יאללה תתגברי כבר

אחינועם שלי, זו שכתבתי בספר 'עד שתגיעי למקומה', היא אישה בדיכאון.

eb90b-inal_1

לא דיכאון כזה שמונע ממנה לקום בבוקר מהמיטה, לא דיכאון שגורם לה להפסיק לתפקד, להפסיק להיות אמא, להפסיק לאכול, אבל כזה שיושב לה על הלב כמו אבן כבדה ומוצקה ומונע ממנה לחייך, להנות מההורות והזוגיות שלה מונע ממנה בעצם לחיות.

אבל למה אחינועם בדיכאון? ומה העניין איתה? איך זה שהיא לא מצליחה להתגבר, לקחת את עצמה בידיים? מה בסך כבר קרה לה? יש לה חיים טובים, בעל אוהב, ילדה מקסימה, אפילו עבודה טובה,. אז אח שלה נהרג עוד לפני שהיא נולדה והיא גדלה בבית שלא היו בו מעולם חיוכים. נו, יש דברים יותר גרועים לא? 

אז זהו שלא, זה לא כל כך פשוט ובעצם זה מטריד שאלו בדיוק השאלות שאנשים שואלים את עצמם כשהם שומעים על מישהו אחר בדיכאון, בין אם זו אישה אחרי לידה או סתם גבר או אישה שעוברים משבר בבית, בעבודה או בכל תחום אחר, והמשבר הזה מוביל אותם הישר לתוך זרועותיה של האפילה הנוראה, של המצב הזה שנקרא דיכאון.

וכן, וזו לגמרי אפילה, שיהיה ברור, זה השחור הכי שחור שיש, זה שאוכל אותך מבפנים, שמשאיר אותך במקרים הקלים במצב רוח עצוב ובלי חיות ובמקרים הקשים דוחף אותך לקצוות של החיים או אפילו אל סופם. ומה שמרעיד ומטלטל כל כך היא חוסר ההבנה. השאלות האלה של – מה כל כך קשה לך? למה את עושה עניין מכלום? נו אז פיטרו אותך, נו אז הבוסית מתעללת בך, יאללה תתגברי. את שומעת אחינועם, תתגברי….

Achinoam

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s