כתיבה יוצרת

איך מתחילים לכתוב ספר?

אני מנחשת שאת הספר השלישי אתחיל לכתוב בקרוב.

הראשון יצא לפני שנתיים ולוקח אותי למקומות חדשים, מפגשים מעניינים ולתחומי עיסוק לא מתוכננים. השני נמצא בשלבים אחרונים של עבודה ויראה אור בשבועות הקרובים והשלישי – הוא עדיין בגדר רעיון.

אבל הפעם אני רוצה לעשות את זה קצת אחרת – אני רוצה לשתף.  כמו ששיתפו אותי, כמו שלימדו אותי. כמו שהיו אנשים טובים ומוכשרים שהסבירו לי, בסבלנות ומתוך אהבה לכתיבה ולמה שהיא מסוגלת להכניס לחיים, איך להתחיל לכתוב ספר ואיך לפרק את החלום הגדול הזה לצעדים קטנים מאד, מעשיים.

typewriter

אז איך מתחילים?

רגע לפני המעשיות והפירוק לגורמים אני באופן אישי צריכה לענות לעצמי על שאלון קצר שעניתי עליו גם בעבר.

השאלה הראשונה בשאלון היא – למה?

יש המון סיבות שבגללן אנשים רוצים לכתוב ספר.חלק רוצים לכתוב רבי מכר, להיות מפורסמים, להצליח. אחרים רוצים לגעת, להגיע לאנשים, ויש מי שרוצים להשאיר אחריהם את סיפור החיים שלהם או סיפור אחר שחשוב להם לספר. הכל לגיטימי והכל הוא חלק מעולם הכתיבה. הדבר היחיד שחשוב להבין הוא מה מניע אתכם. למה אתם רוצים לכתוב.

אחרי שתתנו לעצמכם את התשובה הזו – תוכלו לעבור לשאלה השנייה, שאלת ה- על מה?  

על מה אתם רוצים לכתוב. זה נכון ובאמת קורה במציאות לפעמים שהנושא בוחר אותנו. אבל גם כשזה מה שקורה, כדאי לעצור לרגע ולהבין על מה אנחנו עומדים לכתוב ולהיות שלמים עם הבחירה הזו שהחיים כיוונו אותנו אליה. במקרים אחרים הבחירה יכולה להיות לגמרי מודעת, מושכלת ואפילו רגשית פחות. אבל בכל מקרה צריך להבין שכל אלה הן שאלות שצריך לענות עליהן לפני שמתחילים לכתוב.

ועכשיו אני רוצה לגעת בשאלה שנשמעת משונה בשלב הזה וקצת מעשית מדי, שאלה ה- מתי?

רובנו אנשים עסוקים, רצים מעניין לעניין. איפה בתוך הבלגן הזה אפשר בכלל לשלב כתיבה של ספר. התירוץ המוצדק הזה הוא באמת מוצדק ובאמת גם תירוץ. אין לנו זמן ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בדרך כלל לקחת הפסקה מהחיים ולשבת לעשות רק את זה, לשבת רק לכתוב. אז מה עושים? מתכננים.

זה לפחות מה שעובד בשבילי. קובעים זמנים מוגדרים, ימים, שעות, משבצת  בלוח הזמנים שמוקדשת לכתיבה. כמו זמן לעשות ספורט חלילה, או כל משימה אחרת שצריכה להשתלב בחיים שלנו ועלולה להידחק למקום אחרון כי אנחנו לא חייבים לבצע אותה, כי יש לנו עיסוקים אחרים, כי אנחנו לא מצליחים למצוא לה זמן. אז אנחנו צריכים למצוא. בין לבין. בשעות הערב, במקום דברים אחרים.

אבל איך אפשר לשבת לכתוב בזמנים מוזמנים? ומה עם המוזה שצריך לחכות שתקרא לנו לבוא?  זה גם נכון וצריך שהמוזה תהיה בסביבה שאנחנו כותבים, אבל האמת האפורה קצת יותר היא שאם נחליט שכל יום שלישי בשמונה בערב אנחנו  כותבים פרק בספר שלנו, המוזה העסוקה תמצא את הזמן גם בשבילנו. ולמרות התפיסה שכתיבה היא עניין מסטי, רוח קודש יצירתית שנוחתת על ראשו של הכותב ואומרת לו לשבת לכתוב, למרות כל זה, גם רוחות קודש אוהבות גבולות וחיות איתם טוב יותר מאשר בלעדיהן.

ועכשיו, אחרי ה-למה, על מה ומתי -אני רוצה בכל זאת לחזור לשאלה בה פתחתי –שאלת האיך.

איך מתחילים לכתוב? 

נגיד שאמרתם לעצמכם שאתם רוצים לכתוב ספר מרגש, שיגע באנשים ויגרום להם להזיל דמעה של הזדהות, ונגיד שחברה טובה שלכם החלימה לאחרונה ממחלה קשה ואתם רוצים לכתוב סיפור על התמודדות מהסוג הזה שבו הייתם צופים קרובים מהצד. ונגיד שאתם גם מוכנים לפנות בלוח הזמנים שלכם זמן בשנה הקרובה 'לחוג הכתיבה הפרטי שלכם'.  נגיד שיש לכם את כל התשובות לשאלות האלה. מה עושים עכשיו?

עכשיו מתחילים לכתוב. מתיישבים מול המחשב או המחברת (כן, יש לא מעט אנשים שעדיין כותבים עם הידיים) וכותבים את סיפור המסגרת, התקציר. אני כותבת לעצמי את הסיפור כולו כמו שהוא יושב אצלי בראש, בקווים כלליים מאד, מתחילתו ועד סופו. אני כותבת שלגיבורה  קוראים תמרה, שהיא בת שלושים ותשע ויש לה שלושה ילדים. אני כותבת מה עומד לקרות לתמרה לאורך הספר, מי הן הדמויות שמקיפות אותה ואיך העלילה מתגלגלת מתחילתה ועד סופה. אני רוצה להזהיר מראש ולומר שכל זה עומד להשתנות והספר שבסוף יצא אל העולם יהיה שונה כמעט לבלי היכר. אבל זה בכלל לא משנה בשלב הזה, והאמת שגם לא אחר כך.

180699094

אז יש לי עכשיו שיעורי בית שנתתי לעצמי ואני צריכה לחשוב למה אני רוצה לכתוב עוד ספר. על מה הוא יספר ולשלב אותו שוב במשבצת הרלוונטית בלוז של אמא לארבעה. אחרי כל זה אשב ואכתוב לעצמי את הסיפור כולו.

סיפורים קצרים

איש אובד

גם הבוקר מצא את עצמו מתעורר לעוד יום של כלום, בדיוק כמו אלה שבאו לפניו.

בהתחלה עוד היה שואל את נירית אם היא רוצה שיפזר את הילדים. היה קם, מארגן אותם לבית ספר ומסיע אותם בסבלנות, כל אחד למקומו. אבל גם את היכולת הזו לקום בבוקר  ולהיות יעיל איבד אחרי שנה וחצי של אבטלה. כשאתה יודע שכלום לא מחכה לך אחרי שאחרון הילדים יטרוק את דלת המכונית, הפסיק לקום ביחד איתם ונתן לנירית לשאת גם בעול הזה, בלעדיו.

נירית עוד ניסתה לבקש מדי פעם, בימים שהייתה צריכה להגיע לפגישה חשובה, שיעזור בכל זאת, אבל הוא כבר לא היה מסוגל, והיא הבינה וגם ראתה את העצב שהלך ומתפשט על פניו המתארכים של בעלה, ככל שנקפו הימים ועבודה לא נראתה באופק.

לפעמים ברגע הראשון, כשהיה מתעורר, נדמה היה לו שהוא בכל זאת עדיין עובד, שיש לו בשביל מה לקום בבוקר, שעוד מעט יתלבש, יכנס למכונית הנוחה, שגם אותה נאלץ להחזיר, ומשם למשרד שחלק עם שני חבריו הטובים, ירון ועמית, לעוד יום רגיל של עבודה, ישיבות, ארוחת צהריים ושגרה.אבל אז, ממש דקה אחר כך, היה נזכר במציאות החדשה והעגומה, שלו ושל נירית והילדים, והחשק לקום מהמיטה היה חומק ממנו והלאה. נירית וגם אחרים היו אומרים לו כל הזמן שעברו רק שבעה חודשים, שיהיה בסדר, שאין סיבה שעם מקצוע הייטקיסטי כמו שלו הוא לא ימצא משהו, כלשהוא. אבל הוא דווקא הרגיש, במעט הראיונות שהיה הולך אליהם, שהמצב לא פשוט, ושרוב החברות מוטרדות יותר בשאלה את מי לפטר מאשר בחשיבה את מי ואם בכלל להעסיק.

והיה גם העניין הזה של להסביר למה פטרו אותו והצורך להוכיח שלמרות הפיטורין הוא עובד טוב ומוצלח. בכל פעם כשהיה יושב מול מראיין ומוצא את עצמו מתפתל ומסביר שהיו קיצוצים, התייעלות כמו שהם קראו לזה, ושפטרו עוד עשרים עובדים. הוא ידע שזה לא משכנע ושבכל זאת היו אחרים שלא פוטרו, אבל לא הייתה לו ברירה. הוא היה מוכן לומר ולעשות הכל כדי למצוא את עצמו שוב במעגל העובדים, ולא מובטל לא יוצלח שאין לו מושג איך אחרי שיתמוססו להם דמי אבטלה, ימשיך לפרנס את אשתו וארבעת ילדיו.

ככה זה היה וככה הרגיש בחודשים האחרונים, רק כל יום היה עצוב טיפה יותר, וכל יום הרגיש מעט יותר עד כמה הוא לא שווה כלום, ושזה לא יסתדר אף פעם כנראה אם לא קרה משהו טוב עד עכשיו. אבל באותו בוקר ההרגשה הקשה והחודרת הייתה איומה באופן מוחשי, כמעט נוכחת בחדר לצידו, מביטה בו במבט מזלזל, מזכירה לו עד כמה הוא חסר תועלת, עד כמה אין בו צורך יותר. הוא לא יכול היה לשאת את נוכחותה לצידו והחל להתלבש, אחר כך נכנס למטבח והכין לעצמו את כוח הקפה הרגילה, עם כפית סוכר שטוחה והרבה חלב, ופתאום הבין מה הוא עומד לעשות.

המכתב שכתב והשאיר לנירית היה, באופן מוזר, אחד המכתבים שכתב בקלות. הוא, שתמיד לא הסתדר עם מילים וניסוחים, עם שיעורי ספרות לשון והבעה, פשוט ידע מה הוא רוצה לומר לה ולילדים שכל כך אהב. הוא הסביר שהוא אוהב אותם מאד ודווקא בגלל זה הוא לא יכול לשאת עוד יום אחד את המחשבה שלא יוכל לתת להם את כל הדברים שתמיד חלם לתת. הוא התנצל בפני אשתו האהובה ואמר שבגלל שהיא כזו יפה הוא בטוח שמהר מאד יהיה מי שיתפוס את מקומו, אחד שיוכל לפרנס אותה כמו שצריך ולא מישהו כמוהו, שרואה כל בוקר בעיניים שלה את האכזבה ואת הדאגה והחשש ממה יהיה הלאה, למרות שהיא מנסה להסתיר.

כבר אחרי שכתב את הדברים הרגיש יותר טוב. "עכשיו נשאר לי החלק הקל" הצחיקה אותו מאד המחשבה שמה שתכננן לעשות נתפס בעיניו קל יותר מהדברים שכתב למשפחה שלו. הוא נכנס לרכב שנירית השאירה לו באוטו יום 'כדי שיוכל להתאוורר קצת' כמו שהגדירה את זה, ונסע.

ביציאה מהמושב, בדרך לעיר הגדולה ואל הגשר שאותו בחר, ברחוב בו עבר כמעט יום יום, עד לפני כמה חודשים, הבחין שוב באיזה מקום יפה הוא גר, ואיך הכחול של השמים והעצים הירוקים שהקיפו את הבית שלו ושל השכנים יוצרים תמונת נוף יפה ופסטורלית.

ככל שהתרחק מהמושב והתקרב לעיר הסואנת הנוף אומנם הפך פסטורלי פחות אבל הוא דווקא הרגיש רגוע יותר. 'זה מה שאני צריך לעשות, ככה יהיה יותר טוב לכולם' המשפט הזה חזר והתנגן לו בראש כמו שיר טוב שממשיך לזמזם במח לאורך כל היום אחרי ששמעת אותו פעם אחת. ככל שהתקרב ל'גשר שלו' כמו שהתחיל לכנות אותו בינו לבין עצמו לאורך הנסיעה, עלו התבלטויות חדשות שלא חשב עליהם מראש, כמו איפה להחנות את הרכב בתל אביב הבעייתית, ואיך נירית תדע למצוא אותו הכי בקלות. ומה יעשה אם אנשים יספיקו לעצור אותו? יעצור ויקשיב? יתעלם?, 'בכל זאת פעם ראשונה בשבילי' הצחיק את עצמו, 'בזה דווקא אין לי ניסיון קודם' הודה כמו שהיה עושה מול כל המראיינים המעצבנים שראה בחודשים האחרונים כששאלו על ניסיון העבר שלו ונגעו בתחומים חדשים שעדיין לא הכיר.

בסוף הוא מצא חנייה דווקא די בקלות ואפילו ממש קרוב. 'נראה שהולך לי עם העניין הזה' המשיכו המחשבות לחלוף בראשו, 'זה רק מוכיח שאני צודק'. הוא יצא מהרכב לקח איתו ארנק כדי שיזהו בקלות את מה שיישאר ממנו והלך מהר. שוב עברה במוחו מחשבה משונה על כך שזו הפעם הראשונה שבה הוא הולך מהר לאן שהוא, שהוא לא ראיון עבודה, בכל החודשים האחרונים. חוץ מאשר לראיונות, בכל הפעמים האחרות, כשכבר היה יוצא מהמיטה והולך לאיזה שהוא מקום, היה הולך לאט, ובמין גרירת רגלים, עד שלפעמים היה נדמה לו שהן אלה שמושכות אותו ולא להיפך.

הוא כבר יכול היה לראות את הגשר מרחוק ואפילו להבחין שלא עומדים בסביבה יותר מחמישה אנשים, בשעה כזו של אמצע יום עבודה. ככל שהתקרב שמח לראות שאין בין החמישה ילדים או נשים, שהנוכחות שלהם הייתה מזכירה לו מה הוא משאיר מאחור וגם הייתה מקשה עליו לעשות מעשה שכזה מול עיניים רכות או עדינות. הוא התכוון ללכת מהר יותר ויותר וברגע שיגיע לשם פשוט לרוץ ולקפוץ, אבל אוטובוס שחתך אותו בכביש האט את הליכתו 'וכמעט הרג אותי' חשב וציין לעצמו שהוא טוב בבדיחות מורבידיות, 'יכולתי לעבוד בזה', המשיך באותו קו מחשבה משועשע באופן משונה.

train
כשראה את הגשר מולו החל לראות את ההקרנה הזו של כל החיים, שכולם מספרים עליה. הוא ראה את הבית הקטן בירושלים בו גדל. את אחיו משחק איתו בשלג הירושלמי, את מירי האהבה הראשונה שלו, את החתונה עם נירית, את הלידות של הילדים, ובין לבין עוד תמונות של רגעים מימים רגילים. הוא טיפס על הגשר במהירות של חתול רחוב והספיק לראות את חמשת הגברים שעמדו בתחנה שבמרכז הגשר רצים כדי לתפוס אותו. אבל הם לא היו זריזים מספיק והוא קפץ, מרגיש לעוד רגע אחד את הרוח נושקת לפניו מעל לפסי הרכבת, באמצע תל אביב.

"מיקי, יאללה קום. אני רוצה שאתה תיקח היום את הילדים בכל זאת. יש לי פגישה חשובה עם יפעת ולא בא לי שוב לאחר". נירית? הוא כאן? הוא לא קפץ כרגע אל פסי הרכבת באיילון? "זה היה אחד החלומות הכי ברורים שחלמתי אי פעם" חשב וקם מהמיטה להכין את ארבעת ילדיו לבית הספר ולשמח את אשתו.
עבודה תבוא מתי שהוא, אמר לעצמו בפעם הראשונה מאז שפוטר, אבל החיים נמשכים ואני לא מתכוון לרדת מהפסים או לקפוץ אליהם, צחק.

 

כתיבה יוצרת, מאמרים

ניירות לקמוס אנושיים

לפני הכל וידוי קטן: אני אוהבת ספרי "עזרה עצמית". לא את כולם, לא תמיד ויש כמובן המון ספרים מהזן הזה, שילד בן חמש היה כותב טוב יותר, ובכל זאת, יש גם כמה שלא. אחד כזה שהוא ממש לא, התגלגל לידי באופן לא מקרי מידיה של אימי שרק אמרה לי ש'כדאי לי מאד לקרוא'.

בתרגום לעברית הוא נקרא בשם שאני לא מחבבת כל כך – 'אדם רגיש מאד'. באנגלית שמו הנכון יותר הוא – Highly sensitive people. כתבה אותו פסיכולוגית אמריקאית בשם איליין ארון, שכבר מהרגע הראשון מבהירה שהיא בעצמה, לגמרי, ללא ספק, ובלי שום התחמקות – אישה רגישה מאד. וכך, שכל מה שנכתב במאתיים ותשע עשרה עמודי הספר, מקורו בהכרות אישית עם חוויית הרגישות ונאמר בגוף ראשון, יחידה.

HSP

הספר פורס תאוריה מרתקת, על פיה, כ-20 אחוז מבני האדם הם אנשים בעלי מערכת עצבים רגישה. הרגישות הזו כוללת רגישות פיזית אבל גם כמובן רגישות רגשית. האנשים האלה, שנולדים כילדים כאלה, כי מדובר בתכונה מולדת וגנטית בעיקרה, רגישים יותר למעברים בין חושך לאור, לרעב, לשינויי מזג אויר ולמגע. מההיבט הרגשי, מערכת העצבים שלהם גורמת להם להבחין בהבעת פנים זעופה, בהתנהלות ערמומית, או בכעס, לפעמים עוד לפני שהוא מתפרץ. הם גם יהיו הראשונים להנות מחיוך שמופנה לעברם ומהבעת תמיכה ואמון מילולית או שאינה מילולית. הם רגישים לתנודות, לתחושות, למשבי ומצבי רוח. לכן קשה להם יותר להיות חשופים לעצב, הם לא נהנים מצפייה בסרטי אימה, מרכבות הרים, או מגלישה בהרים מושלגים.

כל זה טוב ויפה או אולי בעצם נשמע מכביד, ומעיק עבור הסביבה וגם עבור האיש הרגיש עצמו, אבל, וכאן בעצם מסתתרת נקודת האור המשמעותית בדפוס האישיות הזה. הצד השני של המטבע מכפה מפצה ולעיתים עולה על נקודות התורפה של האישיות הזו.אנשים רגישים שהם כאמור בעלי יכולת לחוש בבהירות וחדות רבה יותר את מה שמתרחש סביבם ברמה הפיזית והבינאישית, שמשו בעבר וממשיכים לשמש "ניירות לקמוס אנושיים". היכולת שלהם לזהות מגמות והתרחשויות הופכת אותם למועילים במיוחד בכמה נקודות מפתח ומצבים אנושיים וחברתיים.

כך למשל הם היו ועודם טובים מאד בתור פסיכולוגים ומטפלים כמובן – וזה אולי המקצוע הראשון והמובן מאליו שבו אנשים רגישים יכולים לתרום ולתת יותר. אבל היכולת הזו רלוונטית גם לתחומים אחרים. אנשים רגישים יכולים גם להיות יועצים פוליטיים כי הם מזהים את מה שמתרחש בסביבתו של המנהיג, יכולים להזהיר אותו ולכוון אותו ביעילות רבה. הם גם כמובן יכולים להיות יוצרים, סופרים, משוררים ואומנים מכל סוג וזן. הרגישות מאפשרת להם ליצור אומנות שתדבר אל הקהל ותפרוט על נימים דקים ועדינים בנשמתם של הצופים.

אבל גם אם הם רואי חשבון, מורים, עורכי דין או עוסקים בכל תחום אחר, איליין מדגישה שהם  תמיד יהיו הראשונים לזהות התנהגויות בעיתיות, אנשים שעלולים ליצור קשיים בין אישיים, או לחליפין, כאלה שכדאי לקדם או לגייס. איליין גם ממליצה בחום להורה לילד רגיש, לבוס של עובד כזה ולכל מי שיש בסביבתו 'נייר לקמוס' זמין כזה – להקשיב, להטות אוזן, להעזר ביכולת הזו, כדי להימנע מטעויות ולמנוע בעיות מבעוד מועד.

הספר כולל עוד מידע רב על התפיסה והתאוריה הזו, ומפרט את דרכי התמודדות שיש לטפח אצל אנשים רגישים.  אהבתי מאד, התחברתי לרעיון והפנמתי. ממליצה בחום לקרוא  – לאנשים רגישים, לאלה שחיים לצידם, למי שמגדלים ילדים כאלה, וסתם למי שעוברים לידם במסדרון בעבודה.