סיפורים קצרים

חלום בשמלה אדומה

סיפור קצר על תעסוקה ושמחת חיים, וקצת גם על הגיל הזה שבו נדמה לכולם בטעות שכל הניסיון, שיקול הדעת וחכמת החיים, שיש לאנשים בני ארבעים, חמישים ושישים הוא מיותר וחסר משמעות ושעולם העבודה, כמו העולם בכלל, גם הוא שייך לצעירים.

חלום בשמלה אדומה   

היא דווקא לא הייתה טיפוס שמתייאש. תמיד חיפשה את הדרך החוצה, את הרעיון הבא, את הכיוון החדש שיעזור לה לעבור את המכשול שבדרך. אבל בשבועות האחרונים משהו השתנה. היא לא הצליחה לשמור על האופטימיות הרגילה, לא הצליחה לחשוב אחרת, להיות יצירתית, לחפש פתרון.

גם החלום החוזר הזה שכל סטודנט מתחיל לפסיכולוגיה בוודאי היה אומר לה שהוא מדבר בעד עצמו, לא  עזר לתחושת המחנק שהלכה והשתלטה עליה. תחושת אין מוצא שלא הייתה מורגלת בה כלל. בחלום היא לבושה בשמלה אדומה, קצרה יחסית, כזו שרואים בה את הרגליים הארוכות שבימים צעירים יותר עזרו לה מדי פעם בתמימות לפלס את דרכה בעולם הגברי. צבע השמלה לא הפתיע אותה גם הוא כי אדום היה אחד הצבעים החביבים עליה גם בשעות הערות, מה שהיה משונה הן הנעליים נטולות העקב. נעליים שטוחות לגמרי, כאלה שאפשר לרוץ בהן, מהסוג שמעולם לא היה ברשותה והיא גם לא הצליחה להבין נשים בוגרות שמעזות לצאת מהבית כשהן נועלות זוג נעלי נערות שכאלה.

אבל בחלום הן היו שימושיות ונוחות ומתאימות למצב, והיא רצה בהן לאורך רחובות ילדותה בפתח תקווה, משתדלת לא לפגוש אף אחד מוכר, מודעת לעובדה שמדובר בשכונה קטנה עם גגות רעפים נמוכים ואנשים שיודעים הכל אחד על השני, כולל העובדה המוזרה ש'הבת של זאביק מתרוצצת כבר ימים ברחובות, לבושה בשמלה אדומה ונראית מבוהלת'. כך יכולה הייתה לדמיין את ברוריה, שהתגוררה מעל המכולת הפינתית לוחשת לרחלי שכנתה בשעת התה היומית.

אבל ברוריה ורחלי לא הופיעו בחלום ורק היא המשיכה בכל לילה לרוץ ולרוץ, בשמלה אדומה ונעליים שחורות ושטוחות. מחפשת את הדרך החוצה מהשכונה בה גדלה, את הכביש המהיר הקרוב, את המוצא מהמבוך והריצה במעגלים. "מה מפריע לך כל כך מירי? אני פשוט לא מצליח להבין" אלי שלה המסכן באמת לא הבין. הוא היה מסתכל עליה בשבועות האחרונים כמי שמנסה לפענח חידה, להבין איך מפעילים מכשיר חשמלי חדש שהגיע בלי חוברת הוראות מפורטת.  "אני לא יודעת" הייתה עונה בכל פעם, מתעקשת להתעלם מהתחושות הפנימיות שאמרו לה את האמת שלא רצתה לדעת. ובנתיים החלום, החלום שלא הרפה. והיא הייתה קמה בבוקר, אחרי שבע שעות שינה, מרוטת עצבים ומותשת. 'כאילו רצתי כל הלילה' הייתה צוחקת בינה לבין עצמה. 

את אלי לא שיתפה , לא סיפרה לו על החלום. אחרי שלושים שנות נישואין הוא הבין מעצמו שמשהו לא בסדר עם אשתו, והיא הייתה בטוחה שגם אם תנסה להסביר לו , לא יבין מה היא רוצה בדיוק. מה פתאום חלומות שחוזרים על עצמם, ולמה היא רצה בהם הלוך ושוב בין רחובות ילדותה. אין מספיק רחובות בתל אביב לרוץ בהם? היה בוודאי צוחק ואומר שהיא פשוט צריכה להירגע והכל יהיה בסדר ושזה רק עבודה וגם המשבר הזה במשרד יעבור כמו שבא 'ואולי בנתיים כדאי לה לשפר קצת את זמני הריצה בחלום, כדי שיהיה לה גם מספיק זמן לישון' היה מוסיף בקריצה. לכן לא שיתפה אותו, לא חשבה שיקדיש לה את תשומת הלב שהיא זקוקה לה, שיבין, שינסה לעזור. 

red ו

חוץ מזה תמיד היה לה גם את דליה. דליה שהבינה והקשיבה והייתה תומכת כמו שרק חברה טובה באמת מסוגלת להיות ."אני חושבת שאת צריכה לרדת לעומק הדברים, להבין מה מטריד אותך בתקופה האחרונה" דליה הייתה אומרת בכל פעם שהתקשרה לספר לה שגם הלילה חלמה את החלום. "נדמה לי שזה המפתח לפתרון ולשינה נורמלית שאת חייבת להחזיר לעצמך. את כבר לא ילדה מירי'לה. את צריכה לטפל בעצמך וכנראה שהחלום הזה הוא נורה אדומה בשמלה אדומה". הוסיפה חברתה מצידו השני של הקו ומירי יכולה הייתה לשמוע איך היא מערבבת את אחד המרקים המשובחים שלה תוך כדי שיחה. רעשי הערבוב והנחמה שדליה הייתה תמיד מוכנה להציע הרגיעו אותה לרגע, גרמו לה להרגיש בבית ולקוות שכל זה אינו אלא נסיגה זמנית בשקט הנפשי האופייני לה, ושתוך כמה ימים הכל יעלם כלא היה. מצב הרוח הרע, תחושת התסכול והחלום, בעיקר החלום.

"אנחנו יודעות בדיוק מה מטריד אותי" מירי חזרה מרגע של הרהורים אל השיחה עם דליה "העבודה שלי, נו, זה לא מה שהיה פעם, המנהלים התחלפו וכל האווירה השתנתה לבלי היכר. את יודעת שהיום גם יגאל עזב? את מאמינה? יגאל שהייתי בטוחה שנוציא אותו מדלת המשרד על ארון ישר ללוויה של עצמו. גם הוא קם ועזב, הולך על שתי רגליו. אמר שזה כבר לא זה, שהוא לא יכול לעבוד באוירה הקודרת הזו. מצא לעצמו איזה תפקיד במשרד רואי חשבון אחר וזהו. הלך. וככה זה כל כמה ימים, כל יום מישהו אחר. אני מרגישה כמו בתוכנית ריאליטי, רק שרוב האנשים מדיחים את עצמם, בוחרים לעזוב. ורק אני נשארת. פשוט כי אין לי לאן ללכת".

"את טועה מירי. יש לך לאן, זו את שהחלטת שאת בת חמישים ושתיים ומבוגרת מדי בשביל לחפש דרך חדשה. את מנהלת הלשכה הכי טובה והכי מסורה שאני מכירה, ואת יודעת שיצא לי להכיר מקרוב כמה כאלה", דליה, חוץ מלהיות חברה ומקור התמיכה שלה, מילאה גם שורה של תפקידים בכירים בכל מיני חברות חשובות  וזכתה להכיר מקרוב מנהלות לשכה מכל הסוגים והמינים.

"תודה שאת אומרת את זה דליה, אבל שתינו יודעות שזה לא נכון ואני חושבת שזה מה שהחלום הזה מנסה להגיד לי, שאני לכודה בעבר בלי יכולת לצאת ושאני מחפשת דלת או פתרון שפשוט לא קיימים". "טוב אז בואי נסכים שאנחנו לא מסכימות כי עידו בדיוק נכנס בדלת, ונדבר על זה שוב מחר?" דליה הייתה מקסימה גם כשאמרה לה בעצם שנגמר לה הזמן בשבילה. אבל גם התמיכה הזו לא שינה את מצבה, את המבוי הסתום שהרגישה שהגיעה אליו ואת העייפות המצטברת מלילות של שינה טרופה שכללה שידור חוזר של החלום בשמלה אדומה. "אני חושב שאת צריכה להניח לכל זה" זו הייתה העצה של אלי כשראה אותה יושבת בסלון עצובה שוב באחד הערבים. זו תמיד הייתה העצה של אלי, לוותר , לא להתמודד עם שום דבר באופן חזיתי. הוא העדיף להניח את הבעיה בצד באיזו פינה חשוכה, לקוות שכך היא תעלם.  "אני לא יכולה להניח לזה" ענתה לו בכל פעם מחדש, "אני מרגישה שהעצב וחוסר השקט מחלחלים לי לתוך הנשמה. אני צריכה לפתור את זה, אבל אני לא מאמינה שבאמת יש פתרון ושיהיה איזה מעסיק צעיר וכריזמטי שיתחשק לו להעסיק דווקא אישה בת חמישים ושתיים בתור המזכירה שלו, במקום איזו בלונדינית בת שלושים שתהיה נוף הרבה יותר נעים להתבונן בו". "אני לא מאמין שאת מדברת ככה מירי, את? לדבר על אישה בתור נוף? הרי אם הייתי מוציא מהפה שלי משהו דומה כבר הייתי ישן בסלון או בבית של חברים. מה קרה לך?" אלי באמת הופתע. "אתה צודק, לא הייתי צריכה לדבר ככה" ענתה לו  והלכה, משאירה אותו יושב בסלון רחב הידיים, בדירה המטופחת שלהם, יוצאת לנשום מעט אויר אביבי של תל אביב, מבטיחה לעצמה לא לחזור על השיחות המיותרות אלה עם אלי שלא עזרו לה להתמודד עם מה שהלך וכרסם בתוכה, הופך אותה עייפה ומרירה בכל יום מעט יותר.

וככה עברו עליה הימים והלילות בשבועות הבאים.

היא המשיכה לצאת אל המשרד התל אביבי בשבע בדיוק, כמו בכל יום בעשרים השנים האחרונות. הייתה מגיעה ראשונה למשרד, פותחת את הדלת הנעולה, מוזגת לעצמה כוס קפה ומחכה לראשוני הבאים. כמו בכל יום בעשרים השנים האחרונות, הייתה עוברת על הדואר שהגיע במכתבים, על הדואר שהגיע לתיבת המייל של המשרד ועל הפקסים שעדיין המשיכו להיפלט מהמכשיר הרועש. אחר כך היה מגיע המנכ"ל החדש ואחריו הסמנכ"ל, שניהם מהנהנים לה לשלום בפנים זועפות, אף פעם לא מחייכים, מעולם לא שואלים לשלומה.

אחריהם היו מגיעים חלק מהעובדים הותיקים, מסתתרים מהר כל אחד בפינתו, משתדלים שלא לפגוש את שני המנהלים הבכירים או את שלושת מנהלי המחלקות החדשים שהביאו איתם. כולם כאילו יצוקים מאותה תבנית חסרת מאור פנים, חסרת הבעה במקרה הטוב או זועפת במקרה הגרוע יותר. "איך הם לא מבינים שבשביל שמקום עבודה יהיה נעים ובשביל שאנשים ירצו לעבוד צריך ליצור אוירה טובה, ליצור מוטיבציה, לעודד, לתת מילה טובה?" הייתה לוחשת לתמי המזכירה של הסמנכ"ל בכל יום ברגע ששני הזועפים היו יוצאים מהמשרד.

"כן, אודי וקובי הבינו את זה טוב כל כך. התרגלנו למשהו טוב מדי כנראה" תמי הייתה עונה לה בלחישה והן היו נפרדות בחזרה לפינות העבודה שלהן מחשש שמישהו משני הכעוסים יחליט לחזור על עקביו וימצא אותן שלא במקום בו הן אמורות להיות מונחות. וכך זה נמשך יום יום. עבודה עצובה בימים וחלומות מוטרדים בלילות.

אבל ערב אחד דליה התקשרה.

"מה נשמע מירי?" שאלה כלאחר יד, עוצרת את שטף הדיבור של חברתה, ממשיכה לדבר בלי לתת לה לפרוץ בסבב התלונות הרגיל בימים אלה, "תקשיבי יקירתי. מצאתי לך עבודה חדשה. זהו זה. הצרות שלך הן היסטוריה. את שומעת?" מירי שתקה. מהנהנת, מזילה דמעה קטנה. מקווה שההמשך יהיה מבטיח כמו התחלת הדברים. "אני מקווה שאת איתי כי אני הולכת לספר לך על העבודה החדשה שלך בתור הקונדיטורית של בית גיל הזהב החדש שפותחים אצלנו בשכונה. הלכתי לשם היום עם אבא שלי שהבין שהגיע הרגע להיכנע למציאות ולמצוא לעצמו סידור מגורים מוצלח יותר מזה שבו הוא חי לבד ואנחנו מתים מדאגה."

מירי המשיכה להנהן, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שמדובר בטלפון ודליה אינה מודעת להנהוניה הנמרצים.

"את איתי מירי?" דליה בכל זאת החליטה 'לבדוק דופק' בצידו השני של הקו ומירי מלמלה "כן, אני כאן".

"אז אבא שלי מאד אהב את המקום, עד כמה שהוא מסוגל לאהוב מקום מהסוג שלא מאפשר לו להיות עצמאי לחלוטין. אבל יש שם משהו באוירה, ברצון לעשות את החיים של הדיירים לנעימים ומלאי תוכן שהדליק אצלו בעיניים איזו שהיא תחושת עניין. בכל מקרה, בין הסיור בבריכה, לעשרות החוגים שיש למקום הזה להציע, אבא שלי היה רעב והתיישבנו גם לאכול שם צהריים יחד, ככה שתהיה לנו אפשרות לטעום את האוכל בזמן אמת, כמו שאבא שלי אמר". דליה נשמה לרגע ומירי שמעה אותה מתרוממת מהכיסא החום בסלון שעליו בוודאי ישבה, ניגשת כנראה אל המטבח הצמוד כדי להביא לעצמה משהו לשתות. כמו שניחשה דקה אחר כך שמעה את כוס הזכוכית המונחת על השיש הנקי תמיד של דליה ואת הקולה החביבה עליה נמזגת אל הכוס הארוכה.

"בכל מקרה, שומעת מירי'לה?" דליה המשיכה תוך כדי לגימה, "האוכל היה מצויין ואבא שלי היה מרוצה, רק הקינוח, איך לומר, לא היה משהו, סתם חתיכה עוגה יבשה וחיוורת מאד לצד שאר מנות הבשר והדגים החגיגיות והמוצלחות מאד." המשיכה דליה לספר, יורדת לפרטים שמירי כבר החלה לאבד את משמעותם ואת הרצף הסיפורי שבהם, "ואת מכירה את אבא שלי נכון מירי? הוא לא שותק, ובסיום הסיור, כשהבחור הנחמד שאחראי על הסיורים שאל אותו מה דעתו הוא אמר שהכל היה מעולה חוץ מהקינוחים שלהם ושמקום שמכבד את עצמו צריך להחזיק מישהו שיטפל בחלק המתוק של החיים, זה שעושה את ההבדל בין סתם ארוחה לארוחה עם קינוח מעולה. וכמו שאני מספרת לך את זה מירי, ככה בדיוק הבחור הזה שאני חושבת שקוראים לו אפי, הסתובב אלי ואמר שהם מחפשים מישהו כזה בנרות, אחד שגם יודע להכין קינוחים וגם יכול להשתלב באוירה הכללית של הבית שלהם, שיאיר פנים לדיירים, שיהיה חלק מהמשפחה הזו שחשוב להם ליצור כאן". אחר כך דליה סיפרה שנתנה לאפי את הפרטים שלה ושהוא יצור קשר בימים הקרובים ומירי המשיכה לשתוק, מחייכת ומהנהנת, מבינה שדליה כנראה צדקה והיא באמת מצאה לה את העבודה החדשה שלה, זו שתחזיר לה את החיוך, את הרצון לקום בבוקר, את החשק לעבוד.

desserts

חודש אחר כך, כשדרכה מירי ברגל ימין בכניסה לדלת בית "גיל ואור" במרכז תל אביב, ניגש אליה אפי מלווה באדם נוסף שהציג את עצמו כמנכ"ל הרשת והודה לה על הצטרפותה לצוות שלהם. הוא גם אמר שכבר שמע על כמה עוגות שהכינה עבור הדיירים עוד לפני שהתחילה לעבוד באופן רשמי ושכולם ליקקו את האצבעות, אבל רק אחרי שצלמו בפלאפונים שלהם את יצירות הפאר שכללו מוסים עתירי קומות, עוגה שכבות חגיגית ועוגת שוקלד חמה שהתאימה במיוחד ליום ההולדת השמונים וחמש של גיטה, הדיירת המבוגרת ביותר בשלב זה.

מירי הסמיקה, הודתה למנכ"ל החביב, נפרדה ממנו ומאפי, וניגשה ישר לממלכת הקינוחים החדשה שלה, במטבח המאובזר בבית "גיל ואור" שבמרכז תל אביב. היא הייתה מוכנה ונרגשת לקראת תקופה חדשה ומאושרת שעמדה בפתח, רעננה ושמחה אחרי כמה לילות של שינה רצופה, שינה שלא כללה אפילו חלום אחד של ריצה בשמלה אדומה וחיפוש אחר הדרך החוצה מרחובות ללא מוצא. היא מצאה את הדרך, מצאה את דרכה מחדש.

כתיבה יוצרת

הקולות הצפים

לכתוב ספרים זו החלטה מטופשת. אני יודעת את זה.

למה?  אולי בגלל שכולם כותבים, וכולם כותבים טוב ומה הסיכוי שדווקא הסיפורים שלי על נשים, על עצמאות ועל בחירות, יעניינו מישהו? ואולי בגלל שקשה כל כך לדעת אם הכתיבה טובה, נוגעת, מעניינת. ואולי, למרות שיש כאלה שקוראים ואוהבים מאד בלי שהם חברים, ילדים שילדתי או נשואים לי וחייבים להעמיד פנים, אולי זה בכלל לא טוב, לא מעניין, לא לעניין.  ואולי כי כל הזמן הזה, האנרגיה, וכן גם הכסף, הולכים להם למקום שכולו בזבוז כוחות על יצירה שאין בה כלום? אולי….

books

כל מי שכותב מכיר את הקולות האלה.הקולות שמגיעים מסביב וגם מבפנים. אומרים לך שזה לא שווה את המאמץ, שאם היית דוסטויבסקי מישהו כבר היה מגלה אותך בגיל עשרים. שיש דברים מועילים יותר לאמא עם ארבעה ילדים לעשות חוץ מלשבת בערב ולכתוב. הכל נכון ואני שומעת ואפילו מקשיבה. כי באמת יכול להיות שהאמירות והקולות האלה הם אלה שאומרים את האמת. האמת שמזכירה לי שכמעט בלתי אפשרי להתפרנס מכתיבה במדינה הקטנה שלנו, שכנראה אאלץ להמשיך להחזיק במקביל עבודה אחרת בנוסף לאהבה האמיתית שלי. שאמשיך לכתוב בלילות ולעבוד בימים. שזה פשוט לא פשוט.

וישנם גם ימים שהם מצליחים אפילו יותר וגוברים על הקולות האחרים. גורמים לי לפקפק בדרך להתלבט אם זה שווה את המאמץ, אם יש סיכוי להגיע לאיזה שהוא מקום אם אני לא חברה של מישהו שמכיר מישהו, או שמכרתי את נשמתי לתוכנית ריאלטי בעבר.  ואז אני אפילו נכנעת זמנית, מניחה את זה בצד, מפסיקה להשקיע בזה את מרצי וזמני, את היצירתיות, את האהבה הרבה. אבל הימים האלה תמיד נגמרים באותה דרך. בדרך חזרה. בכניעה למה שאני מאמינה שאני צריכה להמשיך לעשות, שיש לו מטרה והצדקה. לכתוב, לספר, לברוא דמויות ועולמות ולהגיד דרכם משהו על אנשים ועל אנושיות.

אז אני מתנצלת מראש אבל אני כנראה אמשיך לכתוב. ואם תרצו לקרוא, אני אשמח. ואם לא, אני אבין, אבל גם אם תתחננו, אני כנראה לא אפסיק……

 

כתיבה יוצרת, מאמרים

יאללה תתגברי כבר

אחינועם שלי, זו שכתבתי בספר 'עד שתגיעי למקומה', היא אישה בדיכאון.

eb90b-inal_1

לא דיכאון כזה שמונע ממנה לקום בבוקר מהמיטה, לא דיכאון שגורם לה להפסיק לתפקד, להפסיק להיות אמא, להפסיק לאכול, אבל כזה שיושב לה על הלב כמו אבן כבדה ומוצקה ומונע ממנה לחייך, להנות מההורות והזוגיות שלה מונע ממנה בעצם לחיות.

אבל למה אחינועם בדיכאון? ומה העניין איתה? איך זה שהיא לא מצליחה להתגבר, לקחת את עצמה בידיים? מה בסך כבר קרה לה? יש לה חיים טובים, בעל אוהב, ילדה מקסימה, אפילו עבודה טובה,. אז אח שלה נהרג עוד לפני שהיא נולדה והיא גדלה בבית שלא היו בו מעולם חיוכים. נו, יש דברים יותר גרועים לא? 

אז זהו שלא, זה לא כל כך פשוט ובעצם זה מטריד שאלו בדיוק השאלות שאנשים שואלים את עצמם כשהם שומעים על מישהו אחר בדיכאון, בין אם זו אישה אחרי לידה או סתם גבר או אישה שעוברים משבר בבית, בעבודה או בכל תחום אחר, והמשבר הזה מוביל אותם הישר לתוך זרועותיה של האפילה הנוראה, של המצב הזה שנקרא דיכאון.

וכן, וזו לגמרי אפילה, שיהיה ברור, זה השחור הכי שחור שיש, זה שאוכל אותך מבפנים, שמשאיר אותך במקרים הקלים במצב רוח עצוב ובלי חיות ובמקרים הקשים דוחף אותך לקצוות של החיים או אפילו אל סופם. ומה שמרעיד ומטלטל כל כך היא חוסר ההבנה. השאלות האלה של – מה כל כך קשה לך? למה את עושה עניין מכלום? נו אז פיטרו אותך, נו אז הבוסית מתעללת בך, יאללה תתגברי. את שומעת אחינועם, תתגברי….

Achinoam

כתיבה יוצרת

לכתוב כדי לשרוד

לאחרונה שמעתי בשתי הזדמנויות נפרדות ושונות על שתי נשים שכתבו כדי לשרוד.
האחת היא אלמנת צה"ל שהבינה שאם לא תכתוב את עצמה לדעת, אחרי מותו של בעלה הצעיר היא עלולה ליפול למקומות גרועים הרבה יותר מכתיבת יומנים. השנייה הייתה אם לילד חולה שאחד הרופאים בבית החולים המליץ לה לכתוב על מה שעובר עליה. האמא השבורה, המתרוצצת בין הילד החולה לבין הילדים האחרים, אמצה את הממלצה ואחרי כמה חודשים של כתיבה ועם השיפור במצבו הבריאותי של הילד הודתה שהכתיבה עזרה לה לשרוד את התקופה הקשה הזו כמעט כמו שהרופאים הם אלה שהצילו את חיוו של ילדה.

שתי הדוגמאות האלה ועוד רבות אחרות שבוודאי קיימות מדגימות את אחת הכוחות המניעים העומדים מאחורי כתיבה של אנשים במצבי משבר בפרט וגם בימי שגרה. הכח הטיפולי והמרפא של הכתיבה הוא כנראה אחד הכוחות הברורים שלה, כי כאשר אנחנו יושבים מול מקלדת מחשב או מחברת ישנה ומשתפים את הנייר או הקובץ במה שעובר בנו, בתוך הנפש, קורים לא מעט דברים טובים.

147619_1605

אחד כזה למשל הוא תחושת ההתנקות או הקטרזיס הפשוט והישן. זה שגורם לנו להרגע אחרי שאנחנו מוציאים החוצה. בוכים, צועקים, רוקדים או מחבקים חזק מישהו אהוב. את אותה פעלה בדיוק עושה עבורנו גם הכתיבה כשהיא מאפשרת לנו להתנקות ולהשליך על הטקסט הנכתב את מה שקודם עשה לנו צפוף בלב.

הדבר הטוב השני שעושה עבורנו הכתיבה היא האפשרות לשתף. בין אם אנחנו כותבים ספר או סיפור קצר ומוציאים אותו לאור ובין אם מדובר בכתיבה ברשת המופצת  בלחיצת כפתור, בכל מקרה השיתוף מקל עלינו מאד, עוזר לנו להבין שעדיין לא השתגענו ושבאופן מפתיע יש לנו  שותפים לחוויות ,בני אנוש אחרים, שחוו גם הם דברים דומים, התמודדו איתם בדרך כזו או אחרת והם מושיטים לנו יד לעזרה, להזדהות ולחיבור מנחם.

יתרון שלישי  שאני מזהה בכתיבה שלי ונוגע לקשר שבין כתיבה להתמודדות אישית, רלוונטי בעיקר לכתיבה שאינה תאור מציאותי של חוויות החיים. היציאה מהעצמי הכלוא בתוך מציאות חיוו, אל מחוזות ועולמות אחרים שאותם הוא בורא באמצעות העט או המקלדת, הדמויות שנולדות תחת ידיו של הכותב, מאפשרות לו להפליג על כנפי הדמיון לחיים של אחרים, לבחון את דרך ההתנהלות של האנשים ההם בחיים ההם שהוא יוצר ובדרך העקיפה הזו להבין טוב יותר את עצמו, את מהלך חיוו ואת הדרך בה הוא בוחר להתמודד עם המורכבויות האמיתיות שלו.

ישנן כמובן גם כוחות ויכולות נוספים שהכתיבה נותנת לנו, בנוסף לאלה שמניתי כאן אך בשורה התחתונה, וכמי שבאה מהרקע הטיפולי כמקצוע  מחד ושהכתיבה היא חלק משגרת היום יום שלה, חלק מהחיים ומהנשימה הסדירה, אין לי ספק כי זהו אחד הכלים הטובים ביותר להתמודדות ולא אחת הוא משמש עבורי עוגן ומקור נחמה ופשוט מאפשר לשרוד.

מאמרים

תן כתף (אל) תעצום את העיניים

תן כתף (אל) תעצום את העיניים

פורים הוא חג של שחרור והסרת מחסומים, של עדלאידע וחופש מכל מה שמגביל אותנו ביום יום האפרורי והרגיל. מותר לנו ללבוש מה שאנחנו רוצים ולהיות מי שאנחנו רוצים ולשכוח מהכל.

נכון? לא לגמרי.

ביהדות, כמו ביהדות, דווקא בחג הזה, חג התחפושות וההשתוללות, החג שבו אומרים לנו לעשות מה שבא לנו, 'ללכת על זה' לשכוח מכולם, דווקא בחג הזה החובות ומנהגי היום האחרים קשורים ברובם באחרים, באנשים שמקיפים אותנו. אלה שיש שיש להם ואיתם אנחנו מחליפים משלוחי מנות כשווים אל שווים, ואלה שאין להם ולהם אנחנו מצווים לתת משלנו.

981271_87191842

ולמה בעצם?

מה המשמעות של החיבור בין שני היבטים, ההתנהגויות הסותרות האלה לכאורה?  זו ששמה את האני במרכז, אומרת לנו לתת ביטוי לרצונות הכמוסים שלנו ולשכוח את כולם לבין ההוראות האחרות שממוקדות כל כך בקהילה שאנחנו חלק ממנה ובמי שזקוקים לעזרתנו בתוכה?

נדמה לי שהתשובה לכך מסתתרת גם במגילה כאשר אסתר נשלחת לבקש על עמה בפני המלך ויודעת שהיא לוקחת סיכון אישי רק בגלל שהיא חלק מעם וקהילה שנמצא כרגע בצרה. הדוגמא הזו של אסתר והחיבור בין האישי לקהילתי בשאר מנהגי וארועי חג הפורים, מנסה כנראה ללמד אותנו את אחת החוכמות המורכבות ביותר של הקיום האנושי – זו שעוסקת במציאת האיזון בין האני לחברה, בין מה שאני רוצה ומה שבא לי לבין מה שמישהו אחר רוצה או צריך.

וככה מתוך המסיבות והתחפושות כשאנחנו יוצאים לתת משלוחי מנות אחד לשני וצדקה לעניים, נזכר פתאום שיש עוד מישהו בסביבה שאנחנו צריכים לקחת גם אותו בחשבון ושמותר לנו לעשות מה שבא לנו עד גבול מסוים, הגבול שבו אנחנו שוכחים שאנחנו לא לבד.  

מאמרים

נשות הארבעים

נשות הארבעים.
ביום האישה הזה, היום שבו כולנו אומרים לעצמנו שנשים צריכות להיות שוות ושבהזדמנות הראשונה שתהיה לנו נטפל בזה, אני רוצה לדבר דווקא על קבוצת נשים שלפני כמה שנים הצטרפתי אליה באופן פורמלי ואני משתדלת לעמוד בקצב שלה – קבוצת נשות הארבעים.
מדובר בשכבת גיל או בקבוצה נשית עם מאפיינים יחודים. למה יחודיים?
כנראה כי רוב הנשים בגיל הזה כבר לא עסוקות עד מעל לראש בגידול תינוקות.
כי רובן הרבה יותר מנוסות והרבה פחות מפחדות.
כי הרבה פעמים, כמו הגברים אגב, הן נורא רוצות לעשות שינוי.
כי בניגוד לגברים הן לומדות לפתוח את הפה ולומר את זה בקול רם בשלב הזה של החיים.
כי מתוך האומץ החדש שלהן הן עושות דברים שלא יאמנו כמו להקים עסקים, ליצור יצירות ולהחליט להיכנס לתחומים חדשים ומרתקים שהן ממש טובות בהם.
וזה גם מתאים להן מאד, הסומק החדש בלחיים, העיניים המבריקות, הביטוי של משהו שהן כנראה היו תמיד אבל עכשיו גם אחרים פוגשים.
ואני נתקלת בהן הרבה בזמן האחרון. בנות ארבעים וקצת, ארבעים והרבה, חלקן חדשות לי וחלקן ישנות אבל מגיעות בפורמט חדש.
ואני שמחה לראות את זה, ומשתדלת בכל פעם ללמוד משהו מכל אישה כזו ואני יכולה בתוך ההתלהבות הכללית שלי מהתופעה להצטער רק על דבר אחד: על הצורך של נשים בדרך כלל, להגיע לשלב הזה, לגיל הזה, לשנים שאחרי ההריונות, הלידות, והלילות הלבנים, כדי שנוכל, כדי שנעז, כדי שנאמין בעצמנו – כדי שיהיו לנו קצת יותר מהמשהו הזה שהרבה גברים פשוט נולדים אתו.