מאמרים

סיפורי בני-עקיבא

adio tape

חיפה. מוצאי שבת ארגון. שלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת. מרבית ההצגה של הילדים בני העשר וחצי שהדרכתי בהתלהבות הייתה מבוססת על קלטת אודיו ישנה אחת ותנועות שפתיים מתאימות.

אחרי חודש של עבודה והתרגשות ניכרת מצד כל המעורבים, הכנסתי את הקלטת המוכנה לטייפ השחור והישן ולחצתי על play. השיר "אמא אדמה" של אריק איינשטיין דווקא התחיל להשמיע כמה צלילים ברורים והילדים על הבמה מילאו את חלקם בעניין אבל אז זה קרה. חרחור לא ברור, צלילים של סליל מסתבך והקול נדם. ההצגה עמוסת החזרות נקטעה כבר בתחילתה. ניסיונות השיקום של הקלטת המסובכת הביאו לקריעתו הסופית של פס קול המחזה.

הילדים בכו קצת. אני הרבה, ומנחי הערב, שידעו שבכל זאת ההצגה חייבת להימשך, כבר הציגו את שכבת הגיל הבאה, שבמזל לא ביססה את כל המופע שלה על קלטת אחת וטייפ פגום.

היום זה אחרת.

לרשותם של דור תנועת הנוער הנוכחי עומדים אמצעים טכנולוגיים שלא מביישים אנשי צילום, הפקה ועריכה מקצועיים. הם מצלמים סרטונים ותמונות, משתפים ומפיצים לעולם בקלות לא הגיונית, ומסתובבים על הבמה כאילו נולדו עם מדונה בפה.

זה נכון. הם אחרים ובכל זאת, בכל פעם שאני הולכת לראות אותם בסיומה של השבת הזו שסוגרת חודש של פעילות יום יום בתנועה, אני מבינה, שלמרות שיש להם מצלמות דור שלישי, וואסטאפ ופייסבוק כדי להתעדכן והם נראים הרבה יותר מתוחכמים מאתנו בזמנו, למרות כל זה הם עדיין ילדים ונערים טובים, שמדברים על ערכים, על עזרה לאחר, קבלת השונה, האהבה למדינת ישראל וכל אותם דברים שספגנו וינקנו בתנועת הנוער, וממשיכים ללוות אותנו גם היום לכל מקום שאליו מובילים אותנו החיים.

סיפורים קצרים

אהבת חייו השנייה

סיפור חדש, לשבוע וחודש טוב. הלוואי.

הוא היה שם תמיד. היא לא זכרה את עצמה מעולם בלעדיו. דלת מול דלת גדלו. היא צעירה ממנו בשנתיים והוא תמיד שם, תומך, מעודד, אומר לה שהיא יכולה הכל, שהיא נהדרת, שומר עליה מהילדים הגדולים בשכונה, אחר כך מנערים שרק זרקו מילה לא במקום לעברה ואחר כך מכולם.

"אבל אני כבר ילדה גדולה עופר, אתה יכול להפסיק לדאוג," ניסתה מדי פעם לאפשר לו להפסיק לגונן. "בטח יש לך דברים טובים יותר לעשות עם החיים שלך חוץ מללוות הביתה מהצופים את הילדה הקטנה שגרה בדירה מולך", הייתה מקניטה אותו, יודעת שאותה הוא אוהב יותר מהדברים האלה שאולי יכול היה לעשות, לא מבינה עדיין, אז בגיל שש עשרה, עד כמה הוא אוהב.

והוא היה מהנהן, מחבק אותה לרגעים קצרים, אומר לה שזה בסדר ושהוא רק רוצה לוודא שהיא מגיעה הביתה בשלום מהלילות הארוכים בתנועה. "אני רק מלווה אותך וחוזר לחבר'ה, לא רוצה שאמא שלך תבוא אלי אחר כך בטענות," היה משקר, מתרץ.

אחר כך הלך ממנה אל הצבא והיה חוזר מאובק ורזה. מספר לה על מסעות, על החברויות הנדירות שנוצרות שם ועל הגעגועים הביתה. "לריח של בית" היה אומר והיא כבר ידעה שהוא מתכוון גם לריח שלה. אבל עדיין סרבה לאהוב אותו בחזרה. סרבה לתת ללב שלה להרגיש את מה שהוא ידע כבר מזמן.

"אני לא מצליחה לראות אותו ככה, הוא כמו אח גדול בשבילי," הייתה אומרת לשרית כשהיו נתקלות בו במקרה במדרגות הבניין, באותם סופי שבוע נדירים בהם היה מגיע לחופשה. "אני מכירה אותו מגיל אפס, זה לא רומנטי מספיק, זה לא זה". הסבירה.

" אני לא מבינה אותך תמי, בחיי שלא," שרית בכל זאת ניסתה מדי פעם להסביר לה מה נמצא לה מתחת לאף או בדלת ממול, "איך את יכולה לא לאהוב בחזרה את האיש העדין הזה? כמה הוא עוד יצטרך לחכות כדי שיפול לך האסימון," הייתה חוזרת באוזניה חברתה הטובה, יודעת שגם הפעם תקבל את התשובה הרגילה על ילדות משותפת ועל פרפרים חסרים. "חוץ מזה שאני לא בטוחה שגם הוא מרגיש ככה," הייתה תמי מוסיפה תמיד בסוף השיחה, יודעת שכל זה אינו נכון ושהוא אוהב ומחכה וכל זה כתוב לו על המצח בכתב שהיא בוודאי יכולה הייתה לקרוא.

אבל היא גם לא ראתה צורך למהר. כי בינתיים הוא המשיך לחכות, ממתין בסבלנות, מסתפק בשכנות ובחברות הנעימה שהייתה ביניהם. בערבי שישי, היה נכנס אליהם הביתה, יושב לצידה בסלון הבד הדהוי. מספר לה ולאוהד אחיה סיפורי חיילים.

"אוהד ממש מעריץ אותך," אמרה לו כשיצאו לטייל קצת בשכונה באחד הערבים. היא כבר בת שמונה עשרה, מדס"ית כמו שחלמה להיות, והוא בן עשרים. "הוא רוצה להיות בדיוק כמוך, גולני. חי"ר אמיתי. כל החבילה". חייכה אליו, מתבוננת בו לרגע מהצד, מנסה להבין מה הוא מוצא בה כל השנים, 'הוא הרי הרבה יותר יפה ממני', הודתה בפני עצמה לפחות.

"הוא מתוק אח שלך ואני בטוח שהוא יהיה חייל מעולה," נהנה לקבל ממנה מחמאה, גם אם בדרך עקיפה.

אחר כך אוהד הלך לגולני והלך להילחם ולא חזר. ביום שקברו אותו באדמה, עופר היה שוב לידה. מחזיק אותה כדי שלא תיפול גם היא אל תוך הבור. בוכה ביחד איתה. "אני מצטער תמי, כל כך מצטער," אמר לך כשישבו דוממים בחדר של אוהד. "על מה?" ניסתה להבין מבעד לאנחות הכאב שעטפו את כולה. "בגללי הוא הלך לשם, לגולני, אני ישבתי כאן ופטפטתי וסיפרתי סיפורים והוא האמין", ענה לה, נראה כמי שעומד לפרוץ בבכי.

"אוי עופר, תפסיק לדבר שטויות," השתיקה אותו. "הוא היה הולך לשם איתך ובלעדייך. חבל רק שעכשיו הוא הלך ולא יחזור," מלמלה לעצמה שוכחת אותו ואת הכאב שלו, שוב.

כשהחלו ללמוד באוניברסיטת תל אביב יחד הוא הלך למד כלכלה והיא משפטים. שני ילדים טובים מבית טוב, מאותו בית, דירה מול דירה. אבל גם אז לא הייתה מוכנה להיכנע לאהבה שניבטה מעיניו.

"מה יהיה תמוש, מתי תוותרי ותתחתני איתו? עם האיש הזה שאוהב אותך ככה כמו שאף אחד לא יאהב אותך בעולם?" הפעם הייתה זו מירי בתפקיד השותפה שלה במעונות הסטודנטים שהבינה מהר מאד מה מתרחש בין שני השכנים שחולקים היום גם קמפוס משותף.

"אני לא אתחתן איתו מירי. זה לא לעניין. הוא כמו אחי הגדול. היית מתחתנת עם אחיך הגדול?" המשיכה להתעקש, יוצאת בכל פעם עם בחור אחר, פוסלת אותם בכל פעם מסיבה אחרת שתמיד הייתה קשורה אליה וללב שלה שמסרב להתאהב.

"איך שאת רוצה תמי," מירי נכנעה, "אבל שלא תגידי שלא אמרתי לך שאהבה כזו לא קונים במכולת, ואפילו לא באחד הסופרים הענקיים שפותחים עכשיו כל שני וחמישי".

הם סיימנו ללמוד בהצטיינות, שניהם. ההורים שלהם אפילו עמדו זה לצד זה בטקס הסיום החגיגי על מדשאות האוניברסיטה והיו גאים בהם ביחד ולחוד.

"אני נוסע לארה"ב לשנתיים, קצת לעבוד, קצת לטייל," התקשר להודיע לה חודשיים אחר כך, כשכבר מצאה עבודה במשרד עורכי דין קטן בתל אביב ושכרה לעצמה דירת חדר צנועה במרחק הליכה, או רכיבה על אופניים משם, תלוי במזג האוויר ומצב הרוח שלה.

"באמת?" לא ידעה איך להגיב לניתוק הפתאומי ממנו.

"כן, הציעו לי משרה טובה באיזה חברה קטנה ואני הולך על זה," אמר אבל בעצם שאל.

"בהצלחה עופר, אני שמחה בשבילך," אמרה בטון יציב, משתדלת לא להיכנע לצביטה בלב שהלכה והתרחבה לאזור הבטן והנשימה. גם עכשיו מתעקשת לא לומר לו משהו אחר, לא להודות שנבהלה מאד.
"תודה תמי, תבואי להגיד שלום השבת, אני בבית של הורים בסוף השבוע הזה," ביקש לעצמו בכל זאת מעט יותר.

"בטח," אמרה ולא באה. רק התקשרה ותרצה לו ולעצמה שהיא חייבת להישאר לעבוד בסוף השבוע הזה. הוא אמר שזה בסדר ונסע.

בשנתיים שהיה שם היא חיפשה בכל מקום, חיפשה את האיש שיתאים לה, שירצה להיות איתה, שיאהב אותה, שיאמר לה שהיא יכולה הכל, כמו שעופר אמר, כמו שעופר גרם לה להרגיש. אבל לא היה עוד אחד כזה. אף אחד. היו יפים מאד, חכמים נורא, גבוהים ונמוכים, רזים ומלאים, כולם נחמדים מאד והיא ידעה שמצאה חן בעיניהם, אבל הם לא היו עופר. הם לא אהבו אותה ככה.

כשחיכתה לו באולם הממתינים בשדה התעופה עם בלון גדול שעליו כתוב "ברוך הבא", הרגישה מטופשת במיוחד. 'ומה אם לא ירצה לראות אותי דווקא כאן בשדה, ומה אם הוא עדיין כועס שלא הייתי שם כשנסע מכאן, כשביקש ממני לבוא להיפרד?', חששה, יודעת שבשנתיים שהיה רחוק ממנה שמעה ממנו מעט מאד, לעיתים רחוקות, כשהיה מתקשר ואומר שהכל בסדר, שואל לשלומה במהירות.

'אבל עכשיו הוא חוזר והוא תיכף יהיה כאן והוא יסתכל עלי כמו שרק הוא מסתכל ויחבק אותי חזק והכל יהיה בסדר' התאמצה להרגיע את עצמה. הוא הרי אהב אותה כל חייו ולמה שיפסיק עכשיו, דווקא כשיגלה שסוף סוף הבינה מה יש ביניהם, סוף סוף אהבה אותו בחזרה.
"תמי? מה את עושה כאן," שקעה במחשבות ולא הבחינה בו יוצא לקראתה, מגלגל עגלה עמוסת מזוודות.

"עופר!" קפצה עליו, מחבקת חזק, מניחה לבלון הטפשי להעופף אל תקרת האולם ולהצרף לבלונים רבים נוספים שכבר נצמדו את התקרה לפניו.
"תמי, מה שלומך?" הנה שוב הטון המוכר, זה שדואג לה, שאוהב אותה, היא ידעה שהוא יופיע ביחד איתו, שהוא לא יעלם.
"הכל בסדר, אני שמחה כל כך שחזרת", אמרה, מתרחקת מעט כדי לראות אותו טוב יותר, את כולו. מציינת לעצמה שהוא עדיין גבוה ויפה בדיוק כמו שזכרה, מתבוננת לראשונה לצדדים, רואה אותה בפעם הראשונה עומדת לצידו, בהירת שיער, רזה וגבוהה ממנה בחצי ראש, גבוהה כמעט כמוהו.

"תודה תמי, תודה שבאת לכאן לקבל אותי" חייך במבוכה ניכרת, ממשיך באחת לומר את המילים שכבר ידעה שעומדות להגיע, "תכירי תמי, זו ג'ני שלי, ייבוא אישי מקליפורניה, אהבת חיי" אמר וחיבק את ג'ני הגבוהה, עוטף אותה בידיו הרחבות, ידיים שחשבה שיחזרו להיות שוב שלה.

"אהבת חייך השנייה," לחשה לעצמה בשקט כדי שלא ישמע, עוצרת את הדמעות ומסתובבת כדי ללחוץ בנימוס ובלב כואב את ידה של ג'ני, ידה של אהבת חייו השנייה.

כתיבה יוצרת, סיפורים קצרים

זכיתי לאהוב

עוד סיפור אחד של אהבה – לקראת השבוע החדש:

heart

בשעות הערב המוקדמות של היום השלישי לשבעה ישבה מולה אישה אחת חרדית. חריגה בנוף האנושי שהקיף אותה. כזו כמו שראתה בדרך כלל בסרטים על המגזר ההוא ועל אורחות החיים שכפו על עצמם בעולם שעמד מלכת. היא ישבה מולה במשך שעה ארוכה ונעמי תהתה מה הקשר בינה לבין עמוס שלה. רק כשקמה והחלה צועדת לעברה הבינה ברגע אחד מי היא ומה היא עושה כאן.

"את רחל נכון?" שמעה את עצמה שואלת, עוד לפני שמוחה הבין את מה שליבה הרגיש.

"נכון, נעמי. נכון." ענתה לה האישה המבוגרת, עטוית הפאה השחורה והבגדים האפורים, כשכבר עמדה מעליה אוחזת בידה.

"רק עכשיו הבנתי" התנצלה, ממשיכה לאחוז בידה של האישה שהכירה את עמוס טוב כמוה. אולי אפילו יותר.

"זה בסדר נעמי. זה בסדר. אני יכולה רק לנסות ולדמיין מה עובר עליך. אין לך על מה להתנצל. אני לא בטוחה שעמוס בעצמו היה מזהה אותי אחרי כל השנים", הוסיפה האישה החרדית שעכשיו כבר נראתה לה אחרת, דומה לה הרבה יותר.

עמוס. עמוס שלה. כמה טבעי היה לו היה יוצא עכשיו מאיזה דלת צדדית, ניגש אליה ואל רחל האוחזות ידיים ואומר לשתי הנשים החביבות עליו, עד כמה הוא שמח שסוף סוף נפגשו. 'ממש בסוף' היה בטח מוסיף בחיוך שובב. רוכן לעברה ומנשק קלות ללחייה. אבל עמוס איננו ורק היא כאן. מביטה ברחל. נזכרת במילים של עמוס על מי שהצילה את חייו, מתנחמת במפגש הזה, הפתאומי. "כמה שהוא אהב אותך רחל, אין לך מושג," אמרה לאישה הכפופה שעמדה מעליה.
"דווקא יש לי מושג," הפתיעה אותה בתשובתה. "כשגר אצלי, בכל בוקר היה הילד שחור השיער הזה, קם, שוטף פנים, מתלבש, ואחר כך ניגש אלי בזמן שעמדתי במטבח והכנתי את הכריכים לכל הילדים. ובכל יום, בלי יוצא מן הכלל, היה אומר לי 'תודה רחל שלקחת אותי לכאן. כיף לי פה'."

דמעה קטנה עמדה בעיניה הכחולות של האישה הזקנה, ונעמי אותתה לה בתנועת יד שתשב מעט לידה באחד הכיסאות שהתפנו. "תודה," אמרה והתיישבה ממשיכה לדבר, נותנת לנעמי מעט הפוגה מהמילים שיצאו מפיה אל מול המנחמים הרבים.

"והוא המשיך לעשות את זה בכל יום במשך ארבע שנים, עד שהתגייס. עד שעזב אותי, שבורת לב, מתגעגעת לנשמה הרגישה עם העיניים החומות שהביטה תמיד בעולם וגם בי בדרך שנתנה לי כח".

ועכשיו הוא עזב גם אותי. נזכרה נעמי פתאום. האיש עם העיניים החומות. יום אחד, בלי לתת לה זמן להתכונן. בלי לעבור בדרך איזו מחלה ארוכה שבה הולך הגוף וקמל והאנשים הבריאים החיים מסביב מסתגלים להעלמות המתקרבת. קצת מייחלים לה לעיתים. לא עמוס שלה. הוא קם בוקר אחד, צחצח שיניים, לבש את החולצה התכולה החביבה עליו ואת מכנסי הג'ינס המשופשפים ואמר לה בזמן שהתלבשה לצדו, שהוא לא מרגיש כל כך טוב. וזהו. בזמן שהייתה בחדר האמבטיה, מתאפרת לקראת עוד יום של הנהלת חשבונות ולקוחות כעוסים, שמעה אותו נופל בחדר הסמוך ורצה אליו.

אנשי מגן דוד אדום אמרו לה שגם לו הייתה שמה לב ונשארת לצדו לא הייתה יכולה לעשות דבר.

"הדברים האלה קורים ברגע," הסביר לה הפרמדיק הצעיר שלמרות גילו כנראה ראה כבר כמה 'עמוסים' מתמוטטים בוקר אחד ולוקחים איתם את שמחת החיים של משפחה שלמה. אבל היא בכל זאת חשבה שהייתה צריכה לשאול אותו אם הוא צריך משהו. אם היא יכולה לעזור. למה לא הציעה לו כוס תה עם לימון? זה בוודאי היה עוזר, גיחכה בינה לבין עצמה נוכח המחשבות המופרכות שחלפו במוחה. ועכשיו ישבה מול רחל. מבקשת לתת נחמה וגם לקבל מעט בחזרה. היא ידעה שרחל אהבה את עמוס כאילו יצא מרחמה. כאילו גדלה אותו מיום שהגיח אל העולם ולא מגיל ארבע עשרה כשפרסה עליו את כנפיה הרחומות והכניסה אותו לביתה.

"הוא באמת ידע לתת כח," נזכרה במשפט האחרון שאמרה לה רחל לפני ששתקו זו לצד זו במשך כמה דקות.

"והוא ימשיך לתת לך. את תראי. איכשהוא המתים יודעים. גם מהמקום שבו הם נמצאים הם יודעים לתת," רחל הקמוטה הביטה בה שוב, משתדלת לחייך, להפיח בה תקווה, "ועמוס שהיה כזה גם בחיים בוודאי ימשיך לעשות את זה גם משם," אמרה והצביעה לכיוון התקרה המתקלפת שמעליהן, גורמת לנעמי להביט למעלה ולציין לעצמה שהגיע הזמן לסייד ולטפל בטיח המתקלף. כשקמה האם המאמצת לצאת, הביטה בה נעמי וידעה שהיא צודקת. הנה כבר שלח אליה את רחל. כבר הזכיר לה כמה אהבה הייתה בו תמיד.

ובכל זאת. מה היא אמורה לעשות עכשיו עם החיים החדשים האלה. הם היו רק בני חמישים ושלוש, נשואים זה לזו שבע שנים. שבע השנים הטובות, ופתאום כלום. ריק. לבד. ביום שבו זה קרה וביומיים שבאו אחר כך, במרבית הזמן הייתה בטוחה שכל זה קורה למישהי אחרת. הרי על פי תפיסת העולם הרציונלית של נעמי מנהלת החשבונות המסודרת, לכל דבר יש זמן ומקום וצריך רק לחשב ולהגיע למסקנה הסבירה. הנה ככה בדיוק מצאה את עמוס בגיל ארבעים וחמש בהשתלמות של מנהלי ורואי חשבון, המקום הכי פחות רומנטי בעולם. שם מצאה את אהבת חייה כשהתיישבה לידו ביום הראשון של קורס הריענון שארגנה עבורם המועצה. התיישבה ולא קמה. שמונה שנים.

שנה אחת עוד חיכו כדי לראות שהפעם זה נכון. הפעם הם מצאו את הדבר האמיתי, וגם כדי שכולם יתרגלו, הילדים שלו הילדות שלה. אבל הם ידעו מיד. ולפי החישוב שלה, על פי כל הטבלאות והאקסלים שעשתה בראשה, הפעם היא הייתה אמורה לחיות באושר ובעושר עם האיש הזה, עד עצם היום הזה. רק שהסתבר שהיום הזה היה קרוב יותר ממה שצפתה.

"שלא תדעי עוד צער נעמי'לה" שמעה מבעד למחשבות עוד ועוד מנחמים. חברים שלה, חברים של עמוס, קרובי משפחה קרובים ורחוקים. היא הנהנה לתודה ומדי פעם שוחחה עם האמיצים שהעזו לשבת ליד האלמנה שעולמה חרב עליה.

"יעל אמרה שהיא בדרך. היא באה קצת לשבת עם הבנים," גילה אחותה לחשה באוזנה והיא כלל לא שמה לב שהתקרבה לעברה.
"טוב" ענתה. מבינה שגם עם זה תצטרך להתמודד עכשיו.

בכל זאת היא הייתה אשתו במשך תשע עשרה שנים. כמעט עשרים, היה צוחק תמיד על עצמו ועל כך שלא החזיק מעמד עד למעמד העגול והמכובד של שני עשורי נישואים. לא יכול היה יותר להישאר. ועכשיו ישבנו ערן ויואב. שני הגברים החסונים שהיו דומים לו כל כך, באחד החדרים שסידרה עבורם. שם גם ישנו בימים האחרונים. רצו להיות ביחד ורצו להיות אצלה, בבית שבו חי אבא שלהם בשנים האחרונות. אבל הם היו הבנים של יעל. ולמרות הקשר העמוק שנוצר בינה לבינם זכרה את העובדה הזו וידעה שהיא תופיע כאן בשלב זה או אחר של האירוע. היא לא תוותר ותרצה לקחת חלק במופע האחרון של חייו של עמוס.

"אל תיקחי קשה. היא תתנהג יפה, אני בטוחה," גילה לחשה עוד באוזנה. מקווה שהרגיעה היחסית שאליה הגיעה אחותה ביום השלישי לא תופר בשל נוכחותה של האישה הקודמת.

"זה בסדר גילה. אני בסדר," הבטיחה. מקווה שתעמוד בהבטחה.
"נעמי יקרה שלי," כאילו שמעה אותה אומרת שהיא תעמוד במפגש איתה, הופיע מולה יעל על כל הופעתה הצבעונית, הרועשת, התופסת מקום. לבושה בשמלה שחורה, כיאה למעמד. נעמי לא צפתה ממנה לפחות. אבל יחד עם השמלה המתונה, היו פזורים על זרוע ידה הימנית שלושה צמידים גדולים בצבעי כתום ירוק וסגול, ועוד לפני שהתיישבה לצידה, הספיקה נעמי להבחין בנעלים העקב הסגולות שתאמו במדויק את צבעו של אחד הצמידים.

"יעל," ענתה לה, משתדלת שלא להיסחף לתחושת הסלידה הקלה שתמיד לוותה אותה במפגשים עם האישה הרועשת הזו.

"כמה עצוב לנו נעמי? נכון? כמה אהבנו אותו." היא התעקשה להמשיך ונעמי תהתה באיזו נקודה תעמיד אותה בחזרה במקומה. במקום של האישה לשעבר. זו שאותה הוא עזב. זו שהוא לא רצה לחיות במחיצתה. בינתיים הנהנה. מקווה שהקהל שהקיף אותן יבין שההצגה לא הולכת להתקיים ושהיא לא מתכוונת לשתף פעולה עם המחזה של יעל. 'זה לא הבית של יעל' השתעשעה עם עצמה במשחק המילים 'זה הבית שלי ואני אחליט מה ואיך להתנהל בתוכו'.

"פתאום. ככה. בלי שום הכנה. מה נעשה עכשיו נעמי?" יעל המשיכה בשלה, מוחה דמעה מעיניה הירוקות, מתבוננת סביב על הקהל השבוי שהקיף אותן. "מה יהיה עם הבנים? מי יהיה שם כשהם יתחתנו. מי יהיה הסבא של הנכדים שיהיו לנו?" יעל המשיכה באותו כיוון, שולפת את הקלפים הכבדים. חתונות. נכדים. הנכדים העתידיים שלהם. של עמוס ושלה.

"נעשה מה שצריך לעשות אמא", ערן שכנראה שמע את ההמולה והכיר היטב את האישה שגידלה אותו יצא מהחדר בו ישב עם אחיו ועם חבורת החברים שהקיפה אותם בימים האחרונים, ונחלץ לעזרתה.
'הוא בחור טוב' הייתה אומרת לעמוס פעם בכמה זמן. 'כמוך' הוסיפה בחיוך אוהב ועמוס היה מביט בה בחזרה ומהנהן לתודה.

"מה נשמע אמא?" עכשיו הייתה בטוחה שצדקה. הוא בחור טוב וגם יואב לא נופל ממנו ושניהם דומים לאבא שלהם ללא ספק, הרהרה.
"ערני מתוק. מה שלומך?" יעל לא התכוונה לוותר על כל המופע. היא קמה לקראתו עוטפת אותו בחיבוק אימהי, לא אופייני.

"אני בסדר אמא," הבחור הגבוה בן העשרים וחמש הדף אותה בעדינות מעליו, "בואי שבי איתי ועם יואב בחדר. אני רוצה שתכירי כמה חברים שלנו," אמר ולקח אותה ואת שלושת הצמידים המרשרשים אל החדר המרוחק. רחוק מנעמי, רחוק מהסלון ההומה אדם, אל מחוץ למעגל תשומת הלב שכה אהבה.

"תודה ערן", לחשה לו נעמי בשקט שאחרי עוד יום מנחמים סוער, כשישבו יחד בסלון הבית לכמה דקות של מנוחה, רק שניהם. יואב יצא להליכה קצרה בחוץ, לנשום אויר, להסדיר נשימה. "תודה שעזרת לי עם אמא שלך", הוסיפה כדי שיהיה מובן על מה היא מודה.

"אין בעד מה נעמי". ענה לה הילד היפה של אהבת חייה. "זה מגיע לך. והאמת שיואב ואני כבר כמה ימים רוצים לומר לך משהו", המשיך הבחור הצעיר בנימה בטוחה, אל בכל זאת התגנב לקולו רעד קל. "אנחנו רוצים לומר לך תודה על השנים היפות שנתת לאבא שלנו", אמר, מתבונן בה בעיניו של אביו, ונעמי לא יכולה הייתה לעצור את הדמעות. "אנחנו יודעים שהיה לו טוב איתך ואנחנו שמחים, אם אפשר להשתמש במילה הזו, שיצא לו להכיר אותך ולחיות איתך וגם עד כמה שזה נשמע רע – אם הוא היה צריך למות, טוב שהוא מת איתך, בידיים שלך, ידיים שאהבו אותו מאד". הוסיף הילד של עמוס, מתבונן בה, עכשיו בוכה גם בעצמו.

"תודה ערני, תודה", לחשה מבעד לדמעות ולאנחות הבכי המתמזגות של שניהם, מסתובבת אליו, עוטפת אותו בחיבוק חזק. "אתה צודק ערני, אתה צודק", מלמלה, מבינה ברגע אחד את מה שכנראה הייתה צריכה להבין בימים האחרונים, מבינה שהייתה לפחות ההזדמנות לפגוש את עמוס ולאהוב אותו. הייתה לה הזכות לאהוב באמת, גם אם לזמן קצר ומאוחר.

סיפורים קצרים

זוכר את נובמבר

1445524_43001335

סיפור חדש, לשבוע נובמבר חדש:

"זוכר את נובמבר", התנגן לו ברקע בזמן שעשתה את הדרך בחזרה מירושלים, אל המרכז המוכר. 'בטח זוכרת' מלמלה לעצמה, זוכרת למרות שנורא רוצה לשכוח. לשכוח את נובמבר של השנה שעברה. זה שבו הודיע לה שהוא עוזב. זה שבו בלתה ימים ולילות מול פרקים חוזרים של כל סדרות הטלוויזיה האמריקאיות שאמורות להצחיק, לשפר את המצב הרוח, אבל במקרה שלה רק גרמו לה לבכות עוד יותר.

מכל דבר הייתה בוכה, אז, בנובמבר הקודם. כשהיו מדברים זוגיות ואהבה הייתה בוכה וכשהיו מדברים על פרידות הייתה בוכה עוד יותר. אבל יותר מהכל הייתה בוכה כשהיו מדברים על תינוקות. על התינוקות שחשבה שיהיו להם יחד. על הילדים שכבר ידעה איך יקראו להם, מה יהיה צבע העיניים שלהם וכל כמה שנים תלד אותם, כדי שלא יהיה לה קשה מדי.

'שלוש שנים נראה לי הזמן הנכון בין הריונות', הייתה אומרת לו בימי שבת אחר הצהריים, בשעות הכי שקטות של השבוע שלהם, כשהיו יושבים על מפרסת הדירה השכורה, משקיפים על תל אביב ועל עתידם המשותף. איך שתרגישי טלוש' היה עונה לה, מסכים מלטף ומוכן לכל מצב רוח.

"אבל למה? אני פשוט לא מבינה למה?" מררה בבכי על כתפה של ליזה כשזו באה לנסות לחלץ אותו מתוך השמיכות וסדרות הטלוויזיה. 'שום דבר לא השתנה בי". ניסתה שוב ושוב להבין את עזיבתו הפתאומית.

"די עזבי את זה טלי מותק, מספיק, היה ונגמר. מת. את צריכה לחשוב על דברים אחרים, על גברים אחרים" ניסתה לגרום לה לחייך.
אבל היא לא הייתה מסוגלת. לא בנובמבר ההוא. את כולו העבירה בצעדים קטנים בין המיטה למקרר. מתעלמת מן הקילוגרמים המתווספים, מטלפונים של חברים, של שותפים מודאגים לעבודה, מכולם. רק לליזה אפשרה לבקר. כדי שלא 'תאבד את זה' לגמרי. אבל לכל האחרים לא הייתה לה סבלנות. כי מה כבר יכלו לומר לה כולם. הרי היו חוזרים על אותן המילים בדיוק, והיא הייתה צריכה להתלבש לכבודם, להעמיד פנים שהיא מתגברת, שהיא מבינה, שהיא יודעת שיהיה בסדר.

"מזל שההורים שלי לא יודעים בנתיים," אמרה לליזה באחד מביקורי התנחומים שלה.

"אני לא בטוחה שזה כזה מזל גדול והעובדה שאת משקרת להם בכל שיחות הטלפון ואומרת שגם השבת לא תספיקי לעלות לירושלים כי יש לחץ בעבודה לא מאד מוצאת חן בעיני," ליזה סירבה להסכים, "אני רק מקווה עדיין שאוטוטו את יוצאת מה'שבעה' הזו שכפית על עצמך ולכן לא התקשרתי אליהם בעצמי עדיין" הודתה.

אבל בסוף היא יצאה מזה. שלושה שבועות אחר כך כבר עמדה שוב על הרגליים. לפחות כלפי חוץ. חזרה למשרד, לחברים, לשיחות הבוקר הטיפשיות, להצעות של כולם להכיר לה 'בחור ממש נחמד', לחיים שהיו לה לפניו. השתדלה מאד.

ליזה הייתה מרוצה. וגם האחרים שידעו מה עבר עליה בחודש האחרון.
וככה נגמר לו נובמבר השחור כמו שקראה לו אחר כך, ואחריו הגיעו דצמבר וינואר והחורף הקשה שבא איתם. באפריל, בערב פסח שתמיד היו חוגגים ביחד עם המשפחה שלו במושב, חשבה לרגע להתקשר לאחל לו חג שמח. למסור דרישת שלום. אבל החליטה שעדיף לוותר. שהפצע עדיין טרי ועלול להיפתח, להיפער שוב בנשמתה.

את חודשי הקיץ העבירה בנסיעות עבודה. שבוע לונדון, שבוע אמסטרדם, אחר כך שוב לונדון. הלקוחות היו מרוצים, יורם, הבוס אפילו יותר והיא הצליחה סוף סוף לנשום באופן סדיר, להתבונן בעולם בעיניים עצובות פחות. לקבל את הפרידה כעובדה מוגמרת ולקוות למשהו טוב יותר שיגיע, אולי.

'אבל דבר אחד בכל זאת ממשיך לשגע אותי', עכשיו כבר דיברה לעצמה בקול רם, בירידות המובילות אל מחוץ לירושלים. 'אני לא מבינה למה. לא מבינה מה גרם לו יום אחד לקום וללכת'. המשיכה לפטפט לעצמה, 'אני זוכרת מה הוא אמר, שהוא מרגיש שאנחנו לא מתאימים. שמשהו בחברות בינינו הוא כבר לא מה שהיה, שאנחנו כבר לא ילדים ובגיל שלושים וחמש זה לא בריא להמשיך קשר שמשהו לא עובד בו נכון, לפחות בשבילו', חיכתה את טון הדיבור המחושב שבו דיבר אליה, אז, בנובמבר.

'אבל אני יודעת שזה לא כל הסיפור. אני רק לא יודעת איזה חלק מהסיפור הוא לא סיפר לי' עכשיו חזרה להרהר בתוך ראשה. בשקט. מתאמצת שוב להבין את מה שלא הצליחה לפצח עד היום, ופתאום, בלי הודעה מוקדמת לעצמה ראתה את אצבעותיה מחייגות אליו. הדיבורית נענתה ללחיצתן על מס' 1 שעדיין הפנה אותה אליו בחיוג מהיר, ובלי שתבין איך מתרחש הרגע הזו שמעה את ה'הלו' המופתע שלו מצדו השני של הקו.

"טלי?" המשיך לשאול. מקווה כנראה שמישהו אחר אימץ את מספר הטלפון של החברה שלו לשעבר.

"הי רוני, כן זאת אני. שבת שלום, מה שלומך?", אמרה בטון רגוע ומפתיע מאד.

"אני בסדר. איך את?" ענה במהירות, עדיין מנסה להבין את פשר השיחה.

"גם אני, אל תדאג, אני רק שאלה", ניסתה להצחיק אותה, מחקה את הטון החמקני בו נשאלת השאלה הזו בדרך כלל בתורים ארוכים בחדרי המתנה ישראליים.

"יאללה, תשאלי," אמר ונשמע מודאג.

"רציתי לשאול למה באמת נפרדת ממני בנובמבר שעבר, הנובמבר הזה שהתחיל עכשיו הזכיר לי פתאום שאף פעם לא באמת הבנתי למה?".
שקט. דקה שלמה של שקט. היא שתקה ממתינה לתשובה והוא, הוא הבין שהפעם יאלץ לענות.

"כי אצלך תמיד נובמבר." אמר ונאנח.

"אצלי מה?"

"אצלך תמיד נובמבר טלוש. אצלך תמיד עננים, ועצוב, וחושך. בעצם אולי לא תמיד, אבל גם כשלא, אז את בדרך לשם, לנובמבר הזה שלך. למקום שבו את מרגישה הכי בנח. ואני לא כזה טלי. אהבתי אותך. אני כנראה עדיין אוהב, אבל אני לא איש עננים ונובמבר. ולא יכולתי יותר לחיות בארץ החורף הנצחית. רציתי שמש".

הוא דיבר והיא הקשיבה, ממשיכה לגלוש לאיטה אל עבר תל אביב ואל הדירה המשותפת שלהם, שהייתה עכשיו רק שלה. אחר כך אמרה לו תודה שסוף סוף אמר לה את האמת שהיא מבינה מה הוא אומר ומקווה שימצא בפעם הבאה מישהי מסוג אחר, ונפרדה ממנו, משתדלת לפחות בשיחה הזו לא לבכות. אחרי שנותק קו הטלפון לוקח איתו את קולו של רוני ואת הדברים שאמר, חזרה לדבר אל עצמה, בשקט.

' נדמה לי שהגיע הזמן לקצת מזג אויר אחר', מלמלה, 'אני חייבת לנסות, מקסימום תמיד אם לא ילך – תמיד יהיה לה נובמבר'.

סיפורים קצרים

שזכיתי לאהוב

heart

בשעות הערב המוקדמות של היום השלישי לשבעה ישבה מולה אישה אחת חרדית. חריגה בנוף האנושי שהקיף אותה. כזו כמו שראתה בדרך כלל בסרטים תיעודיים על המגזר ההוא ועל אורחות החיים שכפו על עצמם בעולם שעמד מלכת. היא ישבה  מולה במשך שעה ארוכה ונעמי לא יכולה הייתה שלא לתהות מה הקשר בין האישה הזו לבין עמוס שלה. רק כשקמה והחלה צועדת לעברה הבינה פתאום מי היא ומה היא עושה כאן.

"את רחל נכון?" שמעה את עצמה שואלת, עוד לפני שמוחה הבין את מה שליבה הרגיש.

"נכון, נעמי. נכון." ענתה לה  האישה המבוגרת, עטוית הפאה השחורה והבגדים האפורים, כשכבר עמדה מעליה אוחזת בידה.

"רק עכשיו הבנתי" התנצלה, ממשיכה לאחוז בידה של האישה שהכירה את עמוס טוב כמוה. אולי אפילו יותר.

"זה בסדר נעמי. זה בסדר. אני יכולה רק לנסות ולדמיין מה עובר עליך. אין לך על מה להתנצל. אני לא בטוחה שעמוס בעצמו היה מזהה אותי אחריכל השנים", הוסיפה האישה החרדית שעכשיו כבר נראתה לה אחרת, דומה לה הרבה יותר.

עמוס. עמוס שלה. כמה טבעי היה לו היה יוצא עכשיו מאיזה דלת צדדית, ניגש אליה ואל רחל האוחזות ידיים ואומר לשני הנשים החביבות עליו, עד כמה הוא שמח שסוף סוף נפגשו. 'ממש בסוף' היה בטח מוסיף בחיוך שובב. רוכן לעברה ומנשק קלות ללחייה. אבל עמוס איננו ורק היא כאן. מביטה ברחל. נזכרת במילים של עמוס על מי שהצילה את חייו, מתנחמת במפגש הזה, הפתאומי. "כמה שהוא אהב אותך רחל, אין לך מושג," אמרה לאישה הכפופה שעמדה מעליה.

"דווקא יש לי מושג," הפתיעה אותה בתשובתה. "כשגר אצלי, בכל בוקר היה הילד שחור השיער הזה, קם, שוטף פנים, מתלבש, ואחר כך ניגש אלי בזמן שעמדתי במטבח והכנתי את הכריכים לכל הילדים. ובכל יום, בלי יוצא מן הכלל, היה אומר לי 'תודה רחל שלקחת אותי לכאן. כיף לי פה'."

דמעה קטנה עמדה בעיניה הכחולות של האישה הזקנה, ונעמי אותתה לה בתנועת יד שתשב מעט לידה באחד הכיסאות שהתפנו. "תודה," אמרה והתיישבה ממשיכה לדבר, נותנת לנעמי מעט הפוגה מהמילים שיצאו מפיה אל מול המנחמים הרבים.

"והוא המשיך לעשות את זה בכל יום במשך ארבע שנים, עד שהתגייס. עד שעזב אותי, שבורת לב, מתגעגעת לנשמה הרגישה עם העיניים החומות שהביטה תמיד בעולם וגם בי בדרך שנתנה לי כח".

ועכשיו הוא עזב גם אותי. נזכרה נעמי פתאום. האיש עם העיניים החומות. יום אחד, בלי לתת לה זמן להתכונן. בלי לעבור בדרך איזו מחלה ארוכה שבה הולך הגוף וקמל והאנשים הבריאים החיים מסביב מסתגלים להעלמות המתקרבת. קצת מייחלים לה לעיתים. לא עמוס שלה. הוא קם בוקר אחד, צחצח שיניים, לבש את החולצה התכולה החביבה עליו ואת מכנסי הג'ינס המשופשפים ואמר לה בזמן שהתלבשה לצדו, שהוא לא מרגיש כל כך טוב. וזהו. בזמן שהייתה בחדר האמבטיה, מתאפרת לקראת עוד יום של הנהלת חשבונות ולקוחות כעוסים, שמעה אותו נופל בחדר הסמוך ורצה אליו.

אנשי מגן דוד אדום אמרו לה שגם לו הייתה שמה לב ונשארת לצדו לא הייתה יכולה לעשות דבר.
"הדברים האלה קורים ברגע," הסביר לה הפרמדיק הצעיר שלמרות גילו כנראה ראה כבר כמה 'עמוסים'  מתמוטטים בוקר אחד ולוקחים איתם את שמחת החיים של משפחה שלמה. אבל היא בכל זאת חשבה שהייתה צריכה לשאול אותו אם הוא צריך משהו. אם היא יכולה לעזור. למה לא הציעה לו כוס תה עם לימון? זה בוודאי היה עוזר,  גיחכה בינה לבין עצמה נוכח המחשבות המופרכות שחלפו במוחה.  ועכשיו ישבה מול רחל. מבקשת לתת נחמה וגם לקבל מעט בחזרה. היא ידעה שרחל אהבה את עמוס כאילו יצא מרחמה. כאילו גדלה אותו מיום שהגיח אל העולם ולא מגיל ארבע עשרה כשפרסה עליו את כנפיה הרחומות והכניסה אותו לביתה.

"הוא באמת ידע לתת כח," נזכרה במשפט האחרון שאמרה לה רחל לפני ששתקו זו לצד זו במשך כמה דקות.

"והוא ימשיך לתת לך. את תראי. איכשהוא המתים יודעים. גם מהמקום שבו הם נמצאים הם יודעים לתת," רחל הקמוטה הביטה בה שוב, משתדלת לחייך, להפיח בה תקווה, "ועמוס שהיה כזה גם בחיים בוודאי ימשיך לעשות את זה גם משם,"  אמרה והצביעה לכיוון התקרה המתקלפת שמעליהן, גורמת לנעמי להביט למעלה ולציין לעצמה שהגיע הזמן לסייד ולטפל בטיח המתקלף. כשקמה האם המאמצת  לצאת, הביטה בה נעמי וידעה שהיא צודקת. הנה כבר שלח אליה את רחל. כבר הזכיר לה כמה אהבה הייתה בו תמיד.

ובכל זאת. מה היא אמורה לעשות עכשיו עם החיים החדשים האלה. הם היו רק בני חמישים ושלוש, נשואים זה לזו שבע שנים. שבע השנים הטובות, ופתאום כלום. ריק. לבד. ביום שבו זה קרה וביומיים שבאו אחר כך, במרבית הזמן הייתה בטוחה שכל זה קורה למישהי אחרת. הרי על פי תפיסת העולם הרציונלית של נעמי מנהלת החשבונות המסודרת, לכל דבר יש זמן ומקום וצריך רק לחשב ולהגיע למסקנה הסבירה. הנה ככה בדיוק מצאה את עמוס בגיל ארבעים וחמש בהשתלמות של מנהלי ורואי חשבון, המקום הכי פחות רומנטי בעולם. שם מצאה את אהבת חייה כשהתיישבה לידו ביום הראשון של קורס הריענון שארגנה עבורם המועצה. התיישבה ולא קמה. שמונה שנים.

שנה אחת עוד חיכו כדי לראות שהפעם זה נכון. הפעם הם מצאו את הדבר האמיתי, וגם כדי שכולם יתרגלו, הילדים שלו הילדות שלה. אבל הם ידעו מיד. ולפי החישוב שלה, על פי כל הטבלאות והאקסלים שעשתה בראשה, הפעם היא הייתה אמורה לחיות  באושר ובעושר עם האיש הזה, עד עצם היום הזה. רק שהסתבר שהיום הזה היה קרוב יותר ממה שצפתה.

"שלא תדעי עוד צער נעמי'לה" שמעה מבעד למחשבות עוד ועוד מנחמים. חברים שלה, חברים של עמוס, קרובי משפחה קרובים ורחוקים. היא הנהנה לתודה ומדי פעם שוחחה עם האמיצים שהעזו לשבת ליד האלמנה שעולמה חרב עליה.

"יעל אמרה שהיא בדרך. היא באה קצת לשבת עם הבנים," גילה אחותה לחשה באוזנה והיא כלל לא שמה לב שהתקרבה לעברה.

"טוב" ענתה. מבינה שגם עם זה תצטרך להתמודד עכשיו.

בכל זאת היא הייתה אשתו במשך תשע עשרה שנים. כמעט עשרים, היה צוחק תמיד על עצמו ועל כך שלא החזיק מעמד עד למעמד העגול והמכובד של שני עשורי נישואים. לא יכול היה יותר להישאר. ועכשיו ישבנו ערן ויואב. שני הגברים החסונים שהיו דומים לו כל כך, באחד החדרים שסידרה עבורם. שם גם ישנו בימים האחרונים. רצו להיות ביחד ורצו להיות אצלה, בבית שבו חי אבא שלהם בשנים האחרונות. אבל הם היו הבנים של יעל. ולמרות הקשר העמוק שנוצר בינה לבינם זכרה את העובדה הזו וידעה שהיא תופיע כאן בשלב זה או אחר של האירוע. היא לא תוותר ותרצה לקחת חלק במופע האחרון של חייו של עמוס.

"אל תיקחי קשה. היא תתנהג יפה, אני בטוחה," גילה לחשה עוד באוזנה. מקווה שהרגיעה היחסית שאליה הגיעה אחותה ביום השלישי לא תופר בשל נוכחותה של האישה הקודמת.

"זה בסדר גילה. אני בסדר," הבטיחה. מקווה שתעמוד בהבטחה.

"נעמי יקרה שלי," כאילו שמעה אותה אומרת שהיא תעמוד במפגש איתה, הופיע מולה יעל על כל הופעתה הצבעונית, הרועשת, התופסת מקום. לבושה בשמלה שחורה, כיאה למעמד. נעמי לא צפתה ממנה לפחות. אבל יחד עם השמלה המתונה, היו פזורים על זרוע ידה הימנית שלושה צמידים גדולים בצבעי כתום ירוק וסגול, ועוד לפני שהתיישבה לצידה, הספיקה נעמי להבחין בנעלים העקב הסגולות שתאמו במדויק את צבעו של אחד הצמידים.

"יעל," ענתה לה, משתדלת שלא להיסחף לתחושת הסלידה הקלה שתמיד לוותה אותה במפגשים עם האישה הרועשת הזו.

"כמה עצוב לנו נעמי? נכון? כמה אהבנו אותו." היא התעקשה להמשיך ונעמי תהתה באיזו נקודה תעמיד אותה בחזרה במקומה. במקום של האישה לשעבר. זו שאותה הוא עזב. זו שהוא לא רצה לחיות במחיצתה. בינתיים הנהנה. מקווה שהקהל שהקיף אותן יבין שההצגה לא הולכת להתקיים ושהיא לא מתכוונת לשתף פעולה עם המחזה של יעל. 'זה לא הבית של יעל' השתעשעה עם עצמה במשחק המילים 'זה הבית שלי ואני אחליט מה ואיך להתנהל בתוכו'.

"פתאום. ככה. בלי שום הכנה. מה נעשה עכשיו נעמי?" יעל המשיכה בשלה, מוחה דמעה מעיניה הירוקות, מתבוננת סביב על הקהל השבוי שהקיף אותן. "מה יהיה עם הבנים? מי יהיה שם כשהם יתחתנו. מי יהיה הסבא של הנכדים שיהיו לנו?" יעל המשיכה באותו כיוון, שולפת את הקלפים הכבדים. חתונות. נכדים. הנכדים העתידיים שלהם. של עמוס ושלה.

"נעשה מה שצריך לעשות אמא", ערן שכנראה שמע את ההמולה והכיר היטב את האישה שגידלה אותו יצא מהחדר בו ישב עם אחיו ועם חבורת החברים שהקיפה אותם בימים האחרונים, ונחלץ לעזרתה.

'הוא בחור טוב' הייתה אומרת לעמוס פעם בכמה זמן. 'כמוך' הוסיפה בחיוך אוהב ועמוס היה מביט בה בחזרה ומהנהן.

"מה נשמע אמא?" עכשיו הייתה בטוחה שצדקה. הוא בחור טוב וגם יואב לא נופל ממנו ושניהם דומים לאבא שלהם ללא ספק, הרהרה.

"ערני מתוק. מה שלומך?" יעל לא התכוונה לוותר על כל המופע. היא קמה לקראתו עוטפת אותו בחיבוק אימהי, לא אופייני.

"אני בסדר אמא," הבחור הגבוה בן העשרים וחמש הדף אותה בעדינות מעליו, "בואי שבי איתי ועם יואב בחדר. אני רוצה שתכירי כמה חברים שלנו," אמר ולקח אותה ואת שלושת הצמידים המרשרשים אל החדר המרוחק. רחוק מנעמי, רחוק מהסלון ההומה אדם, אל מחוץ לתשומת הלב שכה אהבה.

"תודה ערן", לחשה לו נעמי בשקט שאחרי עוד יום מנחמים סוער, כשישבו יחד בסלון הבית לכמה דקות של מנוחה. "תודה שעזרת לי עם אמא שלך", הוסיפה כדי שיהיה מובן על מה היא מודה.

"אין בעד מה נעמי". ענה לה הילד היפה של אהבת חייה. "זה מגיע לך. והאמת שיואב ואני כבר כמה ימים רוצים לומר לך משהו", המשיך הבחור הצעיר בנימה בטוחה שבכל זאת התגנב אליה רעד קל. " אנחנו רוצים לומר לך תודה על השנים היפות שנתת לאבא שלנו", אמר והתבונן בה בעיניו של אביו,  ונעמי לא יכולה הייתה לעצור את הדמעות.

"אנחנו יודעים שהיה לו טוב איתך ואנחנו שמחים, אם אפשר להשתמש במילה הזו, שיצא לו להכיר אותך ולחיות איתך וגם עד כמה שזה נשמע רע – למות איתך, בידיים שלך". הוסיף הילד של עמוס, מתבונן בה. וככה ברגע אחד הבינה את מה שכנראה הייתה צריכה להבין כבר מזמן, הבינה שהייתה לה הזכות לפגוש את עמוס ולאהוב אותו, הייתה לה הזכות לאהוב באמת.