זוכר את נובמבר

1445524_43001335

סיפור חדש, לשבוע נובמבר חדש:

"זוכר את נובמבר", התנגן לו ברקע בזמן שעשתה את הדרך בחזרה מירושלים, אל המרכז המוכר. 'בטח זוכרת' מלמלה לעצמה, זוכרת למרות שנורא רוצה לשכוח. לשכוח את נובמבר של השנה שעברה. זה שבו הודיע לה שהוא עוזב. זה שבו בלתה ימים ולילות מול פרקים חוזרים של כל סדרות הטלוויזיה האמריקאיות שאמורות להצחיק, לשפר את המצב הרוח, אבל במקרה שלה רק גרמו לה לבכות עוד יותר.

מכל דבר הייתה בוכה, אז, בנובמבר הקודם. כשהיו מדברים זוגיות ואהבה הייתה בוכה וכשהיו מדברים על פרידות הייתה בוכה עוד יותר. אבל יותר מהכל הייתה בוכה כשהיו מדברים על תינוקות. על התינוקות שחשבה שיהיו להם יחד. על הילדים שכבר ידעה איך יקראו להם, מה יהיה צבע העיניים שלהם וכל כמה שנים תלד אותם, כדי שלא יהיה לה קשה מדי.

'שלוש שנים נראה לי הזמן הנכון בין הריונות', הייתה אומרת לו בימי שבת אחר הצהריים, בשעות הכי שקטות של השבוע שלהם, כשהיו יושבים על מפרסת הדירה השכורה, משקיפים על תל אביב ועל עתידם המשותף. איך שתרגישי טלוש' היה עונה לה, מסכים מלטף ומוכן לכל מצב רוח.

"אבל למה? אני פשוט לא מבינה למה?" מררה בבכי על כתפה של ליזה כשזו באה לנסות לחלץ אותו מתוך השמיכות וסדרות הטלוויזיה. 'שום דבר לא השתנה בי". ניסתה שוב ושוב להבין את עזיבתו הפתאומית.

"די עזבי את זה טלי מותק, מספיק, היה ונגמר. מת. את צריכה לחשוב על דברים אחרים, על גברים אחרים" ניסתה לגרום לה לחייך.
אבל היא לא הייתה מסוגלת. לא בנובמבר ההוא. את כולו העבירה בצעדים קטנים בין המיטה למקרר. מתעלמת מן הקילוגרמים המתווספים, מטלפונים של חברים, של שותפים מודאגים לעבודה, מכולם. רק לליזה אפשרה לבקר. כדי שלא 'תאבד את זה' לגמרי. אבל לכל האחרים לא הייתה לה סבלנות. כי מה כבר יכלו לומר לה כולם. הרי היו חוזרים על אותן המילים בדיוק, והיא הייתה צריכה להתלבש לכבודם, להעמיד פנים שהיא מתגברת, שהיא מבינה, שהיא יודעת שיהיה בסדר.

"מזל שההורים שלי לא יודעים בנתיים," אמרה לליזה באחד מביקורי התנחומים שלה.

"אני לא בטוחה שזה כזה מזל גדול והעובדה שאת משקרת להם בכל שיחות הטלפון ואומרת שגם השבת לא תספיקי לעלות לירושלים כי יש לחץ בעבודה לא מאד מוצאת חן בעיני," ליזה סירבה להסכים, "אני רק מקווה עדיין שאוטוטו את יוצאת מה'שבעה' הזו שכפית על עצמך ולכן לא התקשרתי אליהם בעצמי עדיין" הודתה.

אבל בסוף היא יצאה מזה. שלושה שבועות אחר כך כבר עמדה שוב על הרגליים. לפחות כלפי חוץ. חזרה למשרד, לחברים, לשיחות הבוקר הטיפשיות, להצעות של כולם להכיר לה 'בחור ממש נחמד', לחיים שהיו לה לפניו. השתדלה מאד.

ליזה הייתה מרוצה. וגם האחרים שידעו מה עבר עליה בחודש האחרון.
וככה נגמר לו נובמבר השחור כמו שקראה לו אחר כך, ואחריו הגיעו דצמבר וינואר והחורף הקשה שבא איתם. באפריל, בערב פסח שתמיד היו חוגגים ביחד עם המשפחה שלו במושב, חשבה לרגע להתקשר לאחל לו חג שמח. למסור דרישת שלום. אבל החליטה שעדיף לוותר. שהפצע עדיין טרי ועלול להיפתח, להיפער שוב בנשמתה.

את חודשי הקיץ העבירה בנסיעות עבודה. שבוע לונדון, שבוע אמסטרדם, אחר כך שוב לונדון. הלקוחות היו מרוצים, יורם, הבוס אפילו יותר והיא הצליחה סוף סוף לנשום באופן סדיר, להתבונן בעולם בעיניים עצובות פחות. לקבל את הפרידה כעובדה מוגמרת ולקוות למשהו טוב יותר שיגיע, אולי.

'אבל דבר אחד בכל זאת ממשיך לשגע אותי', עכשיו כבר דיברה לעצמה בקול רם, בירידות המובילות אל מחוץ לירושלים. 'אני לא מבינה למה. לא מבינה מה גרם לו יום אחד לקום וללכת'. המשיכה לפטפט לעצמה, 'אני זוכרת מה הוא אמר, שהוא מרגיש שאנחנו לא מתאימים. שמשהו בחברות בינינו הוא כבר לא מה שהיה, שאנחנו כבר לא ילדים ובגיל שלושים וחמש זה לא בריא להמשיך קשר שמשהו לא עובד בו נכון, לפחות בשבילו', חיכתה את טון הדיבור המחושב שבו דיבר אליה, אז, בנובמבר.

'אבל אני יודעת שזה לא כל הסיפור. אני רק לא יודעת איזה חלק מהסיפור הוא לא סיפר לי' עכשיו חזרה להרהר בתוך ראשה. בשקט. מתאמצת שוב להבין את מה שלא הצליחה לפצח עד היום, ופתאום, בלי הודעה מוקדמת לעצמה ראתה את אצבעותיה מחייגות אליו. הדיבורית נענתה ללחיצתן על מס' 1 שעדיין הפנה אותה אליו בחיוג מהיר, ובלי שתבין איך מתרחש הרגע הזו שמעה את ה'הלו' המופתע שלו מצדו השני של הקו.

"טלי?" המשיך לשאול. מקווה כנראה שמישהו אחר אימץ את מספר הטלפון של החברה שלו לשעבר.

"הי רוני, כן זאת אני. שבת שלום, מה שלומך?", אמרה בטון רגוע ומפתיע מאד.

"אני בסדר. איך את?" ענה במהירות, עדיין מנסה להבין את פשר השיחה.

"גם אני, אל תדאג, אני רק שאלה", ניסתה להצחיק אותה, מחקה את הטון החמקני בו נשאלת השאלה הזו בדרך כלל בתורים ארוכים בחדרי המתנה ישראליים.

"יאללה, תשאלי," אמר ונשמע מודאג.

"רציתי לשאול למה באמת נפרדת ממני בנובמבר שעבר, הנובמבר הזה שהתחיל עכשיו הזכיר לי פתאום שאף פעם לא באמת הבנתי למה?".
שקט. דקה שלמה של שקט. היא שתקה ממתינה לתשובה והוא, הוא הבין שהפעם יאלץ לענות.

"כי אצלך תמיד נובמבר." אמר ונאנח.

"אצלי מה?"

"אצלך תמיד נובמבר טלוש. אצלך תמיד עננים, ועצוב, וחושך. בעצם אולי לא תמיד, אבל גם כשלא, אז את בדרך לשם, לנובמבר הזה שלך. למקום שבו את מרגישה הכי בנח. ואני לא כזה טלי. אהבתי אותך. אני כנראה עדיין אוהב, אבל אני לא איש עננים ונובמבר. ולא יכולתי יותר לחיות בארץ החורף הנצחית. רציתי שמש".

הוא דיבר והיא הקשיבה, ממשיכה לגלוש לאיטה אל עבר תל אביב ואל הדירה המשותפת שלהם, שהייתה עכשיו רק שלה. אחר כך אמרה לו תודה שסוף סוף אמר לה את האמת שהיא מבינה מה הוא אומר ומקווה שימצא בפעם הבאה מישהי מסוג אחר, ונפרדה ממנו, משתדלת לפחות בשיחה הזו לא לבכות. אחרי שנותק קו הטלפון לוקח איתו את קולו של רוני ואת הדברים שאמר, חזרה לדבר אל עצמה, בשקט.

' נדמה לי שהגיע הזמן לקצת מזג אויר אחר', מלמלה, 'אני חייבת לנסות, מקסימום תמיד אם לא ילך – תמיד יהיה לה נובמבר'.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s