוי. מספר לה ולאוהד אחיה סיפורי חיילים.

"אוהד ממש מעריץ אותך," אמרה לו כשיצאו לטייל קצת בשכונה באחד הערבים. היא כבר בת שמונה עשרה, מדס"ית כמו שחלמה להיות, והוא בן עשרים. "הוא רוצה להיות בדיוק כמוך, גולני. חי"ר אמיתי. כל החבילה". חייכה אליו, מתבוננת בו לרגע מהצד, מנסה להבין מה הוא מוצא בה כל השנים, 'הוא הרי הרבה יותר יפה ממני', הודתה בפני עצמה לפחות.

"הוא מתוק אח שלך ואני בטוח שהוא יהיה חייל מעולה," נהנה לקבל ממנה מחמאה, גם אם בדרך עקיפה.

אחר כך אוהד הלך לגולני והלך להילחם ולא חזר. ביום שקברו אותו באדמה, עופר היה שוב לידה. מחזיק אותה כדי שלא תיפול גם היא אל תוך הבור. בוכה ביחד איתה. "אני מצטער תמי, כל כך מצטער," אמר לך כשישבו דוממים בחדר של אוהד. "על מה?" ניסתה להבין מבעד לאנחות הכאב שעטפו את כולה. "בגללי הוא הלך לשם, לגולני, אני ישבתי כאן ופטפטתי וסיפרתי סיפורים והוא האמין", ענה לה, נראה כמי שעומד לפרוץ בבכי.

"אוי עופר, תפסיק לדבר שטויות," השתיקה אותו. "הוא היה הולך לשם איתך ובלעדייך. חבל רק שעכשיו הוא הלך ולא יחזור," מלמלה לעצמה שוכחת אותו ואת הכאב שלו, שוב.

כשהחלו ללמוד באוניברסיטת תל אביב יחד הוא הלך למד כלכלה והיא משפטים. שני ילדים טובים מבית טוב, מאותו בית, דירה מול דירה. אבל גם אז לא הייתה מוכנה להיכנע לאהבה שניבטה מעיניו.

"מה יהיה תמוש, מתי תוותרי ותתחתני איתו? עם האיש הזה שאוהב אותך ככה כמו שאף אחד לא יאהב אותך בעולם?" הפעם הייתה זו מירי בתפקיד השותפה שלה במעונות הסטודנטים שהבינה מהר מאד מה מתרחש בין שני השכנים שחולקים היום גם קמפוס משותף.

"אני לא אתחתן איתו מירי. זה לא לעניין. הוא כמו אחי הגדול. היית מתחתנת עם אחיך הגדול?" המשיכה להתעקש, יוצאת בכל פעם עם בחור אחר, פוסלת אותם בכל פעם מסיבה אחרת שתמיד הייתה קשורה אליה וללב שלה שמסרב להתאהב.

"איך שאת רוצה תמי," מירי נכנעה, "אבל שלא תגידי שלא אמרתי לך שאהבה כזו לא קונים במכולת, ואפילו לא באחד הסופרים הענקיים שפותחים עכשיו כל שני וחמישי".

הם סיימנו ללמוד בהצטיינות, שניהם. ההורים שלהם אפילו עמדו זה לצד זה בטקס הסיום החגיגי על מדשאות האוניברסיטה והיו גאים בהם ביחד ולחוד.

"אני נוסע לארה"ב לשנתיים, קצת לעבוד, קצת לטייל," התקשר להודיע לה חודשיים אחר כך, כשכבר מצאה עבודה במשרד עורכי דין קטן בתל אביב ושכרה לעצמה דירת חדר צנועה במרחק הליכה, או רכיבה על אופניים משם, תלוי במזג האוויר ומצב הרוח שלה.

"באמת?" לא ידעה איך להגיב לניתוק הפתאומי ממנו.

"כן, הציעו לי משרה טובה באיזה חברה קטנה ואני הולך על זה," אמר אבל בעצם שאל.

"בהצלחה עופר, אני שמחה בשבילך," אמרה בטון יציב, משתדלת לא להיכנע לצביטה בלב שהלכה והתרחבה לאזור הבטן והנשימה. גם עכשיו מתעקשת לא לומר לו משהו אחר, לא להודות שנבהלה מאד.
"תודה תמי, תבואי להגיד שלום השבת, אני בבית של הורים בסוף השבוע הזה," ביקש לעצמו בכל זאת מעט יותר.

"בטח," אמרה ולא באה. רק התקשרה ותרצה לו ולעצמה שהיא חייבת להישאר לעבוד בסוף השבוע הזה. הוא אמר שזה בסדר ונסע.

בשנתיים שהיה שם היא חיפשה בכל מקום, חיפשה את האיש שיתאים לה, שירצה להיות איתה, שיאהב אותה, שיאמר לה שהיא יכולה הכל, כמו שעופר אמר, כמו שעופר גרם לה להרגיש. אבל לא היה עוד אחד כזה. אף אחד. היו יפים מאד, חכמים נורא, גבוהים ונמוכים, רזים ומלאים, כולם נחמדים מאד והיא ידעה שמצאה חן בעיניהם, אבל הם לא היו עופר. הם לא אהבו אותה ככה.

כשחיכתה לו באולם הממתינים בשדה התעופה עם בלון גדול שעליו כתוב "ברוך הבא", הרגישה מטופשת במיוחד. 'ומה אם לא ירצה לראות אותי דווקא כאן בשדה, ומה אם הוא עדיין כועס שלא הייתי שם כשנסע מכאן, כשביקש ממני לבוא להיפרד?', חששה, יודעת שבשנתיים שהיה רחוק ממנה שמעה ממנו מעט מאד, לעיתים רחוקות, כשהיה מתקשר ואומר שהכל בסדר, שואל לשלומה במהירות.

'אבל עכשיו הוא חוזר והוא תיכף יהיה כאן והוא יסתכל עלי כמו שרק הוא מסתכל ויחבק אותי חזק והכל יהיה בסדר' התאמצה להרגיע את עצמה. הוא הרי אהב אותה כל חייו ולמה שיפסיק עכשיו, דווקא כשיגלה שסוף סוף הבינה מה יש ביניהם, סוף סוף אהבה אותו בחזרה.
"תמי? מה את עושה כאן," שקעה במחשבות ולא הבחינה בו יוצא לקראתה, מגלגל עגלה עמוסת מזוודות.

"עופר!" קפצה עליו, מחבקת חזק, מניחה לבלון הטפשי להעופף אל תקרת האולם ולהצרף לבלונים רבים נוספים שכבר נצמדו את התקרה לפניו.
"תמי, מה שלומך?" הנה שוב הטון המוכר, זה שדואג לה, שאוהב אותה, היא ידעה שהוא יופיע ביחד איתו, שהוא לא יעלם.
"הכל בסדר, אני שמחה כל כך שחזרת", אמרה, מתרחקת מעט כדי לראות אותו טוב יותר, את כולו. מציינת לעצמה שהוא עדיין גבוה ויפה בדיוק כמו שזכרה, מתבוננת לראשונה לצדדים, רואה אותה בפעם הראשונה עומדת לצידו, בהירת שיער, רזה וגבוהה ממנה בחצי ראש, גבוהה כמעט כמוהו.

"תודה תמי, תודה שבאת לכאן לקבל אותי" חייך במבוכה ניכרת, ממשיך באחת לומר את המילים שכבר ידעה שעומדות להגיע, "תכירי תמי, זו ג'ני שלי, ייבוא אישי מקליפורניה, אהבת חיי" אמר וחיבק את ג'ני הגבוהה, עוטף אותה בידיו הרחבות, ידיים שחשבה שיחזרו להיות שוב שלה.

"אהבת חייך השנייה," לחשה לעצמה בשקט כדי שלא ישמע, עוצרת את הדמעות ומסתובבת כדי ללחוץ בנימוס ובלב כואב את ידה של ג'ני, ידה של אהבת חייו השנייה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s