מאמרים

היה (הורה) נכון

בראש השנה הארוך והנחמד שהסתיים הערב, בין הארוחות והתפילות, יצאנו לטיול קצר בגנים הירוקים של מודיעין. צעדנו כמו תמיד בתקופה האחרונה עם צעיר הילדים בלבד, שפתאום פנה אלי ושיתף אותי במחשבה שחלפה במוחו.
'את יודעת אמא שעוד מעט אני כבר יכול ללכת לצופים' שאל ומיד אחר כך הוסיף את השאלה כשנראה הטרידה אותו יותר מהמחשבה על ערימות הסנאדות שעומדות לפרוץ לחייו,
'ואז בעצם מה את ואבא תעשו? עם מי תלכו לגינה בשבת אחר הצהריים?'.

הילד שאל ואני הבנתי עוד משהו חשוב על הורות ועל החיים.

הבנתי שכמו שהילד הראשון סולל את הדרך ומלמד אותך להתמודד בפעם הראשונה עם ילד שהולך לבד, ילד שהולך לבד לגן, ילד שמנופף לך לשלום מחצר בית הספר וילד שעוזב את הבית ומשאיר אותך מתבוננת בתמונות הילדות שלו, תמהה מתי כל זה חלף ועבר על פניך,  כך בדיוק עושה הילד הצעיר ביותר אבל להיפך.

הוא זה שלוקח אותך בפעם האחרונה למסיבת סיום הגן, מעלה אותך לכיתה אלף בפעם האחרונה,  לומד אחרון לרכב על אופניים והוא גם זה שהולך אחרון לתנועת הנוער ומשאיר אותך מטיילת לבדך בין גני המשחקים, מנדנד נדנדות עליהם ישובים ילדים של אחרים רק כדי לזכור איך זה מרגיש.

playground

כן, הילד הצעיר הוא זה שמכבה את האור על כל שלב ושלב של ההורות שלך, וזה בסדר וזה טבעי והרי בדיוק לזה חיכינו כשהיינו הורים צעירים וטרוטי עיניים שרק רצו לזכות בעוד כמה שעות שינה או בשעת קריאת ספר נדירה. אבל למרות שזה בסדר, שזו דרך הטבע ושאלה החיים, יש בזה קושי גם עבור ההורים וגם כפי שמסתבר מדבריו הקצרים של בני הצעיר – גם עבור הילד.

הוא מבין שזה מה שהוא עושה ואם הוא רגיש ולוקח ללב הוא גם מצטער לרגע, מביט לאחור לעבר הוריו הבודדים ומבין שהוא מאלץ אותם לעבור דרך דלת נוספת במסלול חייהם כהורים, לא תמיד על פי בחירתם, לפעמים מוקדם מכפי שציפו.

לרגע שקלתי לומר לצעיר שלי שאולי עדיף שימתין עם הצופים וילך לבני עקיבא שמשלבת את החניכים בשורותיה רק בשנה שאחר כך, אבל מהר מאד הבנתי שזו בדיוק הנקודה שבה אני צריכה להיות מסוגלת לשחרר ולומר לילד שזה בסדר, ושכמו האחים שלו גם הוא יכול להתחיל למתוח את החבל לעבר העצמאות ושאנחנו כבר נסתדר ונמצא לעצמנו עיסוק אחר לשעות אחר הצהריים של שבת. למשל לקרוא ספרים.

כתיבה יוצרת, מאמרים

עשרים וארבע שבע

בימים האחרונים אני מרגישה לא טוב. וירוס מעצבן שהחליט להתיישב עלי, בא והולך, מסרב להרפות. אז אני בבית בבקרים, אומרת לעצמי שאני צריכה לנח. מנסה לעצור את הריצה שאני מורגלת בה. חוץ מזה אני עכשיו גם "בין ספרים". הספר השני שעומד לצאת מוכן ונמצא אצל העורכת הלשונית, ככה שגם בענייני הכתיבה אני בחופש קצר.

ופתאום, בימי הוואקום העליזים האלה שנחתו עלי במפתיע אני מבינה את קצב החיים הרגיל שלי ועוד יותר מבינה שככה אנחנו חיות בעצם, כולנו.

אנחנו עובדות  – ברור, חייבות לעבוד, רוצות לעבוד, נהנות לעבוד – תבחרו את התשובה הנכונה, אבל בכל מקרה אנחנו עובדות במשהו והוא בדרך כלל כרוך במשרה מלאה או משרת אם או משרת אם עייפה.

אנחנו מתחזקות משפחות – שניים, שלושה, שישה ילדים – שוב לבחירתכן – ובחירת בני הזוג שלכן, אבל כמו שאומרת הקלישאה על הפמיניזם, למרות הכל העניין הזה של הילדים בכל זאת נשאר בתחום האחריות המרכזי שלנו, ואחרי שאנחנו יולדות אותם אנחנו גם נשארות בסביבה לגדל אותן, לעזור בשיעורי הבית ולהתקשר למורה לבקש עזרה לגבי השאלות שלא הצלחנו לפתור.

חוץ מזה אנחנו גם עושות ספורט, הולכות לחוגים, או במקרה שלי מפתחות איזה תחביב אובססיבי או מקצוע אלטרנטיבי.

וזהו.

babyworking

לא נורא בכלל. אין בעיה לדחוס את כל זה לעשרים וארבע שעות. לא?

אז זהו. שיש. ואת המחיר אנחנו משלמות מתי שהוא, איך שהוא באיזה שהוא שלב של החיים. אני בטוחה בזה. אנחנו לא כל יכולות, למרות שאנחנו רוצות להאמין שכן.

ומהו בדיוק המחיר הזה? לא יודעת. הוא יכול להיות כל דבר אבל הוא בוודאות קיים, לפעמים מנמנם וממתין לרגע הנכון ולפעמים מטפטף באופן קבוע ויום יומי אל תוך החיים שלנו, בלי שאנחנו שמות לב אליו כלל.

אז בימי המחלה-חופשה-בין הספרים האלה שלי אני אומרת לעצמי בכל זאת, כמעט בקול רם, שאני צריכה ללמוד גם לעצור. לנח. לקרוא ספר באמצע היום. לעצור את ריצת האוגר הזו במעגלים ולצבור כוחות כדי להמשיך בעוד כמה ימים לרוץ ולהמשיך לשלם את המחיר.

ואז אני מתיישבת לכתוב פוסט בבלוג….בכל זאת.