שזכיתי לאהוב

heart

בשעות הערב המוקדמות של היום השלישי לשבעה ישבה מולה אישה אחת חרדית. חריגה בנוף האנושי שהקיף אותה. כזו כמו שראתה בדרך כלל בסרטים תיעודיים על המגזר ההוא ועל אורחות החיים שכפו על עצמם בעולם שעמד מלכת. היא ישבה  מולה במשך שעה ארוכה ונעמי לא יכולה הייתה שלא לתהות מה הקשר בין האישה הזו לבין עמוס שלה. רק כשקמה והחלה צועדת לעברה הבינה פתאום מי היא ומה היא עושה כאן.

"את רחל נכון?" שמעה את עצמה שואלת, עוד לפני שמוחה הבין את מה שליבה הרגיש.

"נכון, נעמי. נכון." ענתה לה  האישה המבוגרת, עטוית הפאה השחורה והבגדים האפורים, כשכבר עמדה מעליה אוחזת בידה.

"רק עכשיו הבנתי" התנצלה, ממשיכה לאחוז בידה של האישה שהכירה את עמוס טוב כמוה. אולי אפילו יותר.

"זה בסדר נעמי. זה בסדר. אני יכולה רק לנסות ולדמיין מה עובר עליך. אין לך על מה להתנצל. אני לא בטוחה שעמוס בעצמו היה מזהה אותי אחריכל השנים", הוסיפה האישה החרדית שעכשיו כבר נראתה לה אחרת, דומה לה הרבה יותר.

עמוס. עמוס שלה. כמה טבעי היה לו היה יוצא עכשיו מאיזה דלת צדדית, ניגש אליה ואל רחל האוחזות ידיים ואומר לשני הנשים החביבות עליו, עד כמה הוא שמח שסוף סוף נפגשו. 'ממש בסוף' היה בטח מוסיף בחיוך שובב. רוכן לעברה ומנשק קלות ללחייה. אבל עמוס איננו ורק היא כאן. מביטה ברחל. נזכרת במילים של עמוס על מי שהצילה את חייו, מתנחמת במפגש הזה, הפתאומי. "כמה שהוא אהב אותך רחל, אין לך מושג," אמרה לאישה הכפופה שעמדה מעליה.

"דווקא יש לי מושג," הפתיעה אותה בתשובתה. "כשגר אצלי, בכל בוקר היה הילד שחור השיער הזה, קם, שוטף פנים, מתלבש, ואחר כך ניגש אלי בזמן שעמדתי במטבח והכנתי את הכריכים לכל הילדים. ובכל יום, בלי יוצא מן הכלל, היה אומר לי 'תודה רחל שלקחת אותי לכאן. כיף לי פה'."

דמעה קטנה עמדה בעיניה הכחולות של האישה הזקנה, ונעמי אותתה לה בתנועת יד שתשב מעט לידה באחד הכיסאות שהתפנו. "תודה," אמרה והתיישבה ממשיכה לדבר, נותנת לנעמי מעט הפוגה מהמילים שיצאו מפיה אל מול המנחמים הרבים.

"והוא המשיך לעשות את זה בכל יום במשך ארבע שנים, עד שהתגייס. עד שעזב אותי, שבורת לב, מתגעגעת לנשמה הרגישה עם העיניים החומות שהביטה תמיד בעולם וגם בי בדרך שנתנה לי כח".

ועכשיו הוא עזב גם אותי. נזכרה נעמי פתאום. האיש עם העיניים החומות. יום אחד, בלי לתת לה זמן להתכונן. בלי לעבור בדרך איזו מחלה ארוכה שבה הולך הגוף וקמל והאנשים הבריאים החיים מסביב מסתגלים להעלמות המתקרבת. קצת מייחלים לה לעיתים. לא עמוס שלה. הוא קם בוקר אחד, צחצח שיניים, לבש את החולצה התכולה החביבה עליו ואת מכנסי הג'ינס המשופשפים ואמר לה בזמן שהתלבשה לצדו, שהוא לא מרגיש כל כך טוב. וזהו. בזמן שהייתה בחדר האמבטיה, מתאפרת לקראת עוד יום של הנהלת חשבונות ולקוחות כעוסים, שמעה אותו נופל בחדר הסמוך ורצה אליו.

אנשי מגן דוד אדום אמרו לה שגם לו הייתה שמה לב ונשארת לצדו לא הייתה יכולה לעשות דבר.
"הדברים האלה קורים ברגע," הסביר לה הפרמדיק הצעיר שלמרות גילו כנראה ראה כבר כמה 'עמוסים'  מתמוטטים בוקר אחד ולוקחים איתם את שמחת החיים של משפחה שלמה. אבל היא בכל זאת חשבה שהייתה צריכה לשאול אותו אם הוא צריך משהו. אם היא יכולה לעזור. למה לא הציעה לו כוס תה עם לימון? זה בוודאי היה עוזר,  גיחכה בינה לבין עצמה נוכח המחשבות המופרכות שחלפו במוחה.  ועכשיו ישבה מול רחל. מבקשת לתת נחמה וגם לקבל מעט בחזרה. היא ידעה שרחל אהבה את עמוס כאילו יצא מרחמה. כאילו גדלה אותו מיום שהגיח אל העולם ולא מגיל ארבע עשרה כשפרסה עליו את כנפיה הרחומות והכניסה אותו לביתה.

"הוא באמת ידע לתת כח," נזכרה במשפט האחרון שאמרה לה רחל לפני ששתקו זו לצד זו במשך כמה דקות.

"והוא ימשיך לתת לך. את תראי. איכשהוא המתים יודעים. גם מהמקום שבו הם נמצאים הם יודעים לתת," רחל הקמוטה הביטה בה שוב, משתדלת לחייך, להפיח בה תקווה, "ועמוס שהיה כזה גם בחיים בוודאי ימשיך לעשות את זה גם משם,"  אמרה והצביעה לכיוון התקרה המתקלפת שמעליהן, גורמת לנעמי להביט למעלה ולציין לעצמה שהגיע הזמן לסייד ולטפל בטיח המתקלף. כשקמה האם המאמצת  לצאת, הביטה בה נעמי וידעה שהיא צודקת. הנה כבר שלח אליה את רחל. כבר הזכיר לה כמה אהבה הייתה בו תמיד.

ובכל זאת. מה היא אמורה לעשות עכשיו עם החיים החדשים האלה. הם היו רק בני חמישים ושלוש, נשואים זה לזו שבע שנים. שבע השנים הטובות, ופתאום כלום. ריק. לבד. ביום שבו זה קרה וביומיים שבאו אחר כך, במרבית הזמן הייתה בטוחה שכל זה קורה למישהי אחרת. הרי על פי תפיסת העולם הרציונלית של נעמי מנהלת החשבונות המסודרת, לכל דבר יש זמן ומקום וצריך רק לחשב ולהגיע למסקנה הסבירה. הנה ככה בדיוק מצאה את עמוס בגיל ארבעים וחמש בהשתלמות של מנהלי ורואי חשבון, המקום הכי פחות רומנטי בעולם. שם מצאה את אהבת חייה כשהתיישבה לידו ביום הראשון של קורס הריענון שארגנה עבורם המועצה. התיישבה ולא קמה. שמונה שנים.

שנה אחת עוד חיכו כדי לראות שהפעם זה נכון. הפעם הם מצאו את הדבר האמיתי, וגם כדי שכולם יתרגלו, הילדים שלו הילדות שלה. אבל הם ידעו מיד. ולפי החישוב שלה, על פי כל הטבלאות והאקסלים שעשתה בראשה, הפעם היא הייתה אמורה לחיות  באושר ובעושר עם האיש הזה, עד עצם היום הזה. רק שהסתבר שהיום הזה היה קרוב יותר ממה שצפתה.

"שלא תדעי עוד צער נעמי'לה" שמעה מבעד למחשבות עוד ועוד מנחמים. חברים שלה, חברים של עמוס, קרובי משפחה קרובים ורחוקים. היא הנהנה לתודה ומדי פעם שוחחה עם האמיצים שהעזו לשבת ליד האלמנה שעולמה חרב עליה.

"יעל אמרה שהיא בדרך. היא באה קצת לשבת עם הבנים," גילה אחותה לחשה באוזנה והיא כלל לא שמה לב שהתקרבה לעברה.

"טוב" ענתה. מבינה שגם עם זה תצטרך להתמודד עכשיו.

בכל זאת היא הייתה אשתו במשך תשע עשרה שנים. כמעט עשרים, היה צוחק תמיד על עצמו ועל כך שלא החזיק מעמד עד למעמד העגול והמכובד של שני עשורי נישואים. לא יכול היה יותר להישאר. ועכשיו ישבנו ערן ויואב. שני הגברים החסונים שהיו דומים לו כל כך, באחד החדרים שסידרה עבורם. שם גם ישנו בימים האחרונים. רצו להיות ביחד ורצו להיות אצלה, בבית שבו חי אבא שלהם בשנים האחרונות. אבל הם היו הבנים של יעל. ולמרות הקשר העמוק שנוצר בינה לבינם זכרה את העובדה הזו וידעה שהיא תופיע כאן בשלב זה או אחר של האירוע. היא לא תוותר ותרצה לקחת חלק במופע האחרון של חייו של עמוס.

"אל תיקחי קשה. היא תתנהג יפה, אני בטוחה," גילה לחשה עוד באוזנה. מקווה שהרגיעה היחסית שאליה הגיעה אחותה ביום השלישי לא תופר בשל נוכחותה של האישה הקודמת.

"זה בסדר גילה. אני בסדר," הבטיחה. מקווה שתעמוד בהבטחה.

"נעמי יקרה שלי," כאילו שמעה אותה אומרת שהיא תעמוד במפגש איתה, הופיע מולה יעל על כל הופעתה הצבעונית, הרועשת, התופסת מקום. לבושה בשמלה שחורה, כיאה למעמד. נעמי לא צפתה ממנה לפחות. אבל יחד עם השמלה המתונה, היו פזורים על זרוע ידה הימנית שלושה צמידים גדולים בצבעי כתום ירוק וסגול, ועוד לפני שהתיישבה לצידה, הספיקה נעמי להבחין בנעלים העקב הסגולות שתאמו במדויק את צבעו של אחד הצמידים.

"יעל," ענתה לה, משתדלת שלא להיסחף לתחושת הסלידה הקלה שתמיד לוותה אותה במפגשים עם האישה הרועשת הזו.

"כמה עצוב לנו נעמי? נכון? כמה אהבנו אותו." היא התעקשה להמשיך ונעמי תהתה באיזו נקודה תעמיד אותה בחזרה במקומה. במקום של האישה לשעבר. זו שאותה הוא עזב. זו שהוא לא רצה לחיות במחיצתה. בינתיים הנהנה. מקווה שהקהל שהקיף אותן יבין שההצגה לא הולכת להתקיים ושהיא לא מתכוונת לשתף פעולה עם המחזה של יעל. 'זה לא הבית של יעל' השתעשעה עם עצמה במשחק המילים 'זה הבית שלי ואני אחליט מה ואיך להתנהל בתוכו'.

"פתאום. ככה. בלי שום הכנה. מה נעשה עכשיו נעמי?" יעל המשיכה בשלה, מוחה דמעה מעיניה הירוקות, מתבוננת סביב על הקהל השבוי שהקיף אותן. "מה יהיה עם הבנים? מי יהיה שם כשהם יתחתנו. מי יהיה הסבא של הנכדים שיהיו לנו?" יעל המשיכה באותו כיוון, שולפת את הקלפים הכבדים. חתונות. נכדים. הנכדים העתידיים שלהם. של עמוס ושלה.

"נעשה מה שצריך לעשות אמא", ערן שכנראה שמע את ההמולה והכיר היטב את האישה שגידלה אותו יצא מהחדר בו ישב עם אחיו ועם חבורת החברים שהקיפה אותם בימים האחרונים, ונחלץ לעזרתה.

'הוא בחור טוב' הייתה אומרת לעמוס פעם בכמה זמן. 'כמוך' הוסיפה בחיוך אוהב ועמוס היה מביט בה בחזרה ומהנהן.

"מה נשמע אמא?" עכשיו הייתה בטוחה שצדקה. הוא בחור טוב וגם יואב לא נופל ממנו ושניהם דומים לאבא שלהם ללא ספק, הרהרה.

"ערני מתוק. מה שלומך?" יעל לא התכוונה לוותר על כל המופע. היא קמה לקראתו עוטפת אותו בחיבוק אימהי, לא אופייני.

"אני בסדר אמא," הבחור הגבוה בן העשרים וחמש הדף אותה בעדינות מעליו, "בואי שבי איתי ועם יואב בחדר. אני רוצה שתכירי כמה חברים שלנו," אמר ולקח אותה ואת שלושת הצמידים המרשרשים אל החדר המרוחק. רחוק מנעמי, רחוק מהסלון ההומה אדם, אל מחוץ לתשומת הלב שכה אהבה.

"תודה ערן", לחשה לו נעמי בשקט שאחרי עוד יום מנחמים סוער, כשישבו יחד בסלון הבית לכמה דקות של מנוחה. "תודה שעזרת לי עם אמא שלך", הוסיפה כדי שיהיה מובן על מה היא מודה.

"אין בעד מה נעמי". ענה לה הילד היפה של אהבת חייה. "זה מגיע לך. והאמת שיואב ואני כבר כמה ימים רוצים לומר לך משהו", המשיך הבחור הצעיר בנימה בטוחה שבכל זאת התגנב אליה רעד קל. " אנחנו רוצים לומר לך תודה על השנים היפות שנתת לאבא שלנו", אמר והתבונן בה בעיניו של אביו,  ונעמי לא יכולה הייתה לעצור את הדמעות.

"אנחנו יודעים שהיה לו טוב איתך ואנחנו שמחים, אם אפשר להשתמש במילה הזו, שיצא לו להכיר אותך ולחיות איתך וגם עד כמה שזה נשמע רע – למות איתך, בידיים שלך". הוסיף הילד של עמוס, מתבונן בה. וככה ברגע אחד הבינה את מה שכנראה הייתה צריכה להבין כבר מזמן, הבינה שהייתה לה הזכות לפגוש את עמוס ולאהוב אותו, הייתה לה הזכות לאהוב באמת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s