כתיבה יוצרת, מאמרים

חולצה לבנה כמשל

אחת עשרה בלילה. אני מנסה להתיישב לכתוב. ארוחת הצהריים למחר מוכנה, הכלים שטופים, לפחות באופן סביר, וגם שאר משימות הבית השוטפות נשטפו עם זרם המים בכיור או במכונת הכביסה.

אני מתיישבת ליד המחשב הנייד במטבח, מוכנה לשעה של עריכה וכתיבה של ספרי השני ,כשפתאום זה מכה בי – מחר צריך לבוא לבית הספר עם חולצות לבנות. שוב. אחרי יום השואה ולפני יום הזיכרון , לוח השנה העברי היה צריך לאתגר אותנו האימהות, עם עוד יום של חולצה לבנה, המכונה בטעות בשם 'ראש חודש'.

whiteshirt

ואני כל כך רציתי לכתוב. כל היום אני מחכה לרגעים האלה. לדקות הגנובות. לשקט.  בין העבודה שעליה משלמים לי, לעבודות הבית וגידול הילדים שאני אוהבת, לא נותרות לי דקות רבות כאלה. וכשהן סוף סוף מגיעות, בסופו של היום, יש בהן נחמה, ועידוד והן מוסיפות את הכח והתבלין המיוחד לחיים.

אבל החולצות הלבנות, לא זכרתי אותן ועכשיו אני צריכה לקום ולחפש  ולגלות שלגדול יש אחת שמחכה לו בארון אבל לצעיר יותר אין. ואיך ילך הילד שלי לבית ספר בראש חודש בלי חולצה לבנה, ויעמוד מבויש בין עשרות הילדים האחרים לבוש בחולצה ירוקה, כשבוודאי יתקיים לו בחצר בית הספר איזה שהוא טקס חגיגי? ואני כבר רואה את הבושה על פניו של צעיר ילדי, ומתחילה להתרוצץ ולחפש בין סלי הכביסה אחר החולצה החסרה.

כמה דקות של חיפושים עצבניים וקדחתניים מעלים בתחילה חרס, או בעצם פשוט לא מעלים אף אחד משלוש החולצות הלבנות שיש לילד, אבל חיפוש חוזר ועקשני בסל הגדול שבחדר הכביסה, מביא אותי בסופו של דבר אל אחת מהחולצות המיוחלות, המושלכת כמובן מיד למכונת הכביסה לכיבוס מהיר. בבוקר אוציא אותו מהמכונה, אעביר למייבש ואקווה שהיא תהיה מוכנה וערוכה ללבישה בשבע וחצי בדיוק.

והכתיבה, מה היה עליה? גם הערב היא הוזנחה, נדחקה הצידה, ויתרה על השעה שהייתי אמורה לבלות איתה. מבינה שחולצה לבנה היא לפעמים לא רק חולצה לבנה, והיא מספרת את הסיפור כולו, זה של המרוץ האימהי המטורף בין עבודה וקריירה לבין הבית והמשפחה, ואת הרצון שלנו הנשים, לעשות הכל ולא לשכוח שום דבר, בטח לא את החולצה הלבנה שצריך ללבוש בראש חודש.

מאמרים

הנחות מיותרות

איך אומרים את זה היום?  אני רק אניח את זה כאן:

אנחנו כולנו כל הזמן, בלי יוצא מן הכלל ובלי אפשרות לברוח מזה – כל הזמן מניחים הנחות:

מניחים שאם מישהו לבוש בבגדים מסויימים הוא שייך לקבוצה מסוימת.
מניחים שאם מישהו נראה גדול וחזק הוא באמת כזה גם מבפנים.
מניחים שאם מישהו מתנהג  לא יפה, כל מה שנראה לעיין הוא שעומד מאחורי ההתנהגות ועל פי הנתונים האלה אנחנו שופטים אותו.

אנחנו כל הזמן מניחים הנחות , כל רגע, כל יום. אפילו בלי לשים לב בכלל.

thinking

אז אם הילד שלנו לא רוצה להכין שיעורי בית אנחנו מניחים שהוא מתעצל.
אם חבר שלנו לא מרים טלפון לשאול מה נשמע אנחנו מניחים שאנחנו לא מעניינים אותו.
ואם השכנים נראים שמחים ומאושרים תמיד שהם בוודאי שמחים ומאושרים תמיד – תמיד

אבל אלו רק הנחות והן מבוססות רק על מה שאנחנו רואים, על מה שאנחנו מצליחים לקלוט ולהבין עד כמה שמשגת יכולת התפיסה המוגבלת שלנו כל כך.

כי אנחנו לא יודעים הרבה דברים ולא רואים את כל התמונה, והכי גרוע הוא שאנחנו לא זוכרים שזה המצב.

וככה אנחנו מופתעים לגלות שהילד העצלן שלנו בעצם סובל מהפרעת קשב
הזוג המאושר בעצם עומד להתגרש
והחבר שלא מתעניין, בעצם עובר בעצמו תקופה מאד לא פשוטה בעבודה, ואנחנו בכלל לא ידענו

הכל נכון והכל מהחיים ואנחנו ממהרים ולא עוצרים לשים לב, ממהרים לשפוט, ממהרים להניח הנחות.

ככה אנחנו בנויים וככה אנחנו טועים, שוב ושוב, יום אחרי יום וקמים למחרת ואומרים לעצמנו שהיום נשתדל לעצור לרגע, לשים לב, לא לתת לעצמנו הנחה ולא להניח הנחות.  אבל אז הן שוב באות, ההנחות ומקצרות  את הדרך ומפשטות את העולם ומשאירות לנו זמן להניח עוד הנחות.

כתיבה יוצרת, מאמרים

דוסים יוצרים

אני יודעת שזו שאלה כבדה – שאלת היצירה של אנשים דתיים.

השאלה שבעצם גורמת לנו לתהות בינינו לבין עצמנו וגם עם ומול אחרים, מה אנחנו אמורים לעשות אחרת, איפה עוברים הגבולות והמגבלות  שלנו אם בכלל, והאם יש נושאים או חומרים ותחומים שבהם אנחנו מנועים מלגעת כל עוד אנחנו מגדירים את עצמנו כחלק מהעולם הדתי.

מתי בפעם הראשונה הבנתי שלדתיים יש גבולות של ביטוי עצמי יצירתי? הייתי בת חמש עשרה ושכבת הגיל שלי בבית הספר התיכון לבנות עמדה להעלות הצגה של סוף חטיבת ביניים ותחילת תיכון. היו בינינו כמה בנות שרצו להביע את עצמן, לומר כמה אמירות והיו גם כמה בנות שרצו לשיר.

עד כאן הכל בסדר. הבעיה הייתה שהן רצו לשיר לבד. למי שלא מכיר את העניין, שירה נשית לבד, בפני קהל של גברים ונשים אסורה ובבית הספר שבו למדתי הקפידו על הכללים. איך נפתרה הסוגייה? איך ישבו בין הרצון של כמה בנות צעירות ובעלות דעה להופיע בשירה בפני קהל ההורים לבין ההתנגדות של הנהלת בית הספר להעלות מופע שכולל הפרה של הכללים ההלכתיים? נדמה לי שהקליטו אותן מראש והן עמדו על הבמה עם הפלייבאק המעולה שעשו להן ועשו את עצמן שרות. פתרון יצירתי המתבסס על העמדה ששירה שאינה חיה, מותרת.

Sky

אבל הקונפליקט הזה בין הביטוי האישי וחופש היצירתיות לבין העולם הדתי הוא בעצם זה שעמד במוקד העניין והוא קונפליקט אמיתי ומשמעותי עבור כל מי שרוצה ליצור.

לא פעם ולא פעמיים הפכתי בשאלה האם מותר לי לכתוב על נושאים כמו אלה שהזכרתי בספר הראשון. (תקראו אז תבינו….) בחרתי כן לכתוב כי הרגשתי שזה מה שנכון לי לומר. אבל כמובן שיש מי שאומרים שזה לא לעניין ושהייתי צריכה להתחיל עם משהו קצת פחות רגיש לפחות בספר הראשון. גם עכשיו בכתיבת הספר השני עולות בי השאלות האלה בהקשרים אחרים ואני צריכה להכריע, לפעמים קצת אפילו לבחור בין העולמות, וזה לא פשוט.

איך אני מחליטה? כנראה על פי מה שאני מרגישה שנכון לי לעשות, על פי התחושה שלי לגבי המקום בו עוברים הגבולות. הגבולות שלי ושל האמונה הדתית שגם היא חלק מהותי ממני. אבל אין ספק כי בניגוד לאחרים שיוצרים יצירות יפות, ושאינם בוגרי סניף בני עקיבא כל שהוא בעברם, אצל דתיים שרוצים גם ליצור תפיסת העולם הדתית תהיה תמיד נוכחת ובועטת, עושה את היצירה שלהם אחרת. לא מוגבלת, לא חסרה אני מקווה, אבל בהחלט כזו שלוקחת בחשבון גם את אלוקים (לכתוב ב-ה' או ב-ק'?)…..