תן כתף (אל) תעצום את העיניים

תן כתף (אל) תעצום את העיניים

פורים הוא חג של שחרור והסרת מחסומים, של עדלאידע וחופש מכל מה שמגביל אותנו ביום יום האפרורי והרגיל. מותר לנו ללבוש מה שאנחנו רוצים ולהיות מי שאנחנו רוצים ולשכוח מהכל.

נכון? לא לגמרי.

ביהדות, כמו ביהדות, דווקא בחג הזה, חג התחפושות וההשתוללות, החג שבו אומרים לנו לעשות מה שבא לנו, 'ללכת על זה' לשכוח מכולם, דווקא בחג הזה החובות ומנהגי היום האחרים קשורים ברובם באחרים, באנשים שמקיפים אותנו. אלה שיש שיש להם ואיתם אנחנו מחליפים משלוחי מנות כשווים אל שווים, ואלה שאין להם ולהם אנחנו מצווים לתת משלנו.

981271_87191842

ולמה בעצם?

מה המשמעות של החיבור בין שני היבטים, ההתנהגויות הסותרות האלה לכאורה?  זו ששמה את האני במרכז, אומרת לנו לתת ביטוי לרצונות הכמוסים שלנו ולשכוח את כולם לבין ההוראות האחרות שממוקדות כל כך בקהילה שאנחנו חלק ממנה ובמי שזקוקים לעזרתנו בתוכה?

נדמה לי שהתשובה לכך מסתתרת גם במגילה כאשר אסתר נשלחת לבקש על עמה בפני המלך ויודעת שהיא לוקחת סיכון אישי רק בגלל שהיא חלק מעם וקהילה שנמצא כרגע בצרה. הדוגמא הזו של אסתר והחיבור בין האישי לקהילתי בשאר מנהגי וארועי חג הפורים, מנסה כנראה ללמד אותנו את אחת החוכמות המורכבות ביותר של הקיום האנושי – זו שעוסקת במציאת האיזון בין האני לחברה, בין מה שאני רוצה ומה שבא לי לבין מה שמישהו אחר רוצה או צריך.

וככה מתוך המסיבות והתחפושות כשאנחנו יוצאים לתת משלוחי מנות אחד לשני וצדקה לעניים, נזכר פתאום שיש עוד מישהו בסביבה שאנחנו צריכים לקחת גם אותו בחשבון ושמותר לנו לעשות מה שבא לנו עד גבול מסוים, הגבול שבו אנחנו שוכחים שאנחנו לא לבד.  

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s