תמונת חתונה מאוחרת

על התמונה הזו של של סבא וסבתא שלי, לבושים בבגדי חתן וכלה, אני יודעת חלקי סיפורים, כמו למשל העובדה שהיא לא צולמה ביום החתונה עצמו.

על בסיס התמונה, כמה עובדות וכמה אגדות משפחתיות נכתב הסיפור הקצר הבא.

תודה לבן דודי איציק וולף על העריכה הנהדרת.
מוקדש למשפחת בן עליז בכלל ולאבא שלי – מאיר בפרט.

MosheVeTzipora

תמונת חתונה  מאוחרת

פרפרים של התרגשות מהולה באי נוחות התרוצצו בבטנה, כשפנתה ללבוש בשנית את השמלה הלבנה שבה נישאה.

'משונה כל כך ללבוש את שמלת החתונה שלך בפעם השנייה', חשבה.

כמו החתונה עצמה, האמינה שגם השמלה היא חד פעמית, ושהיא תמשיך לשבת בארון הבגדים הקטן בחדרה עד ליום שבו תעביר אותה לאחת מבנות המשפחה או אפילו לבנותיה העתידיות ופתאום מצאה את עצמה מסירה אותה מהקולב השחור רק חודשיים אחרי חתונתה.

אבל כל המחשבות הסוררות על איך ומה ראוי ומה לא, נעלמו להן ברגע שחשה את בד הקטיפה הנעים לעורה.

כשרכשו את השמלה אצל מנחם החייט במרכז העיר, התעקשה אמא חנה על בד משובח. כזה שיהיה לה כיף להיזכר במגעו. ציפורה לא הבינה בתחילה את העקשנות הזו של אמה וסברה שחבל להוציא כספים רבים מדי על החתונה בכלל ועל השמלה החד פעמית בפרט.

רק אחרי שמדדה לראשונה את השמלה התפורה למחצה, בחנותו הקטנה והדחוסה של מנחם, הבינה את עקשנותה של אמה. הרכות הזורמת, שהשתלבה עם קימורי גופה הצעיר, הייתה נעימה לה כל כך והיא הודתה בליבה לאמא שכרגיל ידעה טוב ממנה מה טוב בשבילה.

אבל עכשיו, אחרי שכבר הייתה נשואה למוישה חודשיים תמימים, ותמונות ערב החתונה החלו דוהות  מעט בזיכרונה, הציפה בה השמלה, על מרקמה הקטיפתי, את הכל מחדש. את השולחנות עטופי המפות הלבנות עם זר הפרחים האדומים במרכזם. את אנשי ירושלים שבאו לחגוג עם חנה ויצחוק ולשמוח בחתונת בתם היחידה. את מוישה שלה צועד מולה נרגש, מובל, מאבד לרגע את ביטחונו העצמי כשראה אותה לראשונה בשמלה הזו. לוחש לה מילות אהבה וסובב כלעומת שבא, אל עבר הטלית שמתחתיה הפכו לבעל ואישה.

"ציפורה, אנחנו צריכים לצאת" החזיר אותה מוישה למשימה העומדת בפניהם והיא מהרה להוציא מן המגירה העליונה בארון הבגדים המתקלף גם את ההינומה הארוכה שנתן לה מנחם, בערב החתונה.

"קחי ציפורה'לה, זו מתנה ממני" אמר לה אז "את כלה יפה כל כך. אני רוצה שתהיי מושלמת וההינומה הארוכה תוסיף לך בדיוק את מה שחסר". הביך אותה.

"תודה מנחם" ענתה חנה במקום ביתה תוך שהיא מסדרת  את המטפחת לראשה, מכניסה פנימה שערה לבנה סוררת, משתדלת להסתיר כך את דמעות ההתרגשות שזלגו מעניה. "ציפורה'לה שלי באמת יפה ואתה איש טוב ונדיב". הוסיפה.

"אני אשים את ההינומה רק כשנגיע לשם" אמרה עכשיו למוישה, מתבוננת בו לראשונה בדקות האחרונה. מבחינה בתלבושת החתנים שעטה על עצמו – חליפה שכמו גדולה על מידותיו. "כן ברור" ענה, מסתכל בה משועשע "גם ככה אנחנו נראים מגוחך כל כך." התאמץ לחייך " לא ברור לי למה ההורים שלך הסכימו  לזה ולמה אנחנו משתתפים בהצגה" הוסיף, משתדל שלא להרגיז אותה ואת עצמו. משלים עם רוע הגזירה.

"כן, גם אני לא מבינה" הסכימה איתו "אבל אני חייבת להודות שלפחות ככה אני יכולה לראות במו עיני כמה טוב נראית בערב שבו התחתנתי איתך." אמרה בכנות, מבינה שנשמעה קצת מתחנפת ובכל זאת המשיכה "בערב החתונה הייתי כל כך נרגשת, שלא שמתי לב".

"תודה" ענה לה בחגיגיות המינימליסטית שלו, והם יצאו את החדר הקטן, סוגרים אחריהם את דלת העץ ונועלים את שלושת המנעולים שהתקין עבורם אבא יצחוק. 'כאילו שיש בפנים מה לגנוב' גיחך מוישה על המאמץ של משפחת צ'ופ להגן על רכושה.

'אדם צריך לשמור על מה שיש לו, גם אם מדובר ברכוש מועט' היתה מתפתה לענות לו בכל פעם מחדש. 'לפחות את המגרש שעליו יושב הבית של ההורים נוכל למכור יום אחד ולדאוג לעצמנו ואולי אפילו לילדים ולנכדים. מי יודע'.

אבל לא היה להם על מה להתלונן גם עכשיו. חנה ויצחוק, התעקשו לסייע להם בכל וזו גם הסיבה שהסכימו לבקשתם לערוך את סדרת הצילומים המשונה הזו, חודשיים אחרי שנדמו קולות החתונה.

רב יעקב, חברם של יצחק וחנה, רכש באותו זמן את אחת המכונות הגדולות שאפשר היה  לצלם איתן תמונות.

הוא התכוון לפתוח בקרוב עסק צילום החדש והוא זה שפנה אל חנה ויצחק וביקש 'אם אפשר, במחילה ובאופן חריג לבקש מציפורה 'לה היפה שלהם והחתן שלה, לבוא אליו אל הסטודיו שברחוב כנפי נשרים לצלם כמה תמונות חתונה לדוגמא, וברשותם ישים אותן  בחלון הראווה בתקווה שעוף השמים יוליך את הקול ויספר לבנות ירושלים על ציפורה היפה ותמונות החתונה שלה שבוודאי ירצו לעצמן כמותן ".

כעת צעדו מוישה וציפורה ברחובות העיר, בצהרי יום ירושלמי יבש וחם, לבושים בבגדי החתונה, משתדלים להתחמק מעיניהם הבוחנות של העוברים והשבים.

"איזה מחזה אנחנו ציפורה" מוישה ניסה להתבדח, בייחוד כדי להעביר מעצמו את העצבנות המהולה, ולהסיט את תשומת ליבה מהעיניים שננעצו בהם מכל עבר.

"כן, ללא ספק" חייכה אליו, מבינה מה הוא מנסה לעשות, "חתן וכלה צועדים שלובי ידיים ברחובות ירושלים בצהרי יום קיץ חם זה באמת מחזה משונה. אני מקווה רק שלא ניתקל באחד המכרים של אמא ואבא שישאל אם הכל בסדר איתנו ולא התבלבלנו בתאריך" הוסיפה, משתדלת לצעוד נמרצות לצדו על הנעליים הלבנות. לעמוד בקצב שלו, לקצר את המבוכה.

"נו, ואם כן, אני בטוח שלהורים שלך יהיה הסבר הגיוני לכל זה" ניסה שוב להצחיק אותה, מזכיר לה של מי היה הרעיון מלכתחילה. "כן, אני מאמינה שיהיה להם" שיתפה אתו פעולה.

עשר דקות נוספות של צעידה ברחובות ירושלים הביאו אותם לפתח חנות הצילום החדשה של רב יעקב, שיצא לקראתם נרגש.

"אוי תודה קינדערלאך שבאתם" הזמין אותם האיש הנמוך, שכיפה שחורה גדולה לראשו, להיכנס בתנועת יד מלווה.

"איזה מזל יש לי שהתחתנתי עם אישה צעירה, ככה אני ממשיך לזכות להיות אחד מה'קינדערלאך'. כל החברים של ההורים שלך שוכחים שאני כמעט בגילם" לחש לה מוישה בזמן שצעדו אחרי לעבר חדר הצילום, בחלקו האחורי והחשוך של החנות הצרה והקטנה.

"כן, הם באמת שוכחים. מי היה מאמין שזה יקרה בשלב כל שהוא" ענתה לו ציפורה, נזכרת בתגובה של הוריה כשסיפרה להם לראשונה על הגבר בן השלושים ושתיים שפגשה וביקשה מהם לאפשר לה להביא אותו לביתם, 'כדי שתכירו את האיש שאני עומדת להיות אשתו'.

חנה ויצחק לא היו מרוצים כלל.

"שלושים ושתיים ציפורה'לה. מה לך ולגבר בן שלושים ושתיים? ומי יודע כמה נשים היו לו, וכמה דברים עבר כבר בחייו." אמרה לה אמא בעיניים דומעות. רגשנות שהובילה להגזמה היתה תכונה שעברה במשפחה מאם לבת.

"כן, ילדה יפה שלי, את יכולה להתחתן עם כל אחד מבחורי ירושלים הצעירים, בני גילך, כזה שיהיה לך על מה לדבר איתו, שגדל באותם מקומות, שמדבר אותה עברית" המשיך אבא לחזק את אשתו. "מה לך ולאיש הזה, המבוגר כל כך? הוא גם בכלל לא לגמרי משלנו ואינו מקפיד על שמירת מצוות,  ציפורהל'ה'" הפציר בה אביה שאהבה כל כך.

"אני אוהבת אותו אבא" ענתה לו ביתו היחידה בת השמונה עשרה ויצאה את החדר בכעס של מתבגרת, מקווה שהזמן יעשה את שלו.

והוא אכן עשה. וגם מוישה.

אמנם נאלצה להמתין עוד כמה שבועות ולבקש שוב ושוב מהוריה המודאגים לתת למוישה הזדמנות ולפגוש אותו פנים אל פנים, אך המאמץ נשא פרי. כשכבר הסכימו לפגישה הגיע האיש שאהבה עם כל כוחותיו והפעיל את קסמיו, את עליזותו, את כישורי השיחה שלו ואת סיפוריו על קרבות רחוקים וקרובים. כל מה שראתה למן הרגע הראשון שבו פגשה את מוישה, חדר גם לליבם של הוריה והסיר ממנו את הדאגה שהתנחלה שם כמה שבועות קודם לכן.

"טוב נו, לא כל כל נורא הקשיש שלך" צחק איתה אבא אחרי שנפרדה לשלום ממוישה בסופו של הביקור הראשון וחזרה אל הבית הדל.

"אם אתה אומר שהוא לא נורא, אבא, אחרי שבכלל לא רצית לפגוש אותו, אני מרוצה" ניגשה אל אביה הגבוה, שתווי פניו הנאים נאורו תמיד לעומתה, והתיישבה לצדו אל שולחן העץ הגדול והפשוט.

"כן, את בהחלט יכולה להיות מרוצה", חנה הצטרפה אליהם. מתיישבת ליד יצחוק, מצדו השני של שולחן ההחלטות המשפחתי.  "הוא נחמד ואפילו נראה צעיר לגילו, ואנחנו מבינים מה מצאת בו שלא מצאת אצל כל בחורי ירושלים הצעירים, הוא שובה לב". אמה הפתיעה אותה עוד יותר במילים תומכות ומחממות לב.

אחרי התלהבות הזו שנרשמה מצד של הוריה, ואחרי שאפילו שמעון, אחיה הצעיר בן השש החל לרוץ לעברו של משה בהתלהבות בכל פעם שהיה פותח את הדלת ומגיע לבקר, הבינו כולם שהעסק סגור ושלא רק ליבה של ציפורה הצעירה נפל ברשתו של הלוחם הכריזמטי אלא ליבם של בני משפחת צו'פ כולם.

הזוג הצעיר הפך לחלק משולחן השבת ואחר כך גם מימי החול של המשפחה וככל שעברו הימים נדמה היה לכולם שמוישה, התל אביבי השונה כל כך, תמיד היה שם וכמו נולד להיות חלק מהמשפחה הירושלמית הצנועה הזו.

בבוקר שבת חורפי אחד, כמה חודשים אחרי שהכירה את מוישה, כשצעדה לצד אביה האהוב  בדרך חזרה מבית הכנסת, הבליעה ציפורה חיוך של שביעות רצון כשפנה אליה ושאל מתי היא ומוישה מתכוונים סוף סוף להתחתן.

ציפורה המחוייכת שהתכוונה לשוחח איתו על כך רק עוד לא מצאה את הזמן והמילים, הסבירה לו שכבר חשבו על כך לא מעט והבינו כי עבודתו של משה כשרברב יכולה לקיים אותם בכבוד מינימלי  וגם לאפשר להם להמשיך להתגורר בירושלים, אך הם אינם יודעים איך יתאפשר להם לכסות את הוצאות החתונה ועל כך רצתה לשוחח איתו.

"נו באמת ילדה שלי ומה חשבת? שאני אתן לביתי היחידה לממן את את החתונה שלה בכוחות עצמה?" אבא יצחוק נראה נעלב, משתדל שלא להרים את קולו.  "אם זה מה שמונע מכם להכריז על אירוסין את יכולה להסיר דאגה בלבך. אמא ואני כבר דיברנו על כך ואנחנו נממן עבורכם חתונה כזו שידברו בה בירושלים עוד ימים רבים".

'ימים רבים' נזכרה עכשיו כשעמדה אל מול מכונת הצילום של רב' יעקב. 'נדמה לי שמדובר בימים רבים אפילו יותר ממה ששיער האבא הטוב שלי. התמונות האלה שיהיו תלויות בחזית החנות בוודאי יעזרו לנבואה ההיא להגשים את עצמה'.

"רב' מוישה" יעקב פנה לבעלה בכינוי שכלל לא התאים לאיש שלה שעד שפגש בה ניתק את עצמו לחלוטין מעולמה של תורה "תוכל בבקשה להניח את ידך על אשתך הנאה?".

"בוודאי" מוישה שמח לשתף פעולה, מקווה בעיקר לקצר בכך את השהות שלהם אל מול המצלמה של יעקב בחדר החשוך והטחוב הזה. הוא הניח את ידו על זרועה של ציפורה וקרב את פניו אל ההינומה הארוכה שכעת כבר היתה לראשה.

"ואת ציפורהל'ה מתוקה, תוכלי לחייך קצת יותר?" שאל הצלם המתלמד. "תזכרי, זהו יום החתונה שלך. כך יחשוב כל מי שיתבונן בתמונה. ואנחנו לא רוצים שנדמה יהיה לו חלילה שאת עצובה." הזכיר לה את מטרת הצילום ואת המבוכות שעוד צפויות לה כשיהיה מי שיזהה אותה ואת מוישה בתמונות שיופיעו בחלון הראווה.

אבל גם היא כמו מוישה, רצתה באותם רגעים רק לסיים כבר את כל העניין ולחזור להכין לשניהם ארוחת ערב טעימה ושקטה, ולכן חייכה את החיוך השמח ביותר שיכולה הייתה להפיק מעצמה וקיוותה שרב' יעקב יצליח לזהות את האושר ניבט מעיניה המתאמצות.

"איזה יופי ציפורה'לה" רב' יעקב באמת היה מרוצה. "ועכשיו רק תסתכלו בבקשה אל עבר המצלמה. אני מבטיח שזה לא יכאב" ניסה לשעשע אותם בזמן שסימן להם בידו שעוד רגע זה עומד לקרות. תקתוק קצר, אור גדול של פלאש שצרב בעיניהם והנה רב' יעקב מודה להם שוב והם חופשיים לדרכם. בזמן שחמקו מדלת החנות במהירות עוד הספיקו מוישה וציפורה לשמוע אותו קורא אחריהם ומבקש שימסרו את תודתו גם לחנה ויצחוק היקרים.

"בוודאי. נמסור" צעק אליו מוישה מרחוק, גורר אחריו את אשתו העייפה בידה. "את מרגישה טוב ציפורה?" שאל אותה כשכבר היו רחוקים מטווח השמיעה של הצלם. "כן, אני בסדר. זה היה קצת מעייף אבל העיקר שזה מאחורינו" שמחה שהאיש הזה שלה, שהוא לצידה ודואג לה. "עוד חמש דקות של הליכה ואהיה אפילו מרוצה יותר". הודתה, מקווה לעבור את רגעי המבוכה כמה שיותר מהר.

ההליכה בחזרה הביתה הייתה נעימה דווקא. השמש ששקעה כבר בשעת בין הערביים לקחה יחד איתה את החום הלוהט שבו צעדו לפני כמה שעות ואת האור הבוהק שחשף את תלבושתם המשונה לעיניי העוברים והשבים. כעת היה קל יותר לצעוד ובצללי הערב אפילו נעם לה ללכת לצידו של משה בשמלת הקטיפה. צביטת צער קטנה על רגע מתוק שחלף עברה בליבה כשנכנסו לחדר הקטן והיא הסירה את שמלת הכלולות בפעם השנייה.

"זהו, בפעם הבאה שנוציא אותה מהארון אני מקווה שזה יהיה עבור מישהי אחרת שתזכה ליהנות  מהשמלה הזו" אמרה למוישה בזמן שעטתה על עצמה את אחד החלוקים הביתיים 'המתאימים לאשה נשואה' כמו שנהגה אמא לומר לה.

"כן אני מאמין שאת צודקת" ענה לה מוישה, נחלץ מן העניבה ומחולצת הבד שהקשו עליו לנשום בתוך חדר הצילום הדחוס.

"בואי שבי קצת לנוח" פנה אליה שוב במבט מודאג. "אני בכלל לא בטוח שלו ההורים שלך היו יודעים על מצבך הם היו מרשים לך לעבור את כל זה", הזכיר לה את בקשתו לשתף אותם ולבקש שיגידו לרב' יעקב שציפורה לא מרגישה טוב ושיחפש קורבן אחר עבור הצלמניה שלו.

"לא חשוב מוישה, די, עשינו את זה וכולם יצאו מרוצים. העיקר העיקר – אני בסדר גמור. בסך הכל עמדתי על הרגליים קצת. לא שמעתי על אף אישה שהפילה תינוק בגלל משהו כזה" חייכה אליו והתיישבה עוד לפני שהספיק להפציר בה לשבת. מאז סיפרה לו לפני שבועיים שהיא בהריון הוא לא הפסיק לדאוג ולבקש ממנה לשבת. 'שבי קצת ציפורה', 'אל תרימי את זה ציפורה'  'תני לי, אני אסדר את הכביסה ציפורה'. היא הייתה חוזרת ומסבירה לו שהיא לא חולה ושהוא יכול להפסיק להתרוצץ סביבה ושהיא מסוגלת עדיין להרים את סל הכביסה. אבל הוא בשלו.

"שלושים ושתיים שנה חיכיתי להיות אבא" הזכיר לה "ואף סל כביסה לא יעצור אותי" הצחיק אותה. גם את הצילומים רצה לבטל אבל היא לא נתנה לו. רצתה להשיב להורים שלה על הנדיבות, על החתונה, על שכר הדירה, על כל שעשו עבורם.

שלושה ימים אחרי הצילומים הגיע רב' יעקב לבית משפחת צ'ופ כשכל המשפחה המתרחבת ישבה לארוחת הערב. שמעון ישב כרגיל על ברכיו של גיסו החדש, צוחק בעליזות אל מול הפרצופים המוזרים שעשה במיוחד עבורו.

"אוי ציפורה ומוישה היקרים. באתי במיוחד כדי להראות לכם את התמונות." רב' יעקב נראה סמוק ונרגש. "אין לתאר חנה, אין לתאר", המשיך. "בכל יום עוצרת עוד לקוחה ונכנסת לחנות שלי, מבקשת פרטים על תצלומי החתונה שאני עושה, מצביעה על התמונות היפות, מחמיאה לבת שלכם ולחתן שלה". "אני מודה לילדים מקרב לב" המשיך לפטפט, מביט אל יצחוק ידידו שהנהן מולו בהנאה גלויה .

"זה בסדר" מוישה השיב לו בשם כולם "הכבוד כולו שלנו".

"ואת יודעת מה המשפט שחוזר על עצמו ציפורה'לה? " המשיך יעקב בהתרגשות, מתעלם מדבריו של חברו תוך שהוא שולף מכיסו הפנימי של הז'קט את אחת התמונות ומושיט אותה לעברה של ציפורה. היא אכן הייתה יפה, התמונה. וגם ציפורה. היא ראתה את עצמה עומדת לצדו של מוישה בעלה, בשמלה הכלולות הלבנה, אוחזת בזר הפרחים האדומים, מחייכת למצלמה במבט נבוך.

" כולן רוצות לדעת איך זה שפניה של הכלה קורנות כל כך, מאירות באור מיוחד". התבונן בה מרוצה מעצמו וממנה. "תודה רב' יעקב" ענתה, מקווה שמבטה לא מסגיר את תחושותיה  "אבל אני בעצמי לא יודעת. זה כנראה משהו מבפנים, מעומק הלב, מהבטן" צחקה.

מאוחר יותר, כשצעדו בחזרה אל חדרם הקטן אוחזים בידם את התמונה שהביא להם רב' יעקב במתנה, עצרה פתאום מהליכתה מתבוננות בו ובתמונה לסירוגין.

"אני יודעת איך נקרא לבן שלנו כשיוולד" אמרה פתאום.

 "על מה את מדברת, ציפורה?" ניסה להבין "ואיך את יודעת שזו לא תהיה ילדה?" שאל בהגיון של גברים.

"אני יודעת, אנחנו כנראה מרגישות. לפעמים", השיבה בהיגיון משל עצמה.

"פתאום הבנתי איך צריך לקרוא לילד שלנו שייוולד בעוד שמונה חודשים. זה שהאיר את פני בתמונה, שעשה אותה יפה כל כך ומביא לרב יעקב החביב עוד ועוד לקוחות".

"איך?" מוישה עמד לצידה, מבין שלא ימשכו לצעוד עד שלא תסיים להגיד את שעל ליבה.

"מאיר. נקרא לו מאיר, מוישה. והוא יהיה איש טוב ומאיר פנים" צחקה אליו. מאושרת.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s