כללי

אנשים שצריך לשכוח

הגרסה הדיגיטלית של ספרי השני עלתה אתמול (27.10.14) ל- אינדיבוק – IndieBook– חנות ספרים עצמאית ברשת.

מוזמנים להוריד ולקרוא. זה פשוט מאד.

BookCover

וככה כתוב על חלקה האחורי של כריכת הספר, שעיצבה בת אל ליבוביץ המוכשרת:

“שירה, תכירי את הרשימה שלי, רשימת ‘האנשים שצריך לשכוח’. ככה קראתי לה ביום שהתחלתי לכתוב אותה,״ מיכל הסתכלה עליי והתיישבה שוב בכיסא שמולי, מוכנה להקריא את הרשימה הכתובה על דף צהוב ועייף,
“היא ארוכה, אני מזהירה אותך מראש,״ הוסיפה.
״אני בטוחה שהיא לא ארוכה מספיק,״ אמרתי.

מיכל ושירה הן חברות ילדות החולקות זיכרונות נעורים רגילים לצד חוויה טראומטית לא רגילה כלל. חיבור מחודש בין השתיים נותן לשתי החברות הקרובות הזדמנות חוזרת להתמודד עם הפצע הצורב, שנותר פתוח, ולהתעמת עם העבר הכואב.

מאמרים

לא על הכסף לבדו

dynamic-corner-house

בשיחת הפרלמנט השבתית על הספסל בגינה, בזמן שהילדים מטביעים זה את זה בחול או סתם רצים במעגלים ומניחים לנו לנפשנו, עלתה בין קולות הילדים המתרוצצים ולקראת החזרה לשגרה של אחרי החגים השאלה העקרונית – מה הדבר המרכזי שאנחנו מחפשים במקום העבודה.

כמובן שלא כולנו אמרנו אותו דבר וכל אחד דיבר מנהמת ליבו, מהשלב שלו בקריירה, מתחום העיסוק שלו ובעצם ומהנקודה הכואבת לו, אבל למרות כל זה ולמרות המגוון הרחב של תחומי עבודה שהיו מיוצגים בכינוס המאולתר, בסופו של דבר, כשאספנו את הילדים וניקינו מעליהם את ערמות החול, הרגשתי שבכל זאת אמרנו כמה דברים משמעותיים.

אמרנו שכסף זה לא הכל אבל זה גם לא מעט ושלא יכול להיות שמרפאה בעיסוק שעושה עבודת קודש אמיתית, בסופו של עוד חודש שבו היא נתנה את נשמתה מגלה שנשמה שלה בעצם נקנתה בזול.

אמרנו גם מן הצד השני שלפעמים גם עבודה שמכניסה לבנק סכומים נכבדים עלולה להיות קללה ולא ברכה כי היא פשוט לא העבודה הנכונה ואז המשתכר, שיש מי שיגידו שהוא סתם שיכור ומבולבל, יעדיף לוותר על התנאים, על השכר, על עמדה בכירה ולצאת לדרך חדשה, לא בטוחה ורצופה אי וודאות כלכלית.

אמרנו שאנחנו רוצים לחיות כאן, להתפרנס בכבוד ולחוש באיזו שהיא רמה של ביטחון כלכלי, לא משנה מהו מקום העבודה שלנו והאם הוא שייך למדינה או לעסק קטן ועצמאי.

ואמרנו גם שזה מורכב, שונה ואישי ובכל זאת דומה כל כך בסוף אצל כולם.

למרות שלא הכל היה אופטימי ונדמה שיש עוד הרבה עבודה בדרך לעבודה טובה, בסופו של יום ולקראת שבוע השגרה הראשון בכל זאת יצאתי בתחושה שגם במדינה שלנו, עדיין אפשרי לעבוד במקום בתחום ובמקום שקמים אליו בכל יום בשמחה, בתחושת עשייה, סיפוק ומשמעות וגם בהרגשה שאנחנו מתוגמלים כראוי, ואז, במקרה הזה, כשזה קורה, החזרה לשגרה אחרי החגים האינסופיים לא רק שאינה עונש, היא אפילו, לא נעים לומר – סוג של חג.

כללי

בקוסקוס אין גלוטן

1

גם לנו יש בבית ילדה שיש לה צליאק. גם אנחנו, כמו משפחות אחרות למדנו להכיר מקרוב את המוצרים הנכונים שעושים את האוכל הכי דומה שאפשר לדבר האמיתי – לגלוטן. גם אנחנו, כמו האחרים שמדברים על זה ברשת בימים האחרונים מוציאים סכומים לא סבירים על קניית המוצרים האלה ולא מבינים איך יכול להיות שבעיה בריאותית לכל דבר, שמצריכה הוצאות חריגות כל כך, זוכה לתשומת לב והבנה מעטה כל כך.

אבל אולי יהיה לא נכון לומר שאנחנו לא מבינים, כי אנחנו קצת כן מבינים – אנחנו מבינים שאנשים לא מבינים. לא מבינים מה זה צליאק. לא מבינים שמדובר במחלה אמיתית, כזו שמצריכה מעקב תמידי ושימת לב לכל פירור מזון שנכנס לפה, ולמרות שאנשים שיש להם צליאק נראים בריאים ובעצם ה'בעיה' העיקרית שלהם היא האוכל, הם מתמודדים עם מגבלה אמיתית וזקוקים למזון יחודי ונקי מגלוטן בכל זמן ובכל מצב. אין הפסקות, אין הנחות, אין להם אפשרות אחרת.

מדי פעם אנחנו נזכרים בחצי חיוך בעוד אחד מן המקרים שהם ניסינו להסביר למלצר במסעדה מה זה צליאק ולהבין מה מתוך התפריט מותר לבת שלנו לאכול. אמרנו לו אז, עוד בתחילת הדרך שלנו בעניין הזה, שאם יש אבקת מרק או רוטב סויה זו גם יכולה להיות בעיה. הוא עבר איתנו על התפריט והיה מרוצה מאד כשנתקל במנת הקוסקוס עם הירקות. 'אה בקוסקוס אין גלוטן' אמר לנו בחביבות רבה ומתוך כוונה טובה כשהוא מתכוון כמובן לאבקת מרק ולא מודע לעובדה שהקוסקוס עצמו הוא כמובן 'גלוטן טהור'.

וככה, קצת בגלל שאנשי הצליאק נראים כל כך רגילים וקצת בגלל שהם לא נוטלים תרופות מיוחדות כמו חולי הסוכרת או מחלות אחרות, וקצת בגלל שהם 'בסך הכל' צריכים להימנע ממזון שרוב האנשים לא סגורים בדיוק מהו ועד כמה מורכבת ההמנעות ממנו וכמה יקרים התחליפים, בגלל כל הסיבות האלה ביחד ולחוד, יוצא שהעניין הזה של הצליאק לא 'מצטלם טוב' ולא 'עובר מסך' ואנחנו ממשיכים, כולנו, ההורים של החולים והחולים עצמם, יום יום לחפש תחליפים, לאלתר פתרונות וללא ספק – לשלם את המחיר.

מאמרים

אבולוצייה של מקום ישיבה

Car

בטיולי הסוכות המשפחתיים שמתי לב שאימהות, שבעצם היו קודם בנות זוג, עוברות לאורך חיי המשפחה שינויים הדרגתיים במקום הישיבה שלהן ברכב המשפחתי.

זה בעצם מתחיל ככה  – הזוג הצעיר והאופטימי רוכש את הרכב הישן והמקרטע הראשון ונוסע איתו לטיולים או לביקורים אצל החמות. במרבית המקרים, עדיין נכון יהיה לומר שהגבר הוא זה שנוהג והאישה הצעירה והרעננה היא זו שיושבת לצידו. היא משוחחת איתו על הנופים החולפים ויחד הם רוקמים חלומות על השנים שיבואו ועל הילדים שבוודאי יצטרפו אליהם ולנסיעה וישבו במושב האחורי.

אז זהו שלא. הילדים מצטרפים אבל מיד עם הצטרפותם לתא המשפחתי המתרחב תופסים אחר כבוד את המושב הקדמי באמצעות הסלקל הכבד שלהם. והאמא הטרייה שעד לא מזמן ישבה באותו מושב ממש עוברת לשבת מאחור, מושיטה מדי פעם מוצץ או בקבוק כדי להרגיע את הרך המיייבב.

עם השנים מצטרפים לאותו 'גוזל מושבים קדמיים' שותפים נוספים ואלה מקיפים בדרך כלל את האמא המנוסה בשלל כיסאות מסוגים וצבעים שונים, שהמשותף לכולם הוא הקושי הבלתי סביר לחבר אותם למושב הרכב והעובדה שהם משאירים לאם המשפחה הגדלה מקום ישיבה מחמיא אבל לא מספק.

וככה  מעבירה האמא הנוסעת את השנים הבאות, במושב האחורי כמובן, בין כיסאות הילדים הגדלים. בשלב מסויים, במקרה ומספר הילדים עולה על זה שמותר להכניס לתוך רכב משפחתי רגיל, הרכב עצמו דווקא גדל והמשפחה שמונה שש,שבע או שמונה נפשות נכנסת כולה אל הרכב הגדול והרחב. אבל, באופן פלאי למרות המרחבים החדשים, לאמא של כל החבורה הזו עדיין מוקדש חצי מושב בשורה הראשונה, השנייה או השלישית של הרכב המתארך ועכשיו היא גם צריכה ללמוד לתמרן בין כמה מושבים של כיסאות תינוקות וילדים ולהושיט לכולם את הבקבוק, המוצץ או החטיף המבוקש, בזמן אמת, כלומר בזמן נסיעה. היכולות האלה שאימהות מרובות ילדים וספסלי רכב מפתחות לא היו מביישות בוגרי חוגי אקרובטיקה מתקדמים ללא ספק. 

ומה קורה אחר כך?

הילדים הבוכים מתחילים לגדול. לפחות חלק מהם והנה נדמה לה, לאמא הנמתחת שאוטוטו היא חוזרת לכבוש את מקומה בשורה הראשונה של הרכב המשפחתי. היא כבר רואה את זה קורה, מבינה שמרבית הילדים כבר יכולים לשבת בכוחות עצמם, להאכיל ולהשקות את עצמם, והחזרה אל חזית המכונית נראית מובטחת. אבל אז קורה הדבר המפתיע מכל. שאותו היא לא צפתה ולא לקחה בחשבון. אחד הילדים הופך לנער ולגבר בעצמו והוא, מה לעשות, גבוה ממנה בראש וחצי לפחות ובצידו השני של הגוף הארוך הזה נמצאות שתי רגליים ארוכות שזקוקות למקום. ונחשו איפה נמצא המקום הזה? נכון – במושב הקדמי של הרכב המשפחתי – זה שהיא כנראה לא תשוב אליו בשנים הקרובות. זה שהיא יכולה להמשיך לצפות בו מן הספסלים האחוריים. זה שיחזור לידה רק כשאחרון הילדים הגבוהים שילדה יוציא רשיון, יתחתן וירכוש לעצמו בכספי החתונה את הרכב הראשון שלו.

אבל אז בעצם כבר יגיעו הנכדים ואיזו מן סבתא היא תהיה אם לא תתן להם לנוח בסלקל הכבד שלהם במושב הקדמי?

מאמרים

עזיבה לצורך עלייה

stairs2

הגירה לצורך עלייה

ביום הראשון של סוכות יצא לי לשוחח על עלייה עם כמה עולים חדשים. חלקם עולים חדשים מהניילונים, ואחרים כאלה שרוב הזמן כבר לא זוכרים שהם עלו לכאן מאיזו שהיא מדינה אחרת. המשותף לעולים החדשים-ישנים האלה שיצא לי לפגוש היא העובדה שכולם השאירו מאחור את סיר הבשר, כולל תוספות טעימות במיוחד. כולם יכולים היו לחיות חיים טובים, שלווים ונוחים במקום ממנו באו ובכל זאת בחרו לעלות. מה שעוד ניתן היה לראות בקלות רבה יחסית היא העובדה שכולם נראו מאד מרוצים מהבחירה שעשו.

על השאלה למה לעזוב את ארה"ב/אוסטרליה/קנדה  ולעלות לארץ הם ידעו לענות במהירות ובלי למצמץ. הם עלו מתוך שאיפה סוף סוף להרגיש בבית. נכון שיש לזה מחיר, אמרו כמעט באותם מילים, מחיר חברתי, מחיר כלכלי ובעצם כמעט כל מחיר שניתן להעלות על הדעת, אבל הבחירה לשלם את המחירים האלה מקורה בעובדה הפשוטה שהם מרוויחים יותר. הם מרוויחים את התחושה שהם הגיעו הביתה ואת ההבנה שאף פעם לא היו שייכים למקום ממנו באו.

מעבר לצורך עלייה

אחרי שהתרגשתי מכל זה והזכרתי גם לעצמי את הלא מובן מאליו של החיים כאן, הבנתי אני, הישראלית שלהוציא מגורים קצרים בארה"ב בילדות בעצם מעולם לא חיה במקום אחר, הבנתי משהו אחר לגמרי, כזה הלקוח מעולם המעברים, המשברים והשינויים, שיוצא לכולנו לעבור דרכו, גם אם לא הגרנו למדינה אחרת ואין לנו תוכנית לעבור לברלין בקרוב.

הבנתי שכשאנחנו בוחרים לעשות שינוי ולעזוב מקום מגורים/ עבודה, או כל שינוי אחר שאנחנו עושים בחיים, אנחנו תמיד משלמים מחירים. גם נטישה של מקום שלא היה לנו בו טוב תמיד גוררת איזה שהוא מחיר. השאלה היא אם הרווח שלנו מהשינוי הוא כזה שנותן לנו משמעות. אם זה המצב ואנחנו יוצאים מורווחים במובן הזה של המילה, אז בדרך אנחנו יכולים לשאת הרבה דברים, להתמודד עם האובדן של אוכל מוכר, של חברים, של ריחות וזכרונות שהשארנו מאחור, עם כל דבר.

אבל אם זה אינו המצב, ואנחנו מרגישים שלצד האובדן של המוכר אנחנו לא מרווחים או מפצים את עצמנו ברווחים שיש להם משמעות, אז אנחנו מצטערים/ מתחרטים/ מתגעגעים אל המקום אותו עזבנו ואל כל אותם הדברים שהפסדנו, וכל העסק נתפס כטעות אחת גדולה שצריך וכדאי היה למנוע.

כי ככה אנחנו בנויים, ואנחנו באמת מחפשים משמעות, כמו שויקטור פרנקל היטיב לנסח, ועבור המשמעות הזו אנחנו מוכנים לשלם מחירים לעיתים כבדים ובלתי מובנים לאחרים, אבל כל עוד היא שם והיא קיימת ומובנת לנו, מבחינתנו הצעדים האלה שווים את המאמץ והאובדן וההגירה או העזיבה מביאה אותנו למקום חדש – גבוה יותר מזה שאותו עזבנו מאחור.

מאמרים

פרנסה טובה

בין הברכות שאנחנו מבקשים לעצמנו בעיצומם של ימי החגים האלה, ישנה אחת שתפסה את תשומת ליבי באופן מיוחד בתוך התפילה החגיגית כל כך של יום כיפור – הבקשה ל- 'פרנסה טובה'. אני יודעת שהפירוש הבנאלי של המילים האלה הוא בעצם הבקשה עבור עצמנו ובני המשפחה שאותם אנחנו מפרנסים או סתם מחבבים, שתהיה לכולנו 'משכורת טובה'. שנוכל לקנות לילדים את מה שהם מבקשים לפני שהם רוקעים ברגליים על רצפת הקניון ולא נעמוד שם מולם חלילה מבינים שאין לנו מאיפה. שיהיה לנו מספיק כדי שנוכל לחיות את החיים בטוב  ואם אפשר ממש ליהנות מהם גם על הדרך זה יהיה אפילו מעולה.

אבל בתפילת יום הכיפורים האחרון, כשהתבוננתי שוב מקרוב בצמד המילים האלה, בהקשר שבו הן ממוקמות הבנתי משהו חדש. הבנתי שמעבר לבקשה לפרנסה שתאפשר לנו להתקיים ולחיות חיים טובים מבחינת כלכלית, אנחנו מבקשים שהפרנסה עצמה תהיה טובה – שיהיה לנו טוב בתוך ותוך כדי מה שאנחנו עושים כדי להתפרנס.

אנחנו בעצם מבקשים לקום בבוקר, אולי לא עם שיר בלב, כי רובנו בכל זאת מעדיפים להיות על חוף הים או סתם להמשיך לישון, אבל בכל זאת, אנחנו רוצים לקום לקראת עוד יום של עשייה משמחת ומשמעותית. לחוות סיפוק בתוך היום יום שלנו, הישיבות והפגישות, השיעורים, הטיפולים או כל דבר שאותו אנחנו עושים ובו אנחנו עובדים. אנחנו רוצים להיות שמחים ומרוצים כדי שנחייך לקראת הלקוחות, התלמידים, המורים, העמיתים, המנהלים, רואי החשבון או עורכי הדין השותפים מתוך חיבה למי שהם ומה שאנחנו עושים איתם או עבורם. ככה אנחנו רוצים לחיות, וכשזה לא כך, אז זו פרנסה והיא יכולה אפילו להיות טובה מבחינתו של הבנק שלנו, אבל היא לא טובה מבחינתנו. היא פשוט לא טובה מספיק.

 

חיים, ברכה ושלום

את הבנה הזו של משמעות המילים 'פרנסה טובה' חידד עבורי דווקא ההקשר שבו מופיע צמד המילים הזה והמיקום שלהן במשפט. אנחנו מבקשים 'פרנסה טובה' מיד אחרי שלוש הבקשות החשובות מכל: בקשה לחיים, לברכה, ולשלום. זוהי למעשה הבקשה הרביעית אחרי שאנחנו מבקשים לחיות, מבקשים להיות מבורכים ומבקשים שלום עולמי. דרוג גבוה יחסית ברייטינג של הבקשות ואני מאמינה שגם זה לא מקרי.

זה לא מקרי כי באמת לעשייה שלנו, לפרנסה, למה שבו אנחנו עובדים, יש מקום משמעותי במי שאנחנו ואיך שאנחנו מעבירים את הימים שלנו, ובפועל יש לה מקום של כבוד במחשבות שלנו גם מעבר לשעות שבהם אנחנו נמצאים במקום העבודה. לכן, אני מסכימה עם החשיבות של הבקשה הזו ל- פרנסה טובה. בקשה לפרנסה משמחת, מאתגרת, מלאת סיפוק ורצון לעשות וליזום. זו באמת בקשה שצריכה להופיע גבוה בסולם הבקשות, אי שם יחד עם הרצון שלנו לחיות חיים מבורכים ולא לקחת חלק במבצעי 'צוק איתן' תכופים. כן, גם הבקשה הזו לחיות חיים מלאי עשייה וסיפוק היא חשובה ומשמעותית ויש לה מקום של כבוד בבקשות לקראת השנה החדשה.

שנה של פרנסה טובה לכולם
רותי

כללי

לפעמים אנשים משתנים

בשיחת טלפון בין הימים האלה של ראש-השנה-יום-כיפור, שיצא לי לנהל עם חברה עלתה השאלה העקרונית על היכולת שלנו להשתנות.

אני אמרתי שכן. שאנשים עוברים דברים, דברים טובים ודברים רעים, אבל אי אפשר לעבור את החיים בלי לחיות אותם ובלי להשתנות תוך כדי תנועה. היא דווקא אמרה שלא ושבכל פעם שיוצא לה לפגוש במקרה ברחוב או בפגישת מחזור שאליה היא הלכה, גם כן בטעות, אחד מחברי הילדות שלה, היא מבינה עד כמה אנחנו לא משתנים. אנשים אולי לומדים דבר או שניים על החיים, צוברים ניסיון, הופכים במרבית המקרים להורים ואפילו למנהלים חשובים, אבל בבסיס שלהם הם בדיוק מי שהם היו פעם לפני שכל זה קרה. ככה בערך היא אמרה ואני התלבטתי איפה נמצאת התשובה הנכונה לשאלה הזו.

אולי חלק ממנה נמצא בימי התשובה והסליחות הנוכחיים ובעצם בתורה הפסיכולוגית כולה על רגל אחת.

friends

השאיפה הזו ליצור שינוי, לגרום לאדם להרהר במעשיו ולהגיע למסקנות חדשות משותפת לימי התשובה היהודיים ולמטפלים והמאמנים למיניהם. כולם מסכימים כנראה עם מה שאמרתי אני בשיחת השנה טובה ומאמינים ביכולת שלנו להתבונן בעצמנו, לשים לב למה שדורש שינוי ולעשות מאמץ להשתנות.

מן הצד שני, יש אמת גם במה שאמרה לי החברה החכמה שלי ונכון כנראה שמשהו בגרעין הבסיסי שלנו, במי שהיינו עוד אי שם בילדות, ימשיך ללוות אותנו תמיד. וכך אם היינו אנשים אגרסיביים מעט, גם שנתיים של טיפול נפשי צפוף לא יהפכו אותנו לעדינים וחרדים לכל משב רוח אנושי חולף, ומן הצד השני אנשים רגישים לא יצליחו כנראה להפוך לחיות טרף באמצעות שום ספת פסיכולוג, טובה ככל שתהיה, והם ימשיכו לנהל את החיים בין הטיפות.

מה שכן יכול לעשות מאמץ טיפולי או אישי הוא להביא אותנו לסגל כמה יכולות חדשות, לשפר את אלה הקיימות ולנסות פה ושם להיפטר מכמה תכונות או התנהגויות שמונעות מאיתנו להתקדם ולהצליח. זה לא מעט ועשוי לחולל שינוי משמעותי בחיים, אבל זה הכל וזה בעצם העיקר. בזה כדאי להתמקד ושם ניתן יצור את השינוי בכיוון שישנה אותה ויעשה אותנו אנשים טובים יותר.

אז בפעם הבאה שאתם פוגשים חבר ותיק ואומרים לא ש"הוא לא השתנה בכלל", נסו אולי לנסח את זה טיפה אחרת ולומר לו שאתם מקווים שהוא דווקא כן השתנה במה שהוא בחר והצליח לשנות, ושמחים לפגוש את המישהו החדש הזה שנראה בדיוק כמו מישהו שפעם הכרתם.