מאמרים

בלי הלחי השנייה

המלחמה הזו, מזכירה לי שיעור שלמדתי בשנים האחרונות. שיעור על מלחמות מסוג אחר. מלחמות אנושיות.

אני לא מתיימרת ולא רוצה להבין במלחמות בסדר גודל כמו זו שאנחנו מנהלים עכשיו, אבל יש בעימות הנוכחי בין שאר השיעורים שעוברים עלינו כעם וכפריטים משהו שמזכיר לי שיעור חשוב נוסף שיצא לי ללמוד בשנים האחרונות – שיעור על עימותים ומחלוקות בין אנשים.

אני באופן כללי באופיי ובתפיסת עולמי מהזן שמתרחק מעימותים. כמה שפחות, רק אם אין ברירה, ואני תמיד או כמעט תמיד מעדיפה להושיט את הלחי השנייה. לשתוק, להבליג, לתת לגל העכור לעבור ולצאת מעברו השני בלי פגיעות בנפש. כזו אני. ולא, לא מפחדנות או חולשה נובעת ההתנהלות הזו שלי, יש מאחוריה באמת ובתמים פשוט תפיסת עולם. התפיסה או האמונה הכנה ש'מכות' לא פותרות שום דבר, ובסופם כולם יוצאים מהזירה חבולים, כואבים ומצטערים. בדיבורים, או לפעמים גם בהתחמקות והחלקת הדברים, החיים ממשיכים לזרום לכיוון שאליו הם אמורים להגיע, בלי לצבור מטענים ובלי שנאמרים דברים קשים שאין דרך מהם בחזרה.

כך סברתי תמיד וכך אני גם מאמינה היום. אבל…יש אבל. והוא נוגע למקומות, לנקודות, לאנשים ולזמנים שבהם כל מי ומה אתה עומד על הפרק, שעצם הקיום שלך מאויים, שמולך עומד מישהו שרוצה לפגוע בכל אלה ובהרבה יותר. זה המקרה החריג ואותו מזכירה לי המלחמה הזו שלנו כמדינה, אבל גם מלחמות שנאלצתי לנהל לפעמים כאדם פרטי.

chess

מלחמה על ביטוי עצמי והתנהלות בסביבה אנושית שבה מתקיימים הערכים שבהם אני מאמינה, מלחמה על הזכות להגיד את האמת שלי למרות שלא תמיד היא מתקבלת, ומלחמה על הכבוד האנושי הבסיסי זה לזה.

אז אני משתפרת ולומדת ועם השנים מסוגלת יותר ויותר לזהות את הרגעים שבהם אסור לי לשתוק, אסור להושיט את הלחי השנייה ואסור להתכופף. וכשהם בכל זאת מגיעים ואני מזהה אותם אני לומדת לבחור באופצייה החביבה עלי הכי פחות מכולן – לומדת לבחור את המלחמות שלי.